מ"ערביי ישראל" הפכנו ל"ערביי השטחים הפתוחים"

"הם הרי לא מספקים מקלטים ולא כיפת ברזל ביישובים שלנו, אז מי צריך אזעקות?". אתר נפילת טיל בתרשיחא, 29 באוקטובר 2024 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

"אולי המדינה החליטה לא להפעיל את האזעקות ביישובים שלנו?", תהה צעיר מנצרת ביום חמישי, אחרי שיצא לבחון את המצב בעקבות רעשי פיצוצים וראה את הטילים והמיירטים בשמי העיר. "נראה שהחליטו לחסוך בחשמל ולא להפעיל את האזעקות. הם הרי לא מספקים מקלטים ולא כיפת ברזל ביישובים שלנו, אז מי צריך אזעקות", הוסיף.

ההתקפות מלבנון בשבועות האחרונים גבו עד כה בחברה הערבית את חייהם של חמישה אנשים – שניים במג'דל כרום, שניים בשפרעם ואחד בתרשיחא, זאת לצד פציעות וגרימת נזקים משמעותיים לרכוש.

המלחמה פתחה מחדש את פצעיה של מג'ד אל-כרום, עוד לפני שנפלו הטילים עליה. עם פרוץ המלחמה, חזרו הזיכרונות של מלחמת 2006 לתודעת תושבי הכפר שבמרכז הגליל, שאיבד שניים מבניו במלחמה ההיא כתוצאה מנפילת טיל. הגורל, או יותר נכון התנאים, גרמו לכך שמג'ד אל-כרום חוותה אירוע דומה גם במלחמה הזו. ביום שישי, 25 באוקטובר, נשמעה אזעקה, ואז הגיעו ידיעות על כך שמספר טילים נפלו בכפר. בהתחלה נאמר שלא היו נפגעים, לאחר מכן התברר כי ישנם מספר פצועים וכי אחד הטילים פגע בחנות ירקות וגרם למותם של ארג'ואן מנאע, הצעירה שעבדה בחנות, וחסן סואעד, לקוח.

"מאז מלחמת 2006, שבה איבדה מג'ד אל-כרום שניים מצעיריה, אף נציג מדינה או נציג ערבי לא ביקר בכפר וניסה למצוא פתרונות למצב הזה", אומר ממדוח מנאע, דודה של ארג'ואן. "אין ממ"דים בחלק גדול מהבתים כי הם ישנים, אין מקלטים ציבוריים בכמות הדרושה, ואף אחד לא עשה דבר בעניין כבר יותר מעשרים שנה. לא ארגנו אפילו תוכנית הסברה אחת לגבי הסכנה של הטילים. נכון, חלק גדול מהאשם הוא בממשלות הישראליות, אבל גם בהנהגה שלנו.

"לפי מספר התושבים ובהתאם למצב, היישוב אמור לקבל 48 מקלטים ניידים. ביום של הנפילה היו בו רק 6. הכישלון של המדינה ברור, זו חובתה, אבל מצד שני לא ראינו שמישהו דיבר בתקשורת ודרש ממנה פתרון והמדינה סירבה. ללא ספק, לצד האחריות של המדינה, יש גם אחריות עלינו כחברה. למשל, אנחנו לא ממהרים להגיע לאזורים מוגנים כששומעים אזעקות, אפילו שלאחרונה המצב השתנה והאנשים התחילו להתייחס לזה יותר ברצינות".

"ארג'ואן הייתה צעירה מלאה בחיים ושמחה, הייתה רק בת 24", מספר ממדוח. "בדיעבד הבנו שהיא שמעה את האזעקה, והמנהל שלה ביקש ממנה להיכנס לחדר פנימי. אין במקום חדר מוגן, אז במקרים כאלה הם מתחבאים במקרר. היא לא הספיקה להגיע לשם. הטיל פגע לפני שהיא הספיקה לברוח, כשעמדה ליד הקופה, וגרם למותה ולמותו של חסן סואעד. אין מילים לתאר את מה שאנחנו מרגישים, היא השאירה מאחוריה אח, 3 אחיות, אם ואב שבוכים עליה ועדיין לא מאמינים שהיא הלכה".

"ערביי השטחים הפתוחים"

בפוסט סאטירי שצבר בימים האחרונים תאוצה, הוצגו הכינויים של האזרחים הערבים ברשימה אחת, ביניהם "ערביי 48", "ערביי הפנים", "ערביי השמנת", "ערביי ישראל", "הפלסטינים של 48", כאשר על כולם נמתח קו אדום למעט כינוי אחד: "ערביי השטחים הפתוחים". בקרב האזרחים הערבים מתחזקת ההנחה לפיה המדינה מתייחסת ליישובים הערביים כאל אזורים פתוחים. היא לא מתקינה מקלטים ביישובים הערביים באותו היקף שבו היא מתקינה מקלטים ביישובים היהודיים, אפילו לא כדי מחצית המספר. גם ביחס למערכת כיפת ברזל, התחושה היא שהמדינה לא מתקינה סביב היישובים הערביים סוללות באותו היקף שבו הותקנו סביב היישובים היהודיים.

לא במקרה כמעט בכל פעם שיש ירי לאזור כרמיאל, יש נפגעים בכפרים הערביים באזור: לא רק כי הערבים לא מקפידים לרוץ למרחבים מוגנים, אלא בעיקר בגלל המחסור החמור במרחבים מוגנים.

לפי נתוני מוקד החירום של הרשויות הערביות – שהוקם לאחרונה ביוזמת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, לאחר שהשרה לשוויון חברתי, מאי גולן, החליטה לסגור את מרכזי החירום בחברה הערבית שהוקמו במימון ממשלתי אחרי פרוץ המלחמה – בדיר אל-אסד, מג'ד אל-כרום, בענה ונחף ביחד ישנם רק 15 מקלטים ציבוריים, לעומת 124 מקלטים ציבוריים בכרמיאל הסמוכה, למרות הקרבה הגיאוגרפית ומספר התושבים הזהה כמעט. בכרמיאל יש מקלט לכל 400 איש, לעומת המועצה המקומית שאג'ור, שם יש מקלט לכל 3,300 איש. "אמנם הטילים לא מבדילים בין ערבים ליהודים בצפון הארץ, אך הממשלה מבדילה בין דם לדם. כאשר מרבית היהודים ערוכים למלחמה, מידת ההיערכות ביישובים הערביים נמוכה מאוד", אומרים במוקד.

"אין במקום חדר מוגן, אז במקרים כאלה הם מתחבאים במקרר". חנות הירקות במג'ד אל-כרום שבה נפל הטיל, 25 באוקטובר 2024 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

ביום שני נפלו מספר רקטות באזור בענה, דיר אל-אסד וכרמיאל שגרמו לפציעתם של מספר אנשים, ביניהם אישה שנפצעה באורח קשה. בנוסף למצב זה שהפך כבר לשגרה באזור הצפון, המחסור במרחבים מוגנים הופך חלק מהמוסדות בכפרים הערביים לבלתי נגישים. כך לדוגמה, בכפר דיר אל-אסד שירותי הרפואה של קופ"ח מאוחדת מושבתים עקב העדר מרחב מוגן, ולכן שירותי הבריאות עבור 2,000 איש מדיר אל-אסד והאזור עברו לכרמיאל. לצד כל זה, רשויות מקומיות רבות בחברה הערבית מתמודדות עם מחסור חמור בציוד חילוץ ובצוותי מתנדבים שעברו הכשרה להתמודדות עם מצבי חירום.

לפני כשבועיים, ב-31 באוקטובר, מינה חסון ובנה כארמי משפרעם נהרגו מנפילת טיל בזמן שמסקו זיתים. יומיים לאחר מכן נפל טיל אחר על משפחה שעבדה במסיק בכפר שעב שבגליל.

"חוסר הסדרה של מיגוניות והיעדר הסברה בנוגע לתנאי המסיק הם בעיות חמורות שיכולות להוביל לתוצאות קטסטרופליות, כמו שראינו במקרה ליד שפרעם", אומרים במוקד החירום. "כאשר הממשלה לא מספקת הנחיות ברורות או אמצעי בטיחות, היא למעשה מכניסה את התושבים לסיכון מיותר. מסיק הזיתים הוא לא רק בעל פן כלכלי, אלא חלק בלתי נפרד מהתרבות והזהות המקומית, ולכן חשוב שהממשלה תתייחס לכך בכובד ראש".

"הפערים בהתמגנות, בהיערכות ובמוכנות לחירום בין הרשויות הערביות ליהודיות פשוט לא נתפסים", אומר פאדי אלעוברה, מנהל מוקד החירום לרשויות הערביות. "למעשה נהיה בטוח יותר לעשות קניות וסידורים בכרמיאל מאשר להתגונן בתוך הבית באחת מהרשויות הערביות מסביב, זה מצב אבסורדי".

לצד המחסור החמור במרחבים המוגנים והתחושה הקשה שהמדינה רואה ביישובים הערביים "אזורים פתוחים", למצוקתם של האזרחים הערביים בצפון מתווספות גם התגובות ברשתות החברתיות בעברית, אנשים שמביעים שמחה מופגנת על מותם ופציעתם של אזרחים ערבים. מרכז מוסווא הגיש בעניין זה תלונות למשטרת ישראל, למשרד המשפטים ולפרקליטות, אך עד כה לפחות, העניין לא טופל. ולכל השאלות שמעלה האזרח הערבי לאור המצב, מתווספת שאלה חדשה: מה היה קורה אילו התגובות הללו היו מגיעות מאזרחים ערבים, בתגובה למותם של אזרחים יהודים? מה היו עושים במשטרה ובשב"כ? איך היו נראות תגובותיו של שר הביטחון לאומי, איתמר בן גביר?