newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פותחת יריעת השמיים את ליבה אל האור, אחרי לילה שנמלא בטילים

הסופרת מנאל מיקדאד כותבת מכתב מעזה: איך נאחל לך בוקר טוב? אמלא את רוחות חבריי בחיים. אארוג מדאגתם מטליות שאצבע בהן את חיוורונם

מאת:

לפני כמה ימים פרסמתי כאן מכתב מעזה ממנאל מיקדאד, סופרת צעירה, החיה בתוך התופת והאימה. דיברתי עם מנאל ביום שבת, וביקשתי ממנה להמשיך ולשלוח לנו מכתבים שנוכל לתרגם. היא הבטיחה לשלוח יום למחרת. ביום ראשון פניתי אליה בבוקר כדי לדעת מתי לצפות לטקסט שלה, אך היא לא ענתה. היא חזרה אלי רק בערב, מתנצלת ומסבירה שלא הצליחה להירדם כל הלילה בשל ההפצצות, ושהיא הלכה לישון רק ב 11:00 בבוקר. הרגשתי כל כך מטופש, כל כך מנותק. אין בוקר טוב בעזה.

> מכתב מעזה: אם אמות, תשמרו על הספרים שלי / מנאל מיקדאד

אני מביא כאן את מה שמנאל כתבה לי גם בערבית, וכמו בפעם הקודמת, לא מתוך רצון לדבר על דו קיום חלול כמו שהיו עושים במקום נאור אחר לאנשים חושבים, אלא מתוך כבוד לשפה הפיוטית והכואבת של הכותבת. בדרך כלל הציבור הישראלי ירצה שערבים ידברו או יכתבו על שלום, קל וחומר בזמן מתקפה בשם תחושת הקורבנות הציונית. למנאל, שחיה באימה בלתי פוסקת ובתוך ידיעה שחייה יכולים להסתיים בכל רגע, חשוב להשמיע את קול זעקתה כנגד פשעי המלחמה המתבצעים בשמו של אותו ציבור.

״אני רוצה לגעת באנושיות שלהם, אם נשאר להם ממנה משהו״, היא אומרת לי בייאוש מצמרר.

והנה הטקסט. הלוואי והייתי יכול להגיד: ״תיהנו״.


כותבת אורחת: מנאל מיקדאד

אל אלוהים אני נושאת את דברי, הו עזה!

כאן, פותחת יריעת השמיים את ליבה אל האור, אחרי לילה שנמלא בטילים, בפחד וזעקות, ואיך נאחל לך בוקר טוב, עזה? במלוא התקווה אומר: אולי זהו בוקר טוב, הו עזה שלי! אחרי שהפצעים צבעו את פנייך, ופגעו ברגלייך העייפות, אולי הוא כזה אחרי שההרג טרף את זכותך לחיים ופרנסה, אולי הוא כזה. עזה, צבעי את שמי לילך בפני הילדים והקדושים ההרוגים, ומלאי את גרונך תפילה ואת רוחך בשלווה.

איך נאחל לך בוקר טוב, עזה? כאשר מטוסי התצפית אוכלים את ראשך, עובר פגז שאולי יפילך אחרי שרוחך כבר נפלה. וזו נשברת, צורחת, בוכה בטירוף, והנה שירי מהפכה קוטעים את צריחתך וממלאים אותך בלהט ונחישות ומרגיעים אותך. עזה, האם את משככת את פחדייך בשירים? והאם תתני לנו, המתים למחצה, חיים?

איך נאחל לך בוקר טוב, עזה? כאשר הפגז שהפחידך או לא הפחידך, הרג אחד מחברייך או שכנייך או קרוביך, פצע רבים, השאיר בך את מראות הדם והגופות המפוזרות לכל עבר, את צער המשפחות, את חנק רוחם, בכיים, וחוסר אונים גדול שבו פונים לאלוהים ולעיר הקודש מדינה, בתחינה להחיש את הגאולה. אלוהים, הילדה שהפכה לפרפר והתעופפה אל השמיים, כמה עליה לחכות עד שתוכל להסתתר בחיק אימה? איך יעמוד בכך הילד שנישק את משפחתו וזו נעלמה בקצות העננים?

איך נאחל לך בוקר טוב, עזה? לא פלא שחזי נחנק. אמלא את רוחות חבריי בחיים. אארוג מדאגתם מטליות שאצבע בהן את חיוורונם. הכאב הזה עוקר משהו מדאגת הרוח ומקרב את קץ החיים, ולא ייזכרו אלא הדרכים המעומעמות, ושריקת המוות העולה בחזי.

ריבונו של עולם, האם אתה מקבל את מכתביי? האם אתה שומע את קול בכיי החנוק? האם אתה יודע את חולשתי וחוצפתי? ריבונו של עולם, למה אינך מאמין לי כשאני מפילה תחינתי לפניך? איני רוצה מלחמה ואיני רוצה שחיי יסתיימו!

*הכותבת היא סופרת פלסטינית מעזה, המתגוררת באחד מאזורי ההפצצות

أكلّمُ الله كثيراً، وغـزّة!

هنا… تفتحُ صفحةُ السّماءِ قلبَها إلى النّور، بعد ليلٍ قد امتلأَ بالقذائفِ والخوفِ والصُّراخ، فكيفَ نقولُ صباحُكِ خيرٌ يا غزة؟!

ملءُ الأملِ أقول: لعلّه صباحُ خيرٍ يا غزّتي؛ بعدَ أن وشّحَت الجراحُ وجهَكِ، وأصابَ قدميكِ التّعب، لعلّه كذلكَ بعد أن سلبَ القتلُ حقّكِ في الحياةِ والغناء، لعلّه كذلك.

يا غزّة لوّني سماءَ ليلِكَ بوجوه الأطفال والشهداء، ولتملئين حنجرتَكِ بالصّلاة، وروحَكِ بالسكينة.

فيما طائراتُ الاستطلاعِ تأكلُ رأسَك؛ تمرُّ قذيفةٌ ربّما تُسقِطُكَ بعد أنْ ملأ روحَك الانهيار. تنكسرُ، تصرخُ، تبكي بجنونٍ، وثمّة أغنيةٌ ثوريّة تقطعُ صراخَكَ، تملؤكَ بالحماسِ والصّمود فتهدهدَك.

يا غزّة هل تميتينَ خوفَك بالأغنيات؟ وهل تعطينا نحنُ –نصفُ الأموات- الحياة؟

القذيفةُ التي أخافتَكَ أو لم تُخِفكَ، قـتَلَـتْ أحداً من أصدقائِكَ أو جيرانِكَ أو أقاربِك، وأصابتِ الكثيرين؛ تركَتَ فيكَ مشاهدَ الدّمِ والأجسادَ المتناثرة، بؤسَ عائلاتِهِم، اختناقَ أرواحِهم، بكاءهم، وعجزاً كبيراً تكلِّم فيه الله والمدينة وتستعجلُ الخلاص.

يا الله… الطّفلُة التي صارت فراشةً وذهبت إلى السّماء، كم عليِها أن تنتظرَ لتختبئ في حضنِ أمّها؟ كيف سيصبرُ الطّفل الذي قبّل عائلته وغابت في أطراف الغيم؟

فيما صدريَ مكتظٌّ بالاختناق؛ أملأَ أرواحَ الأصدقاء بالحياةِ. أحيكُ من قلقِهم ستائر، ألوّنُ فيها شحوبَهم. هذا الوجعُ يقتلعُ شيئاً من قلق الرّوح. وفي حضرتِه، تدنو ساعةُ الأجل ولا ذاكرةَ سوى الطّرقاتِ الباهتة، وصفيرِ الموتِ حينَ يعلو في صدري!

يا الله… هل تصلُكَ رسائلِي؟ هل تسمعُ صوتَ بكائي المختنق؟ هل تدركَ ضعفيَ وقلّةَ حيلتي؟ يا الله لماذا لا تصدّقني حين أتوسّلُ إليك: لا أريد الحرب ولا أريد لحياتيَ أن تنتهي؟!

*منال مقداد هي كاتبة فلسطينية من غزة

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf