newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי שמרוויח מהשתקת השמאל הם מי שמפחדים מהמחאה החברתית הבאה

השמאל הרדיקלי שמותקף כעת, והיה עסוק לפני עשור בעיקר בכיבוש, פתח את העיניים בשנים האחרונות והתמסר למגוון של מאבקים חברתיים. אולי ההתקפות האחרונות עליו מסמנות שאנחנו עושים משהו נכון

מאת:

בין המשך ההרג בעזה והתפרצות ההתקוממות בגדה, ההתפתחות האחרונה שהצליחה לערער אותי היא הצטרפותו של יאיר לפיד לחבורת המסיתים נגד השמאל.

לא שהיו לי ציפיות מי יודע מה מלפיד, חלילה. הוא כבר אמר בשלב מוקדם יותר במבצע הצבאי שחמאס הוא שאשם במותם של ארבעה ילדים שצה"ל הרג בזמן ששיחקו בחוף הים. נורא. אבל אולי ציפיתי ממנו לקצת, טיפה יותר במאבק השני שמתחולל כאן, המאבק על שימור האפשרות לקיומה של חברה אזרחית פעילה וביקורתית, לשיח דמוקרטי בישראל (בגבולות החברה היהודית, כי לערבים הרי ממילא לא היה כזה מלכתחילה, ולכן המאבק הוא גם על הרחבת הדמוקרטיה ולא רק על מניעת צמצומה). אולי גם כאן טעיתי בציפייה, מאדם שמפלגתו מנוהלת כנראה באופן הכי פחות דמוקרטי בכנסת, ועדיין, חשבתי, מרכז וליברלים וכאלה. טעות.

אחרי שקראתי את המאמר של לפיד שמתי לב פתאום שמהדהדת לי בראש המנגינה של "אין לי ארץ אחרת". נו באמת. "שינתה פניה"? זו הבעיה? מתי היו פניה טובים? אין בי שום התרפקות נוסטלגית על עבר מפאיניקי-קיבוצניקי כזה או אחר. להיפך. אז מה פתאום נתקעתי עם השיר הזה?

אחרי גוגל קצר של מילות השיר מצאתי שאני מתחבר לפזמון, אבל לא לבתים. לא, לא עצם זה ששינתה פניה, לא מרגיש ש"גנבו לי את המדינה" או כל מיני דברים כאלה. אבל כן, אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית חודרת, אל עורקיי, אל נשמתי, בגוף כואב, בלב רועד, כאן (שם) הוא ביתי.

מאבק חברתי על הכוונת 

אז מה קורה פה? מה קורה עם ההסתה הזאת, עם ההתקפה על האפשרות הדמוקרטית, הניסיון להשלמת מהלך הדה-לגיטימציה של השמאל? למה עכשיו, למה ככה?

בימים האחרונים שמעתי כל מיני קולות ממעגלים קרובים שמדברים על כך שמה שקורה סביבנו, בעיקר בדמות ההסתערויות האלימות של בריונים על ההפגנות בתל אביב ובחיפה, היא מעיין פורקן אתני ומעמדי (יעני, מזרחי ועני) נגד האליטה האשכנזית. זו תשובה לא מספקת בעיניי. יותר מזה, אני חושב שהיא מפספסת המון, בעיקר בגלל זהות המתקיפים ובגלל זהות המותקפים.

כי המתקיפים הם גם מרזל ובן גביר שמרגישים שמותר להם עכשיו יותר, וגם יונה יהב ויאיר לפיד וגם כל מי שמדברים נגד "הקיצונים משני הצדדים", כאילו שיש מקום להשוות בין מי שמפגינים ללא אלימות בעד שלום לבין מי שתוקפים מפגינים באלימות כדי להשתיק ביקורת על המלחמה. והמותקפים הם גם פלסטינים, וגם אנשי השמאל הרדיקלי, שבעיניי בשנים האחרונות עשה צעדים גדולים וחיוביים מאוד דווקא בכיוונים של הרחבת תחום המאבק והפעילות שלו.

"המתקיפים הם גם מרזל ובן גביר שמרגישים שמותר להם עכשיו יותר, וגם יונה יהב ויאיר לפיד". נערכים להסתער על מפגיני שמאל בתל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"המתקיפים הם גם מרזל ובן גביר שמרגישים שמותר להם עכשיו יותר, וגם יונה יהב ויאיר לפיד". נערכים להסתער על מפגיני שמאל בתל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

למה אני מתכוון? אני מסתכל סביבי, במה שנקרא השמאל (הרדיקלי) – בהגדרה רופפת וגמישה ומכילה עד כמה שאפשר, כי אני מתנגד לפלגנות הטהרנית המקובלת לפעמים בסביבתנו – ורואה תהליך של לימוד ושיפור ניכר בשנים האחרונות. אנשים שלפני עשור היו עסוקים אך ורק בכיבוש וביחסי יהודים-ערבים פתחו את העיניים, הכו על חטא של שנים של הזנחה של חלקים אחרים בחברה, והתמסרו בלב שלם למגוון רחב של מאבקים חברתיים.

מבלי להתאמץ יותר מדי אני יכול למנות את הקמת כוח לעובדים, מאבק כפר שלם ובעקבותיו הקמת עיר לכולנו, מאבקי הדיור מקרית גת עד גבעת עמל, התחברות-תראבוט, המחאה החברתית וספיחיה השונים (בעיקר מחוץ לרוטשילד), המאבק המזרחי, המאבק הפמיניסטי, המעורבות ההולכת וגדלה בארגוני עובדים (גם מחוץ לכוח לעובדים), הקמפיינים למען העסקה ישירה, ועוד ועוד. בכל אחד ואחד מאלה הייתה לאנשי שמאל מעורבות מרכזית וחשובה וחיובית. לא בלי מקום לביקורת, לא בלי בעיות, אבל זה הרבה יותר טוב משהיה לפני עשור.

ואולי פה קבור הכלב. בואו נחשוב על זה רגע: הרי מי ירוויח הכי הרבה מהשתקת השמאל בישראל? לא מחרחרי המלחמה ומנציחי הכיבוש, שמסתדרים עד כה יפה מאוד גם מול שנים של פעילות יהודית-ערבית נחושה בתוך ישראל ובשטחים. מי שכן ירוויחו הם מי שמפחדים מהמחאה החברתית הבאה, שאם וכאשר תפרוץ – עשויה להיות נחושה יותר, סוחפת יותר, מזרחית יותר, ענייה יותר, זועמת יותר ואולי גם אלימה יותר.

המחאה של קיץ 2011 פרצה שנתיים אחרי עופרת יצוקה. "אם תרצו" והתעמולה שלהם כבר היו נוכחים ובולטים וגם הם וגם הכהניסטים הגיעו למאהל רוטשילד וניסו לסבך ולתקוף ולבטל את המחאה בתור קנוניה של חד"ש והקרן החדשה, או משהו כזה. זה לא הלך להם. אבל מה יקרה עכשיו? אחרי העמקת הדה-לגיטימציה של השמאל? מה יקרה אם עכשיו תהיה מחאה חזקה, עם פוטנציאל משמעותי עוד יותר? מה אם השמאל, כמו שעשה בשנים האחרונות יותר מכל קבוצה אחרת, יתייצב לצד שכבות חלשות שנאבקות על דיור ועל חינוך ועל בריאות ועבודה?

הפעם לא יעמדו מולנו אם תרצו, אלא הבריונים של מרזל והצל, שכבר טעמו את טעם הדם, שהתרגלו שמותר לתקוף מפגינים באשר הם ולא לשלם שום מחיר. הם יהיו הראשונים לתקוף, ומאחוריהם תבוא הארטילריה ההסברתית של יאיר לפיד ואחרים שיוקיעו את המחאה החדשה כמחאה של סמולנים בוגדניים, ויסכסכו בין השותפים למאבק.

"התשובה להפרטה- מהפכה". המחאה החברתית 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

"התשובה להפרטה- מהפכה". המחאה החברתית 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

בדרך הנכונה

אז אני לא הולך לכיוון הקונספירטיבי, לא אומר שכל מה שקורה פה הוא תוכנית אחת גדולה של ההון לדכא את המחאה העתידית. לא. כמו שכתבתי בפוסט האחרון, אני חושב שהרבה ממה שקורה פה הוא תוצאה של ייאוש ושל פחד אמיתיים של מי שמרגישים שכאילו הכל כבר נוסה ואין מושיע מהחיים על החרב, בשילוב עם לאומנות מסוכנת שמקודמת על ידי הממסדר. אבל אני כן אומר שצריך להזהר מאוד לפני שמאשימים את השמאל בהתקפות עליו, וגם שצריך לזכור מי מרוויח מזה, ולכן – אולי – גם מאפשר את זה.

ורק לסיים במילה אופטימית: הכלל בפוליטיקה הוא שלא נלחמים בך אם אתה לא באמת מאיים על משהו. אולי ההתקפות האחרונות, הפיזיות והמילוליות, עם כל הנוראות והסכנה שלהן, מסמנות שאנחנו עושים משהו נכון.

ובואו להפגנה במוצאי שבת. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf