מי ישלוט ומי לא ישלוט ברצועת עזה ביום שאחרי?

אין צורך בתבונה יוצאת דופן כדי להבין ששאלת השליטה בעזה ביום שאחרי המלחמה היא עניין פנים-פלסטיני. כל מי שסבור או מציע אחרת משלה את עצמו. בתום המלחמה והקרבות, השליטה בעזה תהיה אך ורק בידי פטריוטים פלסטינים, הידועים במחויבותם הלאומית וביושרם המוסרי. אני מאמין באמונה שלמה שהעזתים לא יסכימו לפחות מזה, אחרי כל הדם שנשפך, ההרס הנורא שנזרע והסבל שלא ניתן לתארו.

משום כך, שלטון המושתת על קשרי חמולות או על אגודות כפרים, כפי שהוזה ממשלתו הפשיסטית למחצה של נתניהו, אינו ישים. כפי שהפלסטינים הכשילו את אגודות הכפרים בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כך יצליחו ללא קושי להכשילן כיום. לאחר כל מה שהתרחש, העזתים גם לא יקבלו שלטון של כוחות שמירת שלום ערביים או בינלאומיים, שיהיו אחראים לביטחון, לסיוע ולשיקום; הסוגייה המדינית-לאומית היא מעל הכל.

השלטון הבלעדי של חמאס ברצועת עזה יסתיים בתום המלחמה, או יהיה קרוב לכך. הקץ לשלטונו לא יהיה פועל יוצא של התשת יכולותיו הצבאיות והמצור המוטל על ידי הכוחות הישראליים הפולשים, אלא בעיקר תוצאה של שתי סיבות אחרות: ראשית, חמאס הצית את פתיל המלחמה, ועל כן הוא נושא בחלק מהאחריות למצב שנוצר ברצועת עזה בעקבותיה. שנית, המשך שלטונו לא יועיל לשיקום עזה לאחר המלחמה ההרסנית. כדי לשקם את עזה נדרשים סכומי כסף אסטרונומיים של מדינות ערב ושל גורמים אחרים, הסולדים, בלשון המעטה, מתנועת חמאס ומבעלי בריתה באזור.

אולם סיום השלטון הבלעדי של חמאס ברצועת עזה אין פירושו בשום אופן שהרשות הפלסטינית מסוגלת לשלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה, או שתתקבל בזרועות פתוחות על ידי העזתים או הפולשים. הפולשים מאשימים אותה בהסתה, באוזלת יד וברדיפתם בפורומים ובבתי הדין הבינלאומיים. ארה"ב מאשימה אותה ברפיון ובשחיתות מנהלית וכלכלית, וציר ההתנגדות האסלאמית מאשים אותה בתבוסתנות וברפיסות. תומכיה הערבים אינם מסוגלים לעזור לה להתגבר על קוצר ידה. העזתים, מצידם, אינם מגלים התלהבות או מברכים על אפשרות בואה של הרשות לעזה.

סיום שלטונו של חמאס בעזה ופסילת האפשרות להשבת הרשות הפלסטינית תחתיו, אינם סותרים את העובדה ששני הצדדים יצטרכו לתמוך בשלטון העתידי בעזה. ההסכמה ביניהם היא אף תנאי מוקדם לכך. מובן מאליו שממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה אינו אפשרות רצינית מנקודת מבטם של כל הצדדים המעורבים במלחמה, לרבות ממשלת ישראל וצבאה, להוציא את מפלגות הציונות הדתיות שתומכות בכך.

לקראת רשות שלטונית זמנית ברצועת עזה

לאור האמור לעיל, אני מציע להשיג קונצנזוס לאומי פנים-פלסטיני להקמת רשות שלטונית זמנית, או גוף לאומי של פטריוטים נקיי כפיים, לניהול ענייני רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה; גורם שיהיה מקובל ונתמך הן על ידי תנועת חמאס והן על ידי הרשות הפלסטינית, באופן שווה, ויזכה גם לתמיכת המדינות האמורות לממן את השיקום של עזה. אלה יהיו תפקידיו ותחומי אחריותו:

ראשית, הענקת ביטחון ושלום לתושבי רצועת עזה ובלימת הכאוס המוסרי והביטחוני, פתיחת המעברים היבשתיים, במיוחד מעבר רפיח הבינלאומי, וחלוקת הסיוע ההומניטרי בכל רחבי הרצועה, על פי קריטריונים הוגנים.

שנית, שיקום בתי החולים, בתי הספר, האוניברסיטאות, בתי המשפט, מקומות הפולחן, רשת הכבישים, המים, החשמל, התקשורת והביוב.

שלישית, החזרת העקורים אל מה שנותר מבתיהם לאחר שיקומם ומתן דיור חלופי זמני למי שבתיהם נהרסו כליל.

רביעית, קיום בחירות מוניציפליות לערים ולמועצות הכפרים.

חמישית, השלטון הזמני ישקוד ככל האפשר על תיאום ושילוב בין מוסדות הציבור הפועלים בעזה לבין מקביליהם ברשות הפלסטינית ברמאללה. כמו כן, הוא ידאג לשתף פעולה הדוק עם אונר"א.

שישית, השלטון הזמני ימשיך לפעול עד להקמת ממשלת קונצנזוס לאומית, או עד שיתקיימו בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות או למועצה הלאומית הפלסטינית, המוקדם מביניהם. המשמעות היא, בין היתר, שאיחוד מדיני אמיתי של שני חלקי המולדת – רצועת עזה והגדה המערבית – אינו אפשרי אלא לאחר תחילת תהליך השיקום של הלגיטימיות הלאומית הפלסטינית, לא לפני כן.

סדר העדיפויות הלאומי

הדגשתי לעיל כי מבחינת הזמן והדחיפות, העדיפות ניתנת ליציאה או להוצאה של הכוחות הפולשים, לשיקום עזה ולתמיכה בה ובחברה העזתית, ולסיכול טרנספר כפוי או מרצון שמאיים עליה. מדובר במשימות כבירות, ואי אפשר להתנותן בהסכמה על הקמת ממשלת אחדות לאומית, אשר עשויה להיות שנויה במחלוקת מנקודת המבט של הקהילה הבינלאומית, או בבנייה מחדש של אש"ף על יסודות דמוקרטיים ושיתופיים. תהליך כזה יימשך זמן רב, אם בכלל יצליח.

הקמת רשות שלטונית זמנית בעזה היא משימה פחות מסובכת, וגם אינה עומדת בסתירה להקמת ממשלת פיוס לאומית או לבנייתו מחדש של אש"ף על פי העקרונות המוזכרים לעיל. נוסף על כך, רשות שלטונית כזו תהיה מסוגלת להביא לשקט חברתי ולזכות בתמיכה כספית ואחרת ממדינות ערביות וזרות. תמיכה כזו נדרשת לצורך שיקום מחדש של חבל הארץ שהפך לעיי חרבות בעקבות מלחמה חסרת תקדים מבחינת ההרס שזרעה, האבדות בנפש שגרמה והפגיעה במרקם החברתי שחוללה.

פרופ' סעיד זידאני, אינטלקטואל וחוקר פלסטיני, מלמד פילוסופיה באוניברסיטת אל-קודס. המאמר המקורי פורסם באתר מלתקא פלסטין ב-9 ביולי 2024. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב