newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"תן לי שק מלט אחד ואני מייצר ממנו עבודה לשבעים עובדים"

האבטלה מזנקת לשיעורה הגבוה זה חמש שנים. פרוייקטים של בנייה תקועים וגם הקיץ יעבור על אלפים בלי מי שתייה. ארבעה תושבים מדווחים מעזה תחת המצור

מאת:

בשבוע שעבר פרסמה הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה את נתוני האבטלה העדכניים בגדה המערבית וברצועת עזה. שיעור האבטלה ברצועה זינק ברבעון האחרון ועומד עכשיו על-40.8 אחוז, כלומר על כ-180 אלף מובטלים. מדובר בקפיצה של כ-30 אחוז בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד ובנתון הגבוה ביותר מאז 2009. לשם השוואה, בגדה המערבית שיעור המובטלים לא השתנה ועומד על 18.2 אחוז.

לפי ארגון גישה העוקב, בין היתר, אחר מגבלות תנועה של אנשים וסחורה מעזה ואליה, אחד התורמים הישירים והמשמעותיים ביותר לקפיצה הזו הוא ההאטה, כמעט עצירה מוחלטת, בענף הבנייה, שהיה אחד מהיציבים והתורמים ביותר לכלכלת הרצועה לאורך שנים. בימיה הטובים, לפני המצור שהטילה ישראל על עזה העסיקה תעשיית הבניין ברצועה כ-70 אלף איש – מחציתם באופן ישיר, ואחרים, כמו נהגי משאיות וספקים, באופן עקיף. 33 מפעלי בטון פעלו ברצועה. רובם סגרו את שעריהם ושלחו את העובדים הביתה. לפי הלשכה לסטטיסטיקה באמצע שנת 2013 עבדו בענף הבנייה 24 אלף איש. כיום מועסקים בו 6,800 עובדים בלבד. בחישוב פשוט נראה כי בחודשים האחרונים איבדו את עבודתם כ-17 אלף איש שהתפרנסו מתחום הבניין.

"ללא חומרי בניין מצב האבטלה עוד יחמיר", אומר פייסל שאווא, איש עסקים וסגן נשיא ב-Paltrade, ארגון לא ממשלתי לקידום הסחר בפלסטין. "שלושים או ארבעים אחוזים מהכלכלה של עזה תלוייים בחומרי בניין. תן לי שק מלט אחד ואני מייצר ממנו עבודה ל-70 עובדים! כשיש לך מלט אתה צריך צבע ורצף, ותפסן, וטייח ומה לא. כל אנשי המקצוע האלה תלויים בשק המלט הזה".

איך המצב משפיע עליך אישית?

"אני קבלן. בניתי שני בנייני מגורים בני שבע קומות ואני לא מצליח להשלים אותם. זה 3-4 מיליון דולר שהשקעתי והכל תקוע. אין לי חומרים, יש לי התחייבויות לאנשים שקנו ממני ואני לא יכול לספק להם את הדירות שקנו, לא יכול לשלם לבנקים שלוויתי מהם. אם אתה שואל אותי, הסיבה האמיתית למצור הזה היא שישראל לא מעוניינת שהכלכלה שלנו תפרח ותתפתח. היא רוצה אותנו תלויים בסיוע הומניטרי. בעצם מה שהיא אומרת לנו זה:  אין לכם רשות לשפר את חייכם, רק לשרוד מותר לכם, לא לחיות. ואנחנו חוזרים ושואלים: מדוע? האם לא הגיע הזמן להיות הגיוניים? אנחנו רוצים חופש, סוף לכיבוש וחיים בכבוד. אתם נהנים לכם מגן עדן, בעוד אנחנו מוגבלים בכל תחום. לפני שהטלתם עלינו מצור הכלכלה של עזה התבססה על יצוא לגדה ולישראל והיום כל זה נמנע מאיתנו. עזה זקוקה לחופש התנועה הזה בין הגדה לרצועה".

פועל בעזה. צילום: אימאן מוחמד, עבור "גישה"

פועל בעזה. צילום: אימאן מוחמד, כל הצילומים באדיבות "גישה"

כבר ביוני 2007, מעט אחרי עליית ממשלת החמאס לשלטון, הטילה ישראל על עזה מצור שהלך והתהדק במטרה לגרום לתושבי הרצועה למאוס במצב ולהביא לנפילת שלטון החמאס. מה שהחזיק את כלכלת הרצועה, ובכללה ענף הבניה, איכשהו בחיים הייתה תעשיית מנהרות ההברחה ששימשו עורק חיים חיוני. המצרים העלימו עין, ישראל רתחה אבל השלימה עם המצב. מדי פעם נחשפה ופוצצה מנהרה פה, מנהרה שם, בזמן שמאות אחרות פעלו באין מפריע.

המצב איפשר לממשלות ישראל לשמור על פאסון קשוח מול דעת הקהל הישראלית כמי ש"מורידות את תושבי עזה על הברכיים" ושומרות בקפדנות על הבטחון, בידיעה שמתחת לפני השטח ומחוץ לטווח המצלמות העסקים נמשכים כמעט כרגיל. מה שלא התאפשר להעביר מעל פני השטח עבר תחתיו. מחומרי גלם, דרך מכוניות ועד חיות לגן החיות של עזה. החיים וצרכיהם היו חזקים מכל סגר.

בשנה האחרונה המציאות הזו השתנתה לחלוטין

בעקבות ההבנות שבין ישראל לחמאס לאחר מבצע "עמוד ענן", התירה ישראל לראשונה מעבר של 20 משאיות חצץ ביום, ובספטמבר האחרון אף הרחיבה את ההיתר ואיפשרה העברת שלושה סוגי חומרי בנייה לרצועה, דרך מעבר כרם שלום: 70 משאיות של חצץ, מלט וברזל ביום. בה בעת, עיקר חומרי הבנייה שהוכנסו לרצועה הגיעו דרך המנהרות.

אלא שביוני 2013, לאחר הדחתו של הנשיא מורסי ותפיסת השלטון על ידי הצבא המצרי החליט השלטון החדש על סגירת רוב מנהרות ההברחה. כלכלת המנהרות נעצרה באחת ומחירי הסחורות וחומרי הגלם נסקו. מחסור הורגש בכל התחומים.

שינוי נוסף התרחש באוקטובר האחרון. בעקבות גילוי מנהרה שלטענת הצבא נועדה לצרכים התקפיים ונבנתה מהבטון שנועד לבניה בפרוייקטים אזרחיים, עצרה ישראל את הכנסת חומרי הבניה לעזה, הן למגזר הפרטי והן לפרויקטים של ארגונים בינלאומיים. רק בינואר 2014 אפשרה ישראל שוב הכנסת חומרי בנייה למספר מוגבל של פרויקטים בינלאומיים גדולים. שאר הפרויקטים שהיו בתכנון נעצרו, כסף שגוייס בעמל רב, תכניות שהוכנו, אנשי מקצוע שגויסו – הכל נכנס להקפאה והפרוייקטים תקועים, הנהלים הוקשחו ואישורים ניתנים במשורה.

אל מול התסכול הרב ברצועה והלחץ הבינלאומי להסרת המצור, ישראל ומצריים, שנראות מתואמות מתמיד, מכדררות את האחריות האחת למגרשה של השניה כשבתווך הפלסטינאים שקופים כתמיד, וכלכלתם מתמוטטת.

פועלים במפעל חומרי גלם בעזה. צילום: אימאן מוחמד, עבור "גישה"

פועלים בעזה. צילום: אימאן מוחמד.

עומר שעבאן, הוא מנהל ב- Palthink, מכון עצמאי ללימודים אסטרטגים בעזה, ומומחה לכלכלה. באתר האינטרנט של המכון נכתב בין היתר כי הוא מבקש להניע דיון ציבורי הגיוני ולהביא להסכמה רחבה בדבר חשיבות השמירה על רווחתם של הפלסטינים ושל תושבי האזור כולו. בראיון טלפוני עם "שיחה מקומית" הוא אומר:

"אתם חייבים להבין ש-60 אחוזים מתושבי הרצועה הם צעירים מתחת לגיל 25. אין להם עבודה, אין להם חופש תנועה אל מחוץ לעזה, הם תלויים בסיוע החוץ לצרכי הקיום הבסיסיים שלהם. כל זה מהווה קרקע לרדיקליזציה גוברת של הרצועה. אתה יודע, אנשים שאין להם מה להפסיד פונים לקיצוניות. מתי תבינו שהמצור לא טוב לא רק לפלסטינים, אלא גם ליציבות האיזור כולו? אנשים כאן נענשים ללא סיבה. עם המצור וסגירת המנהרות ענף הבניה שותק כליל.

איך זה נראה ביום יום?

"אם תסתובב בעזה תראה הרבה צעירים מובטלים משוטטים ברחובות ובמחנות הפליטים בחוסר מעש. פנינו לממשלת ישראל ולתקשורת עוד בתחילת ימי המצור והסברנו את חומרת המצב: יש כאן כמעט שני מיליון בני אדם החיים ברצועה צרה וצפופה. אין די בתים. עשרים אלף זוגות חדשים נישאים בשנה, 15 אלף איש מסיימים אוניברסיטה בשנה. האנשים הללו נטולי עבודה ונטולי בית. ענף הבניה הוא סקטור חשוב המייצר דינמיות גם בסקטורים אחרים. עשרות אלפי אנשים התפרנסו ממנו באופן ישיר, ועקיף. אתם מבינים את המשמעות של זה?"

איך אתה מתמודד עם הטענה הישראלית שההגבלות נועדו למנוע שימוש לרעה של החמאס בחומרי הבניה לשימוש צבאי?

"זה פשוט לא נכון. ב-2007 כשישראל הטילה עלינו מצור במי זה פגע? חמאס הרי השיג את מבוקשו דרך המנהרות ממצריים. בכל מקרה, גם החמאס אינו מעוניין בהסלמה. כולנו מעוניינים ביצירת מקומות עבודה. כאן אצלנו. זה יצור שגשוג גם אצלכם. ומה אתם רוצים? אם אתם באמת רוצים שלום מדוע אתם מונעים שלום ומחבלים בנסיונות העם הפלסטיני להגיע להנהגה משותפת?

אני ממליץ לממשלת ישראל לשקל מחדש את המדיניות כלפי עזה. חייבת להימצא נוסחה שתאפשר הכנסת חומרי בניה למטרות בניה בסקטור האזרחי".

 פועלים בעזה בשעת תה. צילום: אימאן מוחמד, עבור "גישה"

פועלים בעזה בהפסקת תה. צילום: אימאן מוחמד.

נביל אבו מעילק, יו"ר התאחדות הקבלנים בעזה, שיתף אותנו בתוצאות סקר חדש שערכו בהתאחדות וטרם פורסם על צרכי השטח ברצועה בשנת 2014. על פי הסקר ניתן לאמוד את הנזק הכלכלי לענף הבניה בעזה מתחילת השנה בכמעט 800 מיליון דולר. תחום אחד שתקוע הוא תחום הפרויקטים הבינלאומיים: ישנם כ-350 פרויקטים כאלה. סך כל הפרויקטים האלה מוערך ב-444 מיליון דולר. הכסף מהתורמים נמצא בעזה אבל לא ניתן להתחיל בביצועם בהיעדר חומרי בניה.

בתחום הבניה הפרטית ישנם מעל אלף בניינים רבי קומות שבנייתם נעצרה לאחר שהושלמה עד 30 אחוז מבנייתם. בנוסף, מתחילת השנה נמדד מחסור של כארבעת אלפים דירות. "גם אתם מפסידים מזה", הוא אומר, "כולנו יכולים לעשות עסקים טובים. אם ישראל תפתח את הגבול רוב הרכישות שלנו ייעשו דרככם ויפרנסו סוחרים ועסקים רבים בישראל".

מחמוד סולימאן הוא יזם צעיר ועצמאי בן 29, בעל תואר שני בהנדסת משאבי מים וסביבה מהאוניברסיטה האיסלמית בעזה, וכעת סוג של מובטל בעל כורחו. זה מה שחשוב לו להגיד:

בחרתי ללמוד הנדסת מים כי המצב בתחום הזה לא טוב. אנחנו  סובלים ממחסור במי שתיה, מאיכות ירודה של מים, מחדירת מי ים למי התהום. אני רוצה לתרום לחברה שלנו בתחום הזה. בהתחלה עבדתי אצל אחרים ואז לאט לאט יצאתי לעצמאות, זכיתי בכמה מכרזים לפרוייקטים עצמאים של קידוח בארות מים. הם נדחו עכשיו ב-6 חודשים לפחות. אחד מהם הוא פרוייקט להולכת מי שתיה שנתקע רק כי חסרים לנו צינורות הפלדה להם אנחנו זקוקים להולכת המים. זה פרוייקט שהשגנו לו תורמים.

בקיץ הקרוב עשרים אלף איש שיכלו ליהנות ממים זורמים יסבלו ממחסור במים לשתיה. הכסף שלנו יורד לטמיון. אני עדיין מנסה להציל מה שאפשר ולהשיג חומרים, אבל גם מה שיש הוא במחירים גבוהים מאד. נניח למשל שאני זקוק לצינור מים. כשאני חותם על החוזה אני מתמחר את עלותו ב-6,000 דולר, אבל כשאני הולך לקנות אותו בגלל המחסור מחירו קופץ ל-9,000 דולר.

לספר לך איך אני חי? עבדתי קשה במשך ארבע שנים כמהנדס. חסכתי כדי להתחיל לבנות לעצמי בית לקראת חתונתי. כשהתחלתי קניתי בטון ב-400 שקל לטון. עכשיו אני צריך לקנות ב-2,000, וכך גם כל חומר אחר. מה שנהיה מזה זה שלא הצלחתי להשלים את הבית שלי, ואני חי בבית חצי בנוי. אין לי ברירה. כשאתה חי ממשכורת של 1,500-2,000 שקל בחודש כי אין עבודה , איך אוכל לשלם 900 שקל שכר דירה?

הפוליטיקה רחוקה מאיתנו האנשים הפשוטים. אנחנו זקוקים לחומרים. אנחנו צריכים לחיות בשלום. אנחנו בני אנוש. יש לנו צרכים: לאכול, לבנות, לנסוע, ליהנות. אני לא מדבר כאן על פוליטיקה, אני מדבר על אנשים. תגיד, ביקרת פעם בעזה? אתם מוזמנים לראות איך אנחנו חיים פה.

תגובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים:

"בעקבות איתור מנהרת הטרור בחודש אוקטובר 2013 הוחלט על ידי שר הביטחון על הפסקת העברת חומרי בנייה לעזה הן למגזר הפרטי והן באמצעות גורמי הקהילה הבינלאומית.

לאחר הערכת מצב אישר שר הביטחון בינואר 2014 את המלצת מתאם פעולות הממשלה בשטחים על חידוש הכנסת חומרי הבנייה עבור הקהילה הבינ"ל, וזאת לאחר הקמת מנגנון תיאום ובקרה משותף עם סוכנויות האו"ם לטובת הכנסת חומרי בנייה עבור הפרויקטים הממומנים על ידי הסוכנויות. עד כה אושרו למעלה מ-29 פרויקטים עבור סוכנויות האו"ם וגורמי הקהילה הבינ"ל. יודגש כי רק ארגונים החתומים על המנגנון רשאים לתאם הכנסת חומרי הבנייה לעזה".

מארגון גישה, מרכז לשמירה על הזכות לנוע נמסר:

"מספר מבקשי העבודה בעזה בעלייה, אך השוק המקומי אינו יכול לקלוט עוד עובדים. זהו סימן נוסף לזה שהכלכלה ברצועה לא יכולה להתקיים בלי קשרים עם העולם שמחוצה לה. האיסור הגורף שמטילה ישראל על שיווק סחורות מרצועת עזה לישראל ולגדה, בשילוב הפגיעה הקריטית שסופג ענף הבנייה ברצועה בשל ההגבלה החמורה על מכירת חומרי הבניין לרצועה, מנסחים מדיניות שהאפקטיביות שלה מוטלת בספק, ושלכאורה סותרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כפי שהוגדרו על ידי ראשי מערכת הביטחון".

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf