מונדיאל בקטר: להיות ערבי גאה, אלפי קילומטרים מהבית
כאזרח ערבי בישראל אני צריך להסתיר את הזהות והשפה שלי. לכן הביקור באליפות העולם בכדורגל, שנערכה במרחב שגאה בזהות הערבית, היה חוויה משחררת. בעזרת הכרה בשפה הערבית, אפשר לשנות את המציאות גם בישראל
חגיגה כלל ערבית. פלסטינים במזרח ירושלים צופים במשחק חצי הגמר של מרוקו נגד צרפת במונדיאל בקטר (צילום: אורן זיו)
בשבוע שעבר נסעתי למונדיאל בקטר, ושם, לראשונה בחיי, הרגשתי גאווה בזהותי כערבי. למה רק בגיל 27, ובמדינה זרה, הרגשתי בבית? למה דווקא אלפי קילומטרים מהמקום שנולדתי בו הרגשתי גאה בתרבות שלי, בשפה שלי, בזהות שלי? הסיבה פשוטה: המרחב הציבורי כולו חגג את הזהות שלי, ועבורי, ועבור כל אזרח ערבי בישראל, זו חוויה נדירה.
ברגע שירדתי מהמטוס, קיבל את פניי שלט "ברוכים הבאים" ענק בערבית. בכל מקום שלטים בערבית, שמות של תחנות ושל רחובות בערבית, מציאות שאני לא רגיל אליה. דגלי מדינות ערב מונפים, וכן, הדגל שהכי בלט היה ללא ספק דגל פלסטין. הדגל הונף בטבעיות, בהבעת סולידריות עם העם הפלסטיני ולשם שינוי הנפתו לא נתפסה כפרובוקציה.
האצטדיון שביקרתי בו הוא מבנה ענק, שחוגג את התרבות הערבית ומפאר אותה, בנוי בצורת ספינת אלדאו (ספינת מפרש ערבית מסורתית). כשנכנסתי אליו, הבנתי סופית: אני בחגיגת מונדיאל בערבית, במקום שבו יש לגיטימציה לשפה שלי ולתרבות שלי. אין מרגש מזה.
בניגוד להתרגשות ולגאווה שהרגשתי בקטר, צרם לי השוני העצום בינה לבין המציאות היומיומית שלי. בישראל אני חש פחד לדבר בערבית, אני מרגיש זרות וניכור. אני חי במרחב ציבורי שמדיר אותי כבן מיעוט, מרחב שאני לא שייך אליו ושהזהות שלי מאיימת עליו. אני לא יכול לבטא בו את הגאווה בכך שאני ערבי.
בחזרה למונדיאל: שבע דקות לפני המשחק, הצלחתי להשיג כרטיס למשחק רבע הגמר של מרוקו נגד ספרד. אחרי 120 דקות של כדורגל לא מרתק, הגענו לשלב הפנדלים, אשרף חכימי ניגש לבעוט את הבעיטה המכרעת, דממה באצטדיון, שער, ו-40 אלף אוהדי מרוקו התחבקו, בכו ושאגו שאגת ניצחון שלא חוויתי מימי באצטדיוני כדורגל. המשכנו לחגוג את הניצחון עד השעות הקטנות של הלילה – מרוקאים, סעודים, מצרים ואוהדים מכל העולם הערבי. חגיגות שגרמו לי להבין מהי גאווה ערבית.
החוויה הזו במונדיאל גרמה לי להבין את המורכבות של ערבי שחי על ה"סקאלה" בין השייכות שלו לעולם הערבי מצד אחד, ולישראל מצד שני. גרמה לי להבין שאפשר לייצר כאן מציאות אחרת, המבוססת על שוויון ושותפות.
דמיינו מרחב ציבורי, שהשפה הערבית נוכחת בו, ללא שגיאות כתיב, בצורה מכבדת, לצד השפה העברית. הנכחת השפה שלי תפחית את תחושת הניכור ותגביר את תחושת השייכות שלנו. ערבית היא שפת האם שלי, ואני דובר עברית, והייתי שמח אם תלמידים יהודים ילמדו ערבית כמו שאני למדתי עברית, יכירו את השפה וילמדו לא להירתע ממנה.
נוכחות הערבית כשפה לגיטימית במרחב הציבורי היא אחת הדרכים לכונן חברה משותפת לערבים וליהודים. היא הדרך לייצר לגיטימציה לזהות שלנו. היא תוכל לשנות באופן מהותי את החיים שלנו, שלנו הערבים והיהודים בישראל, ויהפוך אותנו, הערבים, ממקור מאיים לשותף.
ישראל יכולה וצריכה לפעול כדי שאותה תחושת גאווה ואחווה שחשתי עם אוהדי מרוקו לא תישאר אירוע חד פעמי. אני קורא לראשי ערים, למנהלי מוסדות תרבות, למערכת החינוך ולמשרדי הממשלה לדאוג לכך שמערכת החינוך תאפשר לתלמידים ערבים ללמוד על הזהות והתרבות שלהם. צעירים ערבים שגאים בזהות שלהם יוכלו להצליח להשתלב טוב יותר בלימודים, במקומות תעסוקה, בתרבות ובספורט.
הם לא יצטרכו יותר להתחבט בזהות שלהם, או לנסוע אלפי קילומטרים לחופשה יקרה רק בשביל לחוות את הגאווה הזו. בינתיים, אני, ואנחנו הערבים, עשינו את שלנו במונדיאל הזה. למרות שהודחנו בחצי הגמר, לא הפסדנו, כי לראשונה בחיינו אנחנו גאים להיות ערבים. ויוה אלמע'רב (היידה מרוקו)!
פארס לאלאוי הוא רכז קמפיינים דיגיטליים לשינוי חברתי בעמותת סיכוי- אופוק
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
