עין אחת צופה במונדיאל, השנייה שומרת שלא יבואו להרוס את הכפר

אחרי שבג"ץ אישר סופית את הריסת ח'אן אל אחמר, תושבי הכפר הבדואי חיים בחרדה מתמדת מפני הגירוש העלול להתרחש בכל רגע. עשרות פעילים פלסטינים, ישראלים וזרים נמצאים במקום בכל שעות היממה אך גם הם יודעים: כשיגיעו הדחפורים, יהיה קשה מאוד למנוע את ההריסה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

קבוצת האקטיביסטים אליה הצטרפתי לנסיעה מירושלים לח'אן אל אחמר, היישוב הבדואי באזור מישור אדומים המיועד לגירוש, עמדה בפני התלבטות קשה: האם לצאת לדרך לפני או אחרי משחק הכדורגל בין יפן ובלגיה. בסוף הוחלט על פשרה – יצאנו לדרך בזמן המחצית. ממרכז ירושלים, בשעות הלילה, הנסיעה לח'אן אל אחמר היא קצרה מאוד. כמה קילומטרים אחרי מעלה אדומים, חונים במפרץ חניה המיועד למטיילים המתחילים את המסלול של נחל אוג, עוברים מתחת לכביש במנהרה ומגיעים לכפר – כמה עשרות בתים, ובית ספר עשוי מצמיגים ובוץ.

ברחבת בית הספר, מכוסה בדשא סינטטי, מתכנסים עשרות אקטיביסטים, רובם גברים פלסטינים הנמצאים במקום כדי למנוע את הפינוי הצפוי. לרגע נראה שהמצית השניה לא תשודר על מסך הפלזמה הביתי שהובא למקום בגלל בעיות בחשמל, אך עד מהרה החשמל סופק מגנרטורים ופאנלים סולריים מכל הכפר. הרוב המוחלט של הקהל מעודד את הנבחרת הבלגית.

donate

"בשבילנו, לעזוב את המדבר זה מוות". תושבי ח'אן אל אחמר ופעילים צופים במונדיאל (אורן זיו/אקטיבסטילס)

"הם בודקים אותנו", מספר לי איברהים אבו דאווד, בן 51 שנולד וחי כל חייו בח'אן אל אחמר, בהתייחס לפשיטות התכופות של כוחות ישראלים על הכפר. ביום שני שעבר הגיעו לכפר מודדים של המנהל האזרחי, מלווים בשוטרים, כדי להתכונן להריסה, ובאותו הערב נפוצו שמועות עיקשות שהכפר יהרס כבר בבוקר למחרת. בסופו של דבר הכפר לא נהרס, אך התושבים והפעילים שמלווים אותם חיים מאז במתח תמידי.

"הם רוצים לבדוק את מידת הלחץ שלנו", מוסיף איברהים בזמן שהנבחרת היפנית מבקיעה את הגול השני. חבר שיושב לידו מסנן בערבית "זה גול בטעות". "שלחו לפה ביום שלישי דחפור לעשות עובדות של חברת חשמל ורצו לראות איך נגיב, האם נזעיק תקשורת או פעילים, אבל אנחנו נשארנו רגועים", הוא מסביר. על האופציה שיועברו לאזור שליד המזבלה בעזריה, שם המדינה מכינה להם מגרשים קטנים, ללא שטח לחקלאות, הוא אומר "בשבילנו, לעזוב את המדבר זה מוות".

"אנחנו לא מכינים שום תוכנית גיבוי או אופציה אחרת למגורים. מבחינתו אנחנו לא עוזבים לשום מקום", הוא אומר, ומספר שהוא ישן שעה או שעתיים בלילה, וממעט ללכת לעבודתו כמדריך טיולים. "אם תיתן לי בית בתל אביב אני לא לוקח. כמו שאי אפשר להוציא דג מהמים, לא תוציא אותנו מהמדבר". בשני בצהריים הגיעו המודדים של המנהל האזרחי לביתו. "הם הדביקו לדיר העיזים צו הריסה, טענו שזו בניה חדשה", האו מספר. "אחת העיזים הוציאה את הראש מהדיר ואכלה את הצו. הם לא טרחו להדביק חדש".

בסוף מאי, לאחר מאבק משפטי של שנים, אישר בג"ץ להרוס את הכפר ולפנות את תושביו, שעברו למקום אחרי 1948 מאזור תל ערד שבנגב. המדינה מתכוונת להעביר את תושבי ח'אן אל אחמר לאתר שנמצא באזור עזריה, בסמוך לאתר פסולת, על אף התנגדותם הנחרצת. העבודות להכשרת המגרשים נמצאות בימים אלה בעיצומן, וגם בכפר מרגישים שההריסה היא רק עניין של זמן.

הנכבה החדשה

למרות האיום בהריסה, מצב הרוח בבית הספר מרומם. אקטיביסטים מהוועדות העממיות, אנשים מהמשרד לענייני החומה ברשות הפלסטינית ופעילים מרחבי הגדה וירושלים, יושבים, מדברים, מעשנים נרגילות ומתווכחים על כדורגל ועל פוליטיקה. "חייבים להתנגד לטרנספר הזה, זו נכבה חדשה" אומר לי עבדאללה אבו רחמה, ממובילי המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין ועובד במשרד לענייני החומה ברשות. הוא ישן כבר 14 יום ברציפות בח'אן אל אחמר. "אני מגיע כל יום בערב, נשאר עד שמונה בבוקר ואז נוסע לעבודה ברמאללה. אחרי העבודה אני עובר בבית לשעתיים וחוזר לכאן".

"אנחנו מגיעים לכפר כדי לשמור את האנושיות שלנו". פעילים ישנים בח'אן אל אחמר (אורן זיו/אקטיבסטילס)

"אנחנו מגיעים לכפר כדי לשמור את האנושיות שלנו", הוא מוסיף. "לא יתכן שבמאה העשרים ואחת מפנים קהילה שלמה, ומתכננים להרוס תוך לילה את הבתים, הפרנסה ובית הספר שלהם שמשמש מעל 180 תלמידים". למרות חופשת הקיץ, בבית הספר מתקיימות מידי יום פעילויות לילדים.

ההתכנסות של פעילים פלסטינים רבים במחנה המחאה בכפר מזכירה מאוד את הפעולות שיזמה הוועדה העממית בשנים 2013 ו-2015, אז הוקמו מאחזים פלסטינים. בזמנו פלסטינים הקימו בין לילה אוהלים ומבנים במרחק לא רב מהכפר, על שטח E1 שעליו נמצא גם ח'אן אל אחמר, כדי למחות נגד הכוונה הישראלית להקים התנחלויות שינתקו את צפו הגדה מדרומה. דווקא בתקופה בה המחאה העממית נגד הגדר דעכה והפכה לסמלית, הנוכחות של פעילים רבים בכפר מעוררת תקווה.

"מחנות המחאה שהקמנו לפני שנים היו ניסיון להעלות את הנושא לסדר היום ולמנוע פינויים כמו אלה", אומר אבו רחמה. "ברור שישראל מפנה קודם כל את ח'אן אל אחמר כי זו קהילה גדולה ומוכרת ויש בה בית ספר, אבל הם לא יעצרו כאן. יש עוד 46 קהילות בדואיות באזור E1 ובמזרח ירושלים הנמצאות בסכנת פינוי".

לכפר מגיעים מבקרים מקהילת ג'בל אל באבא הסמוכה, שגם היא נמצאת באיום הריסה מידי. בשבוע שעבר הגיעה משלחת מהכפר הלא מוכר אל עראקיב שבנגב כדי לתמוך בתושבים. "זה מרגש שכל כך הרבה אנשים מגיעים, והיום זה עוד יום חלש", מספר מוחמד, צעיר בן 28 שגר ברמאללה, במקור מצפון הגדה. בשבועיים האחרונים הוא מגיע כמעט מידי לילה לישון בכפר. ״אני מאמין שהנוכחות פה מחזקת את התושבים, רוב ההריסות קורות בלי שאף אחד שם לב" הוא אומר, ומצביע על עשרות האנשים שצופים במשחק. בינתיים בלגיה משווה חזרה ל-2:2 והקהל המצטופף מסביב לטלוויזיה מריע.

קבוצת הפעלים שהגעתי איתה מירושלים היא חלק מהתארגנות שנרקמה בחודשים האחרונים, "ידידי הג׳אהלין", ביניהם גם תושבים מההתנחלות הסמוכה כפר אדומים שהיתה שותפה לעתירה נגד ח'אן אל אחמר. בכל יום מגיעים פעילים ישראלים, מתעאיוש ומתנועת לוחמים לשלום וקבוצות אחרות, לפי תורנות לנוכחות בכפר. בדרך מירושלים, אחד הפעילים הסביר שהשעות הקריטיות להיות בכפר, השעות שבהן ההריסה צפוייה לקרות הן בין 2 בלילה לשש בבוקר. הסיכוי למנוע את ההריסה נמוך, אך המטרה היא סולידריות עם תושבי הכפר, תיעוד ההריסה והחשוב ביותר- התארגנות לעזרה וסיוע לאחר ההריסה.

איברהים, על כל פנים, מרוצה מאוד מהסולידריות מצד פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים. "התרגלנו לזה שכל הזמן מסתובבים פה אנשים", הוא אומר על אובדן הפרטיות בחיים בתוך כינוס מתמיד של אקטיביסטים ועיתונאים מסביב לשעון. גם בשעות היום, אחרי שמשמרת הלילה מתפזרת, מגיעים פעילים, במספרים קטנים יותר, לשהות במקום עד הערב. "הבנות הקטנות שואלות למה המדינה עושה לנו ככה", מספר איברהים. "הן אומרות האנשים שאנחנו מכירים נחמדים, ואני אומר להן המדינה זו משהו אחר, לא כולם מבסוטים ממנה, הפלסטינים וגם חלק מהישראלים".

"הם חיים פה הרבה שנים, ואין שום סיבה שיפנו אותם ושהם לא ימשיכו לחיות פה עוד שנים רבות". הכפר ח'אן אל אחמר (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מקווים לטוב, מתכוננים לאסון

בדקה ה-94, בלגיה מבקיעה שער שלישי ומנצחת. הקהל בבית הספר קורא קריאות שמחה, ואחרי דקה מכבים את הטלוויזיה, והאופוריה של הניצחון מתפוגגת לעוד לילה ארוך של המתנה להריסה שעלולה להגיע. מחיצת מהנוכחים הולכים לישון על מזרונים ושמיכות שהוצבו בחצר בית הספר. האחרים נשארים לדבר עד אור הבוקר.

בתי הכפר נמצאים רק מטרים בודדים מכביש מעלה אדומים-ירושלים. למרות הקרבה לכביש, בלילה שקט מאוד, רק צליל צרצרים וכלבים ששומרים על עדרי העיזים. בביתו, העשוי יריעות ניילון ועץ, איברהים מספר שלפני 30 שנה היו לו מאות עיזים. "אז היינו לוקחים אותן לרמות לרעות, ולפעמים עד לצפון, לברטעה. היום אי אפשר ללכת לשום מקום, לאן שלא תלך תיתקל בחומה".

השעה כמעט אחת בלילה. "זוהי אדמה פלסטינית, הגענו מירושלים לשבת עם האחים שלנו, לעשות צומוד באדמה ואנחנו איתם לא זזים מכאן, בעזרת אללה", מספר צעיר ממזרח ירושלים לחברו שמשדר את דבריו בפייסבוק לייב.

הם ממשיכים בשידור, מסתובבים בין הנוכחים, מצלמים בלייב כל פינה כדי להראות למי שעוקב אחרי הנעשה בכפר שהמקום מלא באנשים, בכל שעות היממה. הוא מבקש בעברית מהפעילים הישראלים לומר כמה מילים, ואחד מהם מספר "הגענו להביע בסולידריות עם הכפר. הם חיים פה הרבה שנים, ואין שום סיבה שיפנו אותם ושהם לא ימשיכו לחיות פה עוד שנים רבות. נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לא לתת להריסה המתוכננת לצאת לפועל ולתמוך באנשים".

בזריחה, חלק מתושבי הכפר, שמונה 170 נפשות, מתוכם כ-90 ילדים, מוציאים את העיזים והחמורים להסתובב בשטח ההררי מסביב לבתים. לא רחוק משם ניתן להבחין בסוללת עפר שהקימו דחפורים יום קודם לכן, לדברי התושבים כדי למונע גישה לכפר דרך השטח במקרה של הריסה.

"אם הכוחות יגיעו ננסה למנוע את ההריסה" אומר לי צעיר פלסטיני בזמן שאנחנו מביטים על הכביש הראשי. כמה גברים מהכפר מחכים לאיסוף לעבודה בירושלים ליד מעקה הבטיחות, שגם חוסם גישה ישירה מהכביש הראשי לכפר. "אבל בכמות כזו יהיה קשה למנוע את ההריסה" הוא מודה בכנות, ומוסיף שאם תהיה להם אינדיקציה על מועד ההריסה "מאות רבות יגיעו לעמוד עם תושבי הכפר".

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf