מה שבן גביר יכול ללמוד מווידויו של תליין איראני

ב-2024 איראן לבדה היתה אחראית ל-64% מכלל ההוצאות להורג המתועדות בעולם. תליין מכין חבל תלייה באיראן

מעטים רגעי האושר המזדמנים לאדם בחייו כמו אלה שפקדו את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לאחר שהכנסת אישרה את חוק עונש מוות לערבים. כל החיים שמעכשיו אפשר יהיה ליטול בדין, תארו לכם. בקבוק השמפניה שניסה לפתוח בחגיגיות מופגנת אינו מבטא את גודל התרוממות הרוח שוודאי הרגיש.

>> אם יאושר, חוק עונש המוות בישראל יהיה הגרוע בעולם

אבל הוצאות להורג, בן גביר ודאי יודע, אינן רק כיף ושעשועים, אלא עניין הדורש הכרעות, פעולות והתארגנויות לוגיסטיות רבות. במובן זה, אישור החוק הגיע בתזמון מושלם, שכן ההתחככות היומיומית עם איראן מאפשרת לו ללמוד שיעור בהלכות תליינות מאחת המומחיות העולמיות: לפי אמנסטי אינטרנשיונל, ב-2024 איראן לבדה היתה אחראית ל-64% מכלל ההוצאות להורג המתועדות בעולם. בן גביר לא יכול היה לבקש מנטור מקצועי ומנוסה יותר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ההגדרה שמציע החוק החדש באשר למקרים שיחייבו המתה, "רצח בנסיבות טרור במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל", אומנם עמומה דיה כדי לכלול כמה שיותר פלסטינים – ורק פלסטינים – אך מחמיצה הזדמנות פז "לטפל" במתנגדים ובסוטים אחרים. אף כי מבחינת שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', תחולת החוק רחבה יותר ותאפשר להוציא להורג גם "בוגדים מבפנים", בהשוואה לעמיתיהם האיראנים הם עדיין טירונים. מגוון העבירות המאפשרות גזר דין מוות במשטר האיראני מסחרר בהיקפו, וכולל, לצד רצח, גם אונס, פדופיליה, זנות, סחר בסמים, הומוסקסואליות, שוד מזוין, ניאוף, "מלחמה נגד האל", הפצת שחיתות ועוד.

האיראנים יכולים לסייע לבן גביר בחשיבה יצירתית לא רק בכל הנוגע לזהות המומתים, אלא גם לדרכי ההמתה. על פי החוק החדש, ההוצאה להורג תהיה בתלייה במתקן שב"ס. זוהי חשיבה מוגבלת וחסרת מעוף. מה עם תלייה בכיכר העיר, כפי שנהוג באיראן? בידור להמונים אינו דבר לזלזל בו בימים הקשים האלה, ועוד חינם אין כסף. גם שיטות ההמתה מגוונות יותר באיראן, ובנוסף לתלייה כוללות גם סקילה, ירייה, זריקת רעל וכיסא חשמלי. האם סקילה לא תהיה מחווה יפה למחויבות הבן גבירית הידועה למסורת היהודית?

אגב, אם יוחלט בהמשך להרחיב את עונש המוות גם לזירה הפלילית, יהיה כדאי לזכור כי באיראן משפחת הנרצח יכולה למחול לרוצח ובכך להצילו מחבל התלייה, ולא פעם רגע הצלה זה מתרחש לאחר שהחבל כבר נכרך סביב צווארו של הרוצח.

החוק מילא אותו אושר. איתמר בן גביר אחרי אישור חוק עונש מוות בכנסת, ב-30 במרץ 2026 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

כעת, משעסקנו בזהות המוצאים להורג, במקום ובאופן הריגתם, נותר עוד עניין אחד לסגור – התליינים.

לישראל יש ניסיון מועט מאוד עם תליינים – למעשה שימש בתפקיד זה אדם אחד בלבד, שלמה נגר, התליין של אייכמן, אשר ברבות הימים העיד על הפוסט-טראומה והסיוטים שרדפו אותו כל חייו לאחר אותה הוצאה להורג. גם בעניין זה יכולה ישראל להיעזר בניסיונה העשיר של איראן.

שאלת התליינים מעסיקה רבות את השיח הציבורי והתרבותי באיראן, בין השאר בסרטו המפלח של הבמאי מוחמד רסולוף, "אין רֶשַע בעולם", העוסק באופן שבו הרֶשע מוצא לפועל בידי אנשים רגילים, שנגזר עליהם לחיות בחברה של תליינים.

ראיון עם תליין כזה, חייל צעיר בשירות חובה ששירת ביחידת האבטחה של שירות בתי הסוהר האיראני, התפרסם לפני כמה שנים באתר IranWire. כיוון שגם התליינים שלנו יהיו "אנשים רגילים", אבות, בנים, אחים ושכנים, מומלץ לקרוא את הקטעים האלה מתוך הראיון; הם צפויים להיות רלוונטיים לנו בקרוב מאוד.

"רסול", השם הבדוי שמשמש את הצעיר, נקרא על ידי מפקדו להשתתף בטקס הוצאה להורג כאחראי על ביצוע גזר הדין, חמישה חודשים בלבד מתחילת שירותו.

"כשהמפקד שלי אמר את הדברים האלה, גם נלחצתי וגם התרגשתי", הוא אמר. "האמת היא שכבר קודם היה בי סוג של סקרנות לצפות בטקס כזה. בכלא שבו שירתי לא היו פותחים את החצר, שנפתחת בכל בוקר, עד לסיום ההוצאה להורג. כשראיתי את חבל התלייה רציתי לראות את הטקס, אבל לחיילים לא הותר לצפות בהוצאות להורג, אלא אם כן שימשו כמוציאים לפועל".

בפעם הראשונה שעמד בחצר לצד הגרדום, ידיו ורגליו רעדו יותר משל הנאשם: "לא הייתי מסוגל ללכת, אבל אמרו לי לקחת את הנאשם אל הגרדום ולהניח את החבל סביב צווארו. רגליו של הנאשם קפאו והוא התקדם בקושי, ולמרות שרעדתי בעצמי הרגשתי את הרעד החזק של גופו. בכל זאת, הבאתי אותו אל הגרדום וכרכתי את החבל סביב צווארו".

האדם שרסול כרך את החבל סביב צווארו נידון למוות בגין עבירות של סחר בסמים ואונס. "הוצאה להורג שונה מ'קִסַאס' ('הרג תגמול', המשמש בדין הפלילי). לקִסַאס יש היבט אישי, ולהוצאה להורג יש היבט ציבורי וממלכתי", סיפר רסול. "בקִסַאס בני משפחת הקורבן נוכחים, הם יכולים למחול, ואם אינם מוחלים, הם עצמם בועטים את השרפרף מתחת לרגלי הנאשם. אך בהוצאה להורג ממלכתית אין אפשרות של 'מחילה' ברגע הביצוע, ואחד מאנשי צוות הביצוע – חיילים או עובדי יחידת ביצוע גזרי הדין – הוא שבועט בשרפרף. בכלא שבו שירתי היה שרפרף, אבל שמעתי שבבתי כלא גדולים יותר יש מנוף, ושאיש הביצוע רק לוחץ על כפתור ההפעלה שלו".

צוות מיוחד אחראי להוצאות להורג. מסדרונות כלא אווין בטהראן (צילום: מאתר khabaronline.ir)

תפקידו של רסול היה למשוך את השרפרף מתחת לרגלי הנאשם לאחר הקראת גזר הדין: "ברגע שהשרפרף נבעט, תפקידו של איש הביצוע מסתיים, ועליו לעזוב מיד את טקס ההוצאה להורג".

לאחר ההוצאה להורג, סיפר רסול, הוא לא ישן במשך שני לילות וסבל מסיוטים ומייסורי מצפון: "ראיתי את עצמי כאחראי למותו של אדם והאשמתי את עצמי. הלכתי ליועץ של הכלא וסיפרתי לו הכול. הוא אמר: 'אלה אנשים שצריכים למות. אלה שמוצאים להורג הרגו את עצמם; אתה לא הורג אף אחד'. הוא דיבר קצת, אבל זה לא הפחית מהלחץ שלי".

רסול נכח בכ-15 הוצאות להורג וראה סצנות מוזרות רבות: "פעם אחת, כשלקחתי נאשם כדי לשים את חבל התלייה סביב צווארו, הוא השתין על עצמו מרוב פחד".

יצא לו גם לבכות במהלך הוצאה להורג: "היה בכלא נער בן 19 שהסתכסך עם חברו והרג אותו. הוא היה בחור מאוד חכם ומנומס. מחלקת הרווחה של הכלא עשתה הכול כדי להשיג את הסכמת משפחת הקורבן למחול, אבל הם לא הסכימו. ביום ההוצאה להורג הבאתי אותו אל הגרדום. משפחת הקורבן היא שבעטה את השרפרף שמתחת לרגליו. שם פשוט נשברתי ובכיתי".

הראיון איתו נערך כשנתיים לאחר סיום שירותו הצבאי. "כבר שנתיים שאני פונה לפסיכיאטר ולוקח תרופות כדי להפחית את החרדה והסיוטים שלי", הוא אמר. "סליחה אם הקול שלי רועד".