מה עומד מאחורי התחממות היחסים עם טורקיה?

קוראי העיתונות בישראל בחודשים האחרונים, ובמיוחד בעקבות מעצרם ושחרורם של בני הזוג אוקנין, ודאי נתקלו בלפחות אחד מבין הטורים והכתבות שנכתבו על ההתקרבות המסתמנת ביחסים בין ישראל לטורקיה לאחרונה.

הפרשייה המצערת של בני הזוג, שנראתה בתחילה כמשבר חמור נוסף בין שתי המדינות, הסתיימה בשיחות הדדיות בין נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לנשיא ישראל, יצחק הרצוג, ולראש הממשלה, נפתלי בנט, ובנכונות הדדית לשיפור היחסים הבילטרליים.

פרשנויות רבות הוצעו להתקרבות זו, לאינטרסים שיש לכל אחד מהצדדים בנקודת הזמן הנוכחית ולנסיבות שהובילו אליה. למכלול פרשנויות זה מצטרף ניתוח שפירסם באל ג'זירה ד"ר סעיד אל-חאג', פובליציסט מומחה לטורקיה, המפרסם את טוריו בבימות תקשורתיות שונות בעולם הערבי.

אל-חאג' מציע פרשנות משלו לנסיבות ולמניעים שהובילו להתקרבות, במיוחד בצד הטורקי, והיא מעניינת במיוחד לאור היחס האוהד שמפגין אל ג'זירה למדיניותו האזורית של ארדואן, הידוע בעמדותיו העוינות לישראל.

אל-חאג' פותח את טורו בקביעה שההתקרבות בין ישראל לטורקיה היא חלק ממהלך אזורי רחב יותר שמקדם ארדואן, למען שיפור יחסיה של טורקיה עם הציר הסעודי-אמירתי-מצרי בתקופה האחרונה, שעמו – כמו עם ישראל – היחסים הידרדרו מאוד בשנים האחרונות. ציר זה היה ועודו יריב ומתחרה למדיניותו האזורית של ארדואן כמעט בכל הסוגיות שעל הפרק בעשור החולף, וישראל נחשבת למרכיב נוסף בציר זה בכמה סוגיות אזוריות.

יחסיה של טורקיה עם ישראל ידעו, כידוע, מורדות רבים בעשור החולף. למרות אי אלו מהלכים לשיפור היחסים ביניהן – ובראשן הצהרתה של טורקיה בשנה שעברה על כוונתה למנות מחדש שגריר בישראל – היחסים בין שתי המדינות נותרו קרים ואף נפיצים, במידה רבה בשל עמדותיהן של ישראל ושל טורקיה לגבי הסוגיה הפלסטינית ובשל מדיניותן של שתי המדינות כלפי הפלסטינים.

אולם נראה כי בתקופה האחרונה ארדואן החליט לשנות כיוון. המניע העיקרי לשינוי המסתמן ביחסיו עם מדינות הציר הסעודי-מפרצי-מצרי, ובראש ובראשונה עם ישראל, טוען אל-חאג', הוא ניצחונו של ביידן בבחירות לנשיאות ארה"ב ומדיניות החוץ החדשה שנוקט ממשל ביידן, המחזיק בעמדות שליליות למדי כלפי ארדואן.

נשיא טורקיה יודע, כמו רבים ממנהיגי האזור, שהדרך לוושינגטון עוברת דרך תל אביב, וסבור כי שיפור היחסים עם ישראל עשוי לסייע בשיפור דימויו במסדרונות השלטון האמריקאי.

מניע שני, ומשמעותי לא פחות עבור ארדואן, הוא המשבר הכלכלי החמור שעובר על טורקיה מאז 2018, שרק הלך והחמיר בעקבות מגיפת הקורונה, וכישלונה של המדיניות הכלכלית של ממשל ארדואן.

ב-2023 צפויה מערכת בחירות לפרלמנט ולנשיאות בטורקיה, והיא מסתמנת כגורלית במיוחד. על פי סקרי דעת הקהל בחודשים האחרונים, לראשונה זה שני עשורים ארדואן עלול לאבד את השלטון ל"קואליציית שינוי" של יריביו. על כן, אל-חאג' מעריך כי ארדואן מנסה להימנע מהסלמות מיותרות כרגע במדיניות החוץ, וחותר תחת זאת להנמכת הלהבות.

מניע שלישי לשיפור היחסים קשור לסכסוך בין טורקיה ליוון ולקפריסין סביב גבולות המים הטריטוריאליים של שלוש המדינות, שהתגבר בשנים האחרונות מאז גילויים של מאגרי הגז הטבעי במזרח הים התיכון.

אל-חאג' מעריך שטורקיה מנסה להתקרב לישראל ולמצרים בשאיפה אולי להחליש את הברית שנרקמה בינן לבין יוון וקפריסין בעקבות הקמתו של "פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון" (שבו חברות ישראל ומצרים לצד קפריסין ויוון, בין היתר).

אין ספק שגם הנסיבות הפוליטיות בישראל והקמתה של "ממשלת השינוי" השפיעו על בחירתו של ארדואן לשפר את היחסים עם ישראל. הדחתו של בנימין נתניהו – שעליו ועל מדיניות ממשלותיו הטורקים מטילים את האשמה להידרדרות היחסים בין המדינות – סיפקה לארדואן הזדמנות לרדת מהעץ, לשנות את השיח ואת הטון כלפי ישראל במחיר ציבורי מינימלי.

אולם למרות רוחות השינוי, עדיין יש מכשולים בדרך לשיפור היחסים בין שני הצדדים. בישראל חוזרים ומדגישים בפני טורקיה שיחסיה עם חמאס והעובדה שטורקיה מתירה למנהיגים ולפעילים שונים מארגון חמאס להתגורר ולפעול בשטחה, מעיבים על הסיכוי לשיפור היחסים ביניהן.

טורקיה מצדה מציבה תנאים משלה לשיפור ביחסים, כפי שהצהיר שר החוץ הטורקי מבלוט צ'בושולו: עצירת כל התקיפות של ישראל כנגד הפלסטינים; הפסקת כל פעולה שיש בה כדי למנוע סיכוי למימוש פתרון שתי המדינות; שיבה לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים; עצירת הבנייה בהתנחלויות הבלתי־חוקיות והפקעת אדמות של פלסטינים; והימנעות מכל צעד שמפר את הסטטוס קוו בירושלים.

בסיכומו של דבר, למרות הקשיים, נראה כי אכן מסתמן שינוי במדינות החוץ של טורקיה כלפי יריבותיה באזור, שכולל התחממות כוללת של יחסיה עמן, וגם עם ישראל. אל-חאג' סבור כי שני הצדדים כבר החליטו לפני זמן מה על שיפור היחסים, ואולי רק חיכו לעיתוי הנכון להצהיר על כך, כדי למקסם את הרווחים ולצמצם את הנזקים שעלול להביא מהלך כזה.

עוד מוקדם לקבוע מה ישיג כל צד מהתקרבות זו, ומה יהיו ממדיה בסיכומו של דבר. אולם במצב הפוליטי הקיים, בישראל ובטורקיה, לא נראה כי יחול שינוי דרמטי בעמדות שני הצדדים בסוגיית הליבה המעיבה והמשפיעה על שיפור היחסים בין שתי המדינות – הסוגיה הפלסטינית.

און דגן כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.