זה מה שנתניהו צריך להגיד לאובמה היום כדי להוריד את מפלס האלימות

כותב אורח: אמיר רותם

בחדר המראות שהוא הדיפלומטיה הבינלאומית מתמרקים לקראת מפגש פסגה נתניהו-אובמה. הדלפות ופרשנויות מדווחות על רשימת המתנות שהשניים אמורים להביא זה לזה. בין היתר מספרים שבעצת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, יציע ראש ממשלת ישראל סדרה של מחוות והקלות כלפי התושבים הפלסטינים בגדה המערבית וגם ברצועת עזה.

זאת השיטה מאז ומעולם: הכבדת יד מוגזמת בתגובה למה שמוכרז כאיום ביטחוני חמור ובעקבותיה הרפייה מסוימת של האגרוף. לעולם יכחישו שמדובר בשינוי במדיניות, גם לא חלילה הכרה בחוסר התוחלת שבהגבלות הגורפות כלפי כלל האוכלוסייה. אלה שינויים במנגינה, יגידו, השיר אותו השיר.

אלא שמה שנחוץ כאן הוא משהו אחר. המפתח לשינוי מצוי ביחס של ישראל לפלסטינים ברצועת עזה, בעיקר ההפרדה שעליה היא מתעקשת בין תושבי עזה לתושבי הגדה – הפרדה שנוחה לישראל ולשחקנים אחרים באזור. מכיוון שברצועת עזה אין חיכוך יומיומי בין הצבא הישראלי לאוכלוסייה האזרחית, ומכיוון שמאז תום הלחימה ברצועה לפני כשנה גם בצמרת הביטחונית הישראלית דוגלים בהנחת יסודות לתנופת שיפור בעזה, ומכיוון ששיפור כזה לא יתכן בלי שיקום המרקם החברתי-כלכלי – הרגע הזה הוא הזדמנות היסטורית למתווה שישנה מומנטום.

> "אין לנו סיכוי להביס את הישראלים באלימות"

שורה של צעדים, שיינקטו תוך נקיטה מתבקשת באמצעי זהירות ביטחוניים, יכולים גם לסייע לישראל במעמדה בעולם, אך בעיקר לשדרג מהותית את איכות החיים של מיליוני הפלסטינים שתחת שליטתה – שינוי שיש בו רק רווח.

אחד מהצעדים האלה הוא פתיחה אמיתית של השווקים. ישראל מתנאה בשבירת תפיסת הסגר המוחלט, שמלכה כאן שבע שנים רעות: הנה היא מעניקה אפשרות לשווק סחורה מתוצרת עזה בשווקיה הטבעיים – בגדה המערבית ובישראל.

אלא ששורה של מגבלות מצמצמות את מספר היצרנים שיכולים להיות חלק מהשוק (מכסת תעודות הסוחר מחולקת, בין היתר, לפי נפח המסחר), וגם שוחקת מאוד את פוטנציאל הרווח של אלה שכן משתתפים. כיצד? למשל בהגבלת גובה המשטחים שעליהם מונחת הסחורה הארוזה, דבר שמקטין את רווחיותה של כל משאית; למשל בהטלת איסור על הכנסת לוחות עץ וצבעים לרצועה, מה שבפועל מחסל את תעשיית הרהיטים ומאט את הבנייה, או ביומרה של ישראל לנהל את השוק הפלסטיני על פי שיקולי רווח וכדאיות. כלכלת עזה היא חלק מהכלכלה הפלסטינית והיא יכולה להשתקם בתוך זמן קצר יחסית, אם תתאפשר לה נגישות סבירה לאפשרויות.

צעד דרוש נוסף הוא הסרה של מגבלות תנועה שאין להן דבר עם ביטחון. יציאתם של סטודנטים לאוניברסיטאות בחו"ל הפכה, במיוחד עם סגירתו בפועל של מעבר רפיח למצרים, לנדירה מאוד. לא ברור מהו האינטרס הישראלי שמונע מהם מעבר לירדן לצורך נסיעה ללימודים. הידיעה מהבוקר על יציאתם המאוחרת של כחמישים סטודנטים (מתוך מאות רבות), רק מדגימה את הסרבול השוחק של המהלך. כמוהם, יש המבקשים לנסוע לכנסים ולהשתלמויות. כמובן שגם להגבלת ביקורים בין בני המשפחות המפוצלות בין עזה לגדה יש מחיר אנושי כבד ובלתי מוצדק. את כל אלה אפשר וצריך לשנות.

הצעד השלישי הוא הסרת הסגר הימי. שנים שדייגי עזה לא יכולים להגיע למרבצי הדגה בשל מגבלות ישראליות על המרחק שמותר להם להתרחק מן החוף. ענף הדיג הוא לא רק מסורת ארוכת שנים, הוא גם היה מקור פרנסה לאלפי משפחות ויש גם בכירים בצבא שמכירים בחשיבותו. בנוסף, קידומו של נמל סחורות לעזה יסייע מידית לאופציה של יצוא רווחי, מבלי שישראל תידרש לוותר על צרכי הביטחון שלה.

שלושה סעיפים אלה יכולים לשמש צעדים בוני אמון להמשך הוויתור על הלוחמה החברתית-כלכלית, שרק הסבה סבל לכל תושבי האזור. מהלכים אלה יכולים להינקט בלא קשר לאופי או לקצב כל מהלך מדיני נחוץ. הם עשויים לסייע להרגעה, שהיא בסיס לדיאלוג, אבל הם קודם כל הדבר הצודק והאנושי.

אמיר רותם הוא מנהל המחלקה הציבורית בארגון "גישה"

> צלמי עיתונות בירושלים ובשטחים: הצבא והמשטרה נלחמים בנו