מבט מבפנים על ניסיון כושל של מבקש מקלט לקבל הכרה כפליט

כותבת אורחת: יעל עגור אורגל

"את.. את בטח מההוטליין [המוקד לפליטים ומהגרים]. אס"ף? רופאים לזכויות אדם? רגע רגע, מהזה של בן דור? אה נו בטח עם ההיא נו, אוסנת כן".

רשות האוכלוסין וההגירה, מחלקת בקשות מקלט. שני השומרים בכניסה מפגינים ידע נרחב בעולם עמותות הפליטים בעודם מנסים לקטלג אותי איפשהו. הרבה אנושיות יש בהם, חברה צעירים, סמכותיים כלפי זרים, מנסים להשתעשע עם הבחורה הישראלית התורנית. נראה שבעיקר הם לא מודעים לעומק המקום בו נמצאים.

"אני מצטער ובהצלחה בהמשך הדרך", אומר איתן פקיד ההגירה ל-א', מבקש מקלט מאריתריאה שליוויתי אתמול לראיון המקלט שלו. הסיפור שלו קשה ומורכב, ומסע הבריחה שלו השאיר אותו מצולק בגוף ובנפש. ארבע שנים בישראל הפכו אותו להיות בדיוק מה שממשלת ישראל רוצה שיהיה – חלש, מפוחד, תלוש ופורע חוק. החוק שאותו פרע, אגב, היה לא להתנדב ללכת לכלא, ללא ביצוע כל עבירה וללא כל משפט, לא להתנדב ללכת למקום שעמוק בפנים הוא יודע שישבור את נפשו סופית.

> חשיפת ידיעות אחרונות: "עד כאן" הסתננו שוברים שתיקה ולא מצאו כלום

איתן הוא כל מה שמחריד בפקידות, בברגים במערכת. הוא נעים הליכות ושפתו מקצועית, הוא לא מרים את קולו, לא מתרגש, לא מתחצף ולא עושה דווקא. הוא שלו, מקצועי, ויעיל. גם איתן, כמו א' הפך להיות בדיוק מה שממשלת ישראל רצתה שהוא יהיה – פקיד הרואה מדיניות מעל בן אדם, שחשובה לו יותר מקצועיותו ממוסר, אדם שיוכל ללכת לישון בשקט בלילה בכלל מבלי שההבנה כי ריסק חיים של עשרות אנשים תחצה את מוחו השלו. במקום בו אין בני אדם אין הפקיד יכול לראות בני אדם.

את שמה של המתורגמנית האדיבה שלנו פיספסתי ומשום מה הוא לא נרשם היכן שהיה אמור להרשם בפרוטוקול הראיון. אישה ישראלית אתיופית, שלטעמי חצתה את גיל ה-40. גם היא, כאיתן, באה לשם לעבוד. לא ניכרת ממנה איבה או זלזול ותרגומה מקצועי – לא מפרשת את א' ולא מסבכת את מילותיו, לא מוסיפה תיאורים ולא גורעת. היא מחייכת אלי כשאני מהנהנת לאשר את התרגום שלה, ונבהלת במקביל כשמקבלת את הרושם שאני מדברת טיגריניה. היא נשארת אדיבה ומקצועית גם לנוכח תיאוריו הקשים ביותר של א' ולרגע לא מתבלבלת לראות שם אדם. עצב או חמלה לא באים בתלוש המשכורת, ואין שום מעלה בביטוי שלהם במסדרונות ההגירה.

מזגן לצברים בלבד

כיאה למקום בו יש לקיים ראיון עם אנשים ממדינות רבות הדוברים שפות שונות, יש בהגירה צי מתורגמנים מוכן לפעולה. המתורגמנים, בדומה למבקשי המקלט, לא מזומנים לשעה מסויימת לתרגום אלא מתבקשים לשבת באזור המתנה, ממש כמו מבקשי המקלט, יום שלם, עד אשר הפקיד הצבר יידרש בשרותיהם.

והמתורגמנים, ערב רב של צבעים ופנים, חלילה לא יקבלו חדר משלהם, כמו חדר צוות או חדר ישיבות. לא, עבורם יוקצה אזור ייעודי בתוך חלל ההמתנה הכללי, עם גדר קטנה ושלט במספר שפות: כניסה למתורגמנים בלבד. בעוד שמבקשי המקלט צריכים במקרה הגרוע להעביר מספר ימים בודדים בחלל ההמתנה הנורא הזה, שאינו מקורר ואינו מחומם, מים נוזלים מתקרתו ואזור עישון פנימי בו ללא שום הפרדה, המתורגמנים עובדים שם, ימים ושבועות, באיזו פינת ספק המתנה ספק ליטוף. חלילה שלא יקבלו מקום לשבת בו מעבר לשומרים ודלתות הקודן, איפה שהצברים האמיתיים יושבים.

כמו רבים ממבקשי המקלט בחודש האחרון גם בקשת המקלט של א' נדחתה על הסף, ללא שום עיון בסיפור הרדיפה והבריחה שלו, מהסיבה הפשוטה כי "הגיש מאוחר מדי". לפני המדיניות העכשווית (והכל זה רק מדיניות פקידותית, כי הרי אין חוק) לאדם מותר להגיש בקשת מקלט תוך שנה מיום כניסתו לישראל. סה"כ – הגיוני. הגיוני למדינה להציב פרק זמן קצוב לאדם לטעון כי הוא פליט.

אלא מה? לאריתראים ולסודנים, 91 אחוז ממבקשי המקלט בארץ, לא התאפשר להגיש בקשת מקלט במשך שנים ארוכות. הטופס היה קיים, היחידה כביכול פעלה, אך המדינה סירבה לקחת מהם את הטפסים. אבל אז מדינת ישראל הלכה צעד אחד רחוק מדי בשלילת זכויות מבקשי המקלט והבינה כי בתהליך שלילת הזכויות היא חייבת לכל הפחות להעמיד פני הצגה של בדיקת בקשות. וכך מסוף 2013 אפשר להגיש בקשות מקלט. עדיין אי אפשר לקבל מעמד פליט בישראל, אבל אפשר להידחות. וכעת, טוענת מדינת ישראל, כי כבר עברו שנתיים, ועכשיו אי אפשר להגיש יותר. אתה צריך להוכיח סיבה מיוחדת מדוע לא הגשת עד היום.

כש-א' נשאל זאת בראיון הקצרצר שקיימו עימו על מנת לדחות אותו על הסף הוא ענה שכשנכנס לישראל הוא הכריז שהוא מבקש מקלט, עבר ראיון על סיפור חייו, ובסוף קיבל ויזה. הוא האמין כי עצם זאת שראיינו אותו ולבסוף החליטו לתת לו ויזה, ושכבר ארבע שנים מותר לו להיות פה, זה אומר שהוא הוכר. רק כשחבר סיפור לו על תהליך בקשת המקלט הוא הבין שעליו לעשות דבר מה נוסף ולמלא את הטופס הזה.

> מכון הכושר גרייט שייפ בב"ש מפעי מדיניות קליטה חריגה ומקשה כלפי ערבים

לרשות ההגירה הסבר זה לא היה מספיק. א' היה צריך לדעת שהוא לא קיבל שום מעמד בישראל, למרות שקיבל ויזה ולמרות ששום דבר בעניין בקשת מקלט לא היה כתוב או הוסבר בשפתו. הוא היה צריך לדעת לפני שנתיים שרשות ההגירה התחילה לקבל מסמכי בקשות מקלט, למרות שרשות ההגירה לא יידעה אז אף אחד. והוא כמובן היה צריך לדעת את מדיניות בקשות המקלט הישראלית, המתירה הגשה תוך שנה מיום כניסתך, למרות שבמדיניות הקיימת לא מצויין דבר בנוגע לזמן ההגשה המותר למי שנאסרה עליו בעבר הגשת הטפסים והאפשרות להיות מוכר כפליט במשך שנים כה רבות.

תעצרו את המשחק

אומרים שאדם נמדד ברגעיו הקשים והיפים ביותר. לפי מדד זה מדינת ישראל נכשלה. שוב ושוב. אני עם המשחק שלכם גמרתי. אז אל תקשקשו לי יותר על המשחק הדמוקרטי. כשהמשחק הוא בחיי אדם, דמוקרטיה לא יכולה להיות עלה תאנה. אל תצפו ממני עוד לכבד את הפקיד בגלל שכל תהליך אובדן האנושיות הזה נעשה בסבר פנים יפות. אל תצפו ממני עוד להיות מנומסת למתורגמנית כי היא באמת אדם טוב שפשוט עובד במקום כל כך נורא. אל תצפו ממני לקרוא לאיילת שקד או למירי רגב "גברתי השרה" ולחשוב שיש טעם כלשהו בדבריה או ממשמעות כלשהי בכבודה מאחר והיא נבחרה דמוקרטית.

כל אלה אחראים ישירים לרצח בני אדם, ללא סייגים וללא הנחות מצפון. הם אחראים להתעללות יומיומית בעשרות אלפי אנשים פשוט כי זה משרת להם צורך פוליטי, או עוד יותר פשוט – כי הם פקידים שחונכו הייטב לא להיות עוד בני אדם. כי כשהם אינם רואים מולם אדם, הם אלו המשוללים אנושיות. אני לא אשחק איתם יותר בבית הנבחרים העלוב שלהם, לא אתפלפל מולם יותר בביתי הדין הבזויים שלהם. לא אבייש את עצמי עוד בשיח מולם כאילו יש פה איזה חוקי משחק שווים וההגיון הוא שינצח.

אני עם המשחק שלהם סיימתי.

יעל עגור אורגל פעילה עם ולמען מבקשי המקלט והפליטים בישראל. במסגרת הפעילות הירושלמית היא לקחה חלק בהקמת המרכז לקהילה האפריקאית בירושלים (ע"ר) וכיום יושבת בוועד המנהל של העמותה. רישומיה של אורגל מיצגים את דעותיה בלבד.

> חולות: עבר כבר עשור מאז שהגעתי לישראל, ועדיין אני מחפש מקלט