newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשבור את תקרת הזכוכית של מבחני הבגרות מלמטה

מבחני הבגרות משרתים את האינטרסים של גופים רבים, אך ספק רב אם גם את צרכי התלמידים עצמם. יוזמה חדשה מבקשת לנסח להם חלופה, על מנת להניע מהלך של שינוי שיגיע עד למשרד החינוך

מאת:

השבוע (רביעי) נערך מפגש האקתון רב משתתפים, אשר דנו בתוכנית חלופית למבחני הבגרות במערכת החינוך. את המפגש יזמו והובילו חמישה מנהלי אגפי חינוך ברשויות המקומיות, המובילים את אחד מצוותי המשימה שהתארגנו באיגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות.

הבחינות אינן "מכשיר מדידה" פסיבי המודד תפוקות של המערכת, אלא הן מכשיר פעיל, המשפיע על תפיסת העבודה של בתי הספר, ועל תפיסת החינוך בכלל. נער במהלך בחינת הבגרות (פלאש 90)

מטרת המפגש הייתה לנסח חלופה למבחני הבגרות, שניתן ליישמה באופן ניסויי במספר בתי ספר כבר בשנה הקרובה, על מנת להניע מהלך של שינוי מתגלגל מלמטה. כלומר, כזה שיתגבש ויתעצב עם השנים, ואליו יחברו עוד ועוד בתי ספר ורשויות מקומיות, ובסופו של דבר, גם משרד החינוך.

בין תוצרי העבודה של הצוותים במפגש, זיהיתי כמה מגמות מרכזיות. בהן: סיום תיכון הוגן המעניק לכל התלמידות והתלמידים הזדמנות וחוויה של הצלחה והתקדמות; ניתוק בין מרכיב הערכה של סיום הלימודים לבין הצורך של האקדמיה למיין את המועמדים ללימודים גבוהים; הרחבת אפשרויות הבחירה לתלמיד, לבית הספר, לקהילה ולרשות המקומית באשר לתחומי ההערכה ולדרכי ההערכה; הערכה מצטברת רב שנתית ולא אירוע הערכה יחיד וחד פעמי; הערכה באמצעות פרויקט חקר יישומי, רב תחומי, בצוותים של תלמידים ובליווי מורה חונך; תוצר סופי שמעיד על היכולת של הבוגרות והבוגרים להשתמש בידע בצורה אינטגרטיבית ומקצועית; ושמירה על מספר מקצועות ליבה מחייבים כגון שפות, מתמטיקה ובעיקר – אוריינות אזרחית משותפת לכל תלמידי ישראל.

הבגרות כתקרת זכוכית אקדמית

כבר בשנת 1632 הציע המחנך הצ'כי יאן עמוס קומניוס לערוך בסוף מסלול הלימודים "בחינה פומבית, שעל פי תוצאותיה יוכלו המורים להחליט מי מהתלמידים ראוי שיישלח לאוניברסיטה, ומי ראוי להיכנס למקצועות חיים אחרים". המבחן הזה נדרש, כך כתב, משום שרבים מבוגרי בתי הספר למדו באוניברסיטה מקצועות "שאין להם נטייה אליהם", ועל כן הם נכשלו בלימודים וממילא בחרו במסלול מקצועי אחר.

ואכן, מבחני הבגרות משמשים עד ימינו למיון התלמידים, והם נחוצים לאקדמיה יותר משהם נחוצים לבתי הספר. בהקשר זה הזכירו משתתפי ההאקתון שאין בישראל חובה לקיים בחינות בגרות, וכל מנהל, קהילה, רשת בתי ספר או רשות מקומית, יכולים להחליט מחר בבוקר לוותר עליהם. אולם איש לא עושה זאת, משום שהתלמידים חייבים את הבחינות לטובת המשך לימודים באקדמיה, קבלה לקשת רחבה של משרות בשוק העבודה, או כתעודת מעמד המקנה גם הטבות שכר.

מכאן הדימוי של מבחני הבגרות כתקרת זכוכית: משהו שיצרנו במו ידינו, ואנחנו מתקשים לוותר עליו בהרגלי העבודה שלנו ובתודעתינו, יותר משיש בזה צורך של ממש.

למבחני הבגרות בעלי עניין רבים

בכל הקשור בצורך במבחנים, דווקא באקדמיה יש סימנים ראשונים של שינוי תפיסתי. צוות מטעם פורום הרקטורים של האוניברסיטאות, בראשות יריב פניגר ואדר כהן, פרסם לאחרונה נייר עמדה המצביע על כיוון שינוי אפשרי. אנשי האקדמיה מכירים בכך שמבחני הבגרות אינם תורמים, ואף מזיקים, לאיכות ההוראה והלמידה בתיכון. מכאן שהמבחנים פוגעים באיכות האינטלקטואלית של הסטודנטים התקבלים ללימודים לתואר ראשון.

אבל האקדמיה היא לא בעל העניין היחיד במגרש. גם הצבא, מסלולי לימוד על תיכוני לא אקדמי, ושוק העבודה, משתמשים במבחני הבגרות ככלי, הניתן להם בחינם, למיון הבאים בשעריהם.

ויש עוד גורמים שרוצים את הבגרות: עבור חלק מהמורים המבחנים מהווים כלי למישמוע התלמידים, מכוח האיום על עתידם. הורים מרקע חברתי כלכלי גבוה רוצים את מבחני הבגרות, משום שהם מבטיחים לילדיהם את כרטיס הכניסה לאקדמיה. גם הורים מרקע חברתי נמוך רוצים את מבחני הבגרות, משום שהם מעריכים שהתעודה תסייע לניעות החברתית של ילדיהם, להשתלבות בחברה המודרנית ובשוק העבודה.

אפילו גורמים הרואים בבתי הספר כלי להפצת השכלה לכול (מנקודת מבט של שוויון חברתי) תומכים במודל מבחני הבגרות. זאת משום שמבחן הבגרות במקצוע מסוים, מבטיח שאכן התלמידים ילמדו את המקצוע בבתי הספר. גורמים אלה חוששים שאם תבוטל חובת ההוראה של חלק מהמקצועות, הם יוסרו מתוכנית הלימודים. מנהלי בתי הספר אשר נמדדים בעיקר על פי הישגי התלמידים במתמטיקה ובשפה, יקדישו את מירב הזמן להוראת מקצועות אלה, ויוותרו על המקצועות שאינם בגדר חובה.

ויש גם הרבה כסף בסיפור, שמניע בעלי עניין נוספים: גמולים להכנת התלמידים לבגרות מהווים את אחד ממרכיבי השכר של המורות והמורים בבתי הספר העל יסודיים. מאות מיליוני שקלים מפרנסים את שוק השיעורים הפרטיים כהכנה למבחנים, ומאות מיליונים מועברים לגופי פרטיים המנהלים את מערך הבחינות: השגחה, שינוע ובדיקת הבחינות.

לנוכח החסמים – השינוי יבוא מלמטה

לנוכח החסמים הרבים, נערך ההאקתון השבוע תחת שתי הנחות יסוד: ראשית שהשינוי הנדרש הוא איכותי ולא כמותי. צמצום מספר הבחינות כמהלך יחיד, יזיק למעמדם של מקצועות לא נבחנים, ולא ישנה את דרכי ההוראה של המקצועות הנבחנים.

שנית, השינוי האיכותי (או המהותי) לא יבוא מלמעלה, כלומר כמדיניות של משרד החינוך. לא משום שאין רצון, אלא משום שאין למשרד יכולת להתמודד עם בעלי העניין הרבים. עובדה שזה לא קרה עד היום. על כן, שינוי חייב להתחיל מלמטה: בתי ספר בודדים, רשת חינוך אחת, רשות מקומית אחת, מוסד אקדמי אחד, שיחברו יחד, ויפעילו מודל חלופי הלכה למעשה. ככל שהמודל יצליח בתיקון הנדרש, יצטרפו אילהם רבים נוספים, ולבסוף גם צמרת משרד החינוך.

הכוח העולה בחינוך: הרשויות המקומיות

את היוזמה הנוכחית מובילים חמישה מנהלי אגפי חינוך: אמיר ברזילי (בני שמעון), הרן זיו (בית שמש), נועה צוק (משגב), אבי צ'פניק (מרום גליל) וישראל שלו (חריש). שורשי ההתארגנות של הצוות, בנייר העמדה "חינוך 2030" שמהווה מפת דרכים לרפורמה במערכת החינוך. מסמך זה הוכן ביוזמת "הקבינט הציבורי לחינוך", בראשות רם שמואלי ואבי קמינסקי.

קמינסקי, המשמש כיו"ר איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות, הציג את התוכנית בפני עמיתיו באיגוד. במפגש זה התעוררה היוזמה להניע מהלכי שינוי בתחומים נבחרים, באמצעות צוותי משימה של מנהלי החינוך ברשויות.

אני מציע לקשור את היוזמה אל משבר הקורונה שחווינו בשנתיים האחרונות. לנוכח המשבר התבררה חולשתו של מטה משרד החינוך להנהיג את המערכת, ולספק פתרונות אחידים לצרכים המגוונים והמורכבים שבה. חולשת המטה הארצי עוררה את המנהיגות המקומית ליזום ולהנהיג פתרונות בהתאם לצרכים וליכולות של כל בית ספר או כל יישוב.

כפי שנהוג לומר, אוטונומיה לא מקבלים, אלא לוקחים. נראה כי בעניין זה הרכבת יצאה מהתחנה, ומשרד החינוך לא יוכל להתעלם עוד מכוחם של השחקנים החדשים על המגרש: הרשויות המקומיות. תפקידנו (הציבור) יהיה לוודא שהאוטונומיה הזאת לא תהפוך להפרטה. כלומר, שמנהלי אגפי החינוך ידעו לשמור על איזון בין הרצון של כל רשות לשפר את החינוך בתחומה, לבין החובה החברתית לסייע לרשויות חלשות מבחינה כלכלית וחברתית.

מבחני הבגרות כראי לתפקידם של בתי הספר

בהאקתון שנערך השבוע השתתפו כמאה בעלי תפקידים, מקשת רחבה של תפקידים: מורים, מנהלי בתי ספר, מנהלי חינוך ברשויות המקומיות וברשתות החינוך, אנשי אקדמיה, בעלי תפקידים במשרד החינוך, וכן אנשי חינוך ויזמים פרטיים שהנושא קרוב לליבם.

מכלל הדיונים הלכה והתבררה בעיית העומק המשמעותית ביותר (להבנתי), הנוגעת לתפקידה של מערכת החינוך בעולמנו. הבחינות אינן "מכשיר מדידה" פסיבי המודד תפוקות של המערכת, אלא הן מכשיר פעיל, המשפיע על תפיסת העבודה של בתי הספר, ועל תפיסת החינוך בכלל.

לכן, זה אנחנו שצריכים להחליט מה אנו דורשים ממערכת החינוך: האם אנחנו מתעניינים בהיקף ההשכלה וכישורי החשיבה העומדים לרשות הבוגרים? מידת העניין והיכולת שלהם להמשיך ללמוד ולהתפתח גם מעבר לסיום התיכון? היקף ההזדמנויות שניתן להם ודרגות החופש העומדים לרשותם לבחור את עתידם? בוגרים שמוכנים למסלולי ההמשך ולשוק העבודה בהתאם לצרכים של מסלולי ההמשך ושוק העבודה? או אולי בוגרים שיודעים "מי הם", כלומר מה מעניין אותם, ומה חשוב להם כבני אדם?

רק לאחר שנכריע בשאלות מהותיות אלה, נוכל לעצב כלי שמודד או מסכם את התפתחות התלמידים בתחומים שנקבעו כחשובים, בסיום מסלול הלימודים התיכוני.

— — —
קוראות וקוראים המעוניינים להגיב או להצטרף ליוזמה, מוזמנים לפנות לצוות המוביל, במייל: modelbagrut@gmail.com

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

לא "עניין תרבותי". מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית, 28 באוקטובר 2021, תל אביב (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)

הפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?

ישראל מרסקת את הגדה באמצעות התנחלויות, את עזה במלחמה ובמצור, ואותנו, האזרחים הפלסטינים באמצעות ההזנחה והפשיעה. בעודי כותב את השורות האלה, יירצח ערבי נוסף. זהו מאבק על עצם הקיום שלנו, ועליו להיות מאבק לאומי מתמשך  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf