משבר ראמ"ה הוא הזדמנות מצוינת לקבור את תרבות המדידה בחינוך
העימות בין יואב קיש לראש ראמ"ה חושף בעיה עמוקה יותר: רבע מאה של מבחני מיצ"ב, פיזה וטימס לא שיפרו את ההישגים ולא צמצמו פערים. במקום להיאבק באי-השוויון החברתי, מדיניות המדידה מעניקה לו חותמת "מדעית"
הציונים הנמוכים שהשיגו תלמידי ישראל אינם אמורים להפתיע איש. תלמידים במהלך בחינת בגרות (צילום: נועם רבקין / פלאש90. למצולמים אין קשר לכתבה)
מאבקו של שר החינוך יואב קיש במנכ"ל הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה), ד"ר גל אלון, הוא מאבקם של שרים בורים ויהירים באנשי מקצוע עתירי השכלה וניסיון הכפופים להם. אבל צריך להזכיר שגם הקמת ראמ"ה, בתקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך, נעשתה תוך רמיסת הידע המקצועי-פדגוגי ובשם גיבובי סרק פופוליסטיים.
25 שנים מבטיחים לנו שללא מדידה אי אפשר לקבל החלטות מדיניות לשיפור החינוך. אבל האמת היא שבאותן 25 שנים של התעמרות בתלמידים ובמורים, מבחני המדידה לא הניבו אפילו החלטה מושכלת אחת, ובהתאם – לא חל שיפור בהישגים ולא צומצמו הפערים בחינוך.
זאת הזדמנות לזעוק את שקר המדידות בחינוך. אנחנו זקוקים לשרת חינוך או לשר חינוך בעלי ענווה, שיעצימו את גורמי המקצוע הפדגוגיים ולא יתחבאו מאחורי פקידים אומרי הן, הנכונים להסתיר את אפסותם.
הערכה של התנאים להוראה וללמידה
כל כך הרבה שנים נרמסת מערכת החינוך תחת מבחני המדידה, עד שרק מעטים זוכרים שהיתה פעם מציאות מקצועית אחרת. על כן ארחיב מעט בעניין זה. עד סוף שנות התשעים פעל במשרד החינוך אגף מקצועי לתכנון לימודים, ובתוכו יחידה להערכת תוכניות הלימודים. את היחידה הקים והוביל פרופ' אריה לוי, שהיה מומחה בעל שם עולמי בתחום.
הנחת העבודה המקצועית היתה שכדי לשפר את הישגי התלמידים, יש למדוד ולהעריך את תוכניות הלימודים ולא את ההישגים עצמם. הערכת תוכנית לימודים היא למעשה בקרה על התנאים שמשרד החינוך מספק להוראה וללמידה בכיתות. אם מודדים הישגים, יודעים לכל היותר שהם אינם מספקים. אבל אם מודדים את התנאים, יודעים לא רק מה מצב ההישגים אלא גם מה נדרש כדי לשפרם.
במחקרי הערכה רבים התברר שהישגי התלמידים נמוכים בשל כשלים בתכנון החינוכי ובתנאים להוראה וללמידה, ולא בשל רמתם הנמוכה של המורים או עצלנות התלמידים. אציג שלוש דוגמאות.
בשנת 2008 בחן מבקר המדינה את תוכנית מדע וטכנולוגיה לבית הספר היסודי. התברר כי התוכנית פותחה בשנת 1999, כשהמקצוע נלמד בהיקף של ארבע שעות שבועיות, מכיתה א' עד ו'. בשנת 2003 הוחלט לקצץ בשעות הלימוד ולהקצות לתוכנית שעתיים שבועיות בלבד. כך נחתך משאב הזמן בחצי, אבל התוכנית ומטרותיה לא השתנו. האם יש היגיון למדוד את הישגי התלמידים ולהשוות בין אלה שלמדו ארבע שעות בשבוע ובין אלה שלמדו שעתיים בלבד? ברור שלא.
כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת נוספה לתוכניות הידע המדעי מטרה חדשה: טיפוח יכולות החשיבה המדעית. בתי הספר צוידו אז במעבדות, כדי לאפשר לתלמידים להתנסות בניסוח שאלות חקר, ובפיתוח ובביצוע ניסויים לבחינתן. אלא שעל אף ההשקעה הכלכלית הנרחבת, יכולות החשיבה המדעית של התלמידים לא השתפרו.
מחקר הערכה על תוכניות הלימודים גילה את צוואר הבקבוק (כאן, פרק 1.3). בתוכניות המדעים קבעו המתכננים את הניסוי המתאים לכל פרק לימוד ולכל שיעור. כך נוצר מצב שבו התלמידים לא התנסו כלל בדרך החשיבה של המדען, אלא לכל היותר ביצעו ניסוי שמישהו אחר הגה, ושתוצאותיו ומסקנותיו ידועות מראש. התלמידים נכשלו בגלל כשל תכנוני שלא אפשר להם להתנסות בחשיבה מדעית, לא בגלל בעיה כלשהי בהוראה או בלמידה.
דוגמה שלישית אביא מתוך מחקר שערכתי בהדרכת פרופ' אריה לוי, במסגרת יחידת ההערכה של האגף לתוכניות לימודים. במחקר זה נבדקה תוכנית "ידיעת הארץ", שהציגה לתלמידים תפיסה מערכתית המשלבת תחומי דעת רבים, ובהם גיאוגרפיה, ביולוגיה והיסטוריה. המחקר העלה כי ידיעותיהם המעטות של התלמידים בכל אחד מהתחומים הקשו עליהם לבצע אינטגרציה ביניהם, כנדרש מתוכנית רב-תחומית. גם כאן נמצא צוואר הבקבוק להצלחת התוכנית בתכנון החינוכי, שלא הביא בחשבון את הידע הקודם הנדרש, ולא בתהליכי ההוראה והלמידה בכיתות.
האסון של מדיניות בית הספר האפקטיבי
אף שהמחקרים הצביעו על כשלים בתכנון החינוכי כמקור להישגים הנמוכים, קל היה לקובעי המדיניות להסיר מעצמם את האחריות ולהטילה על המורים והתלמידים. ברוח זו התגבשה בארה"ב מדיניות "בית הספר האפקטיבי", שאחד ממוביליה היה פרופ' רונלד אדמונדס. במאמר משנת 1979 טען אדמונדס כי בתי הספר יכולים לקדם הישגים אם יתמקדו במקצועות היסוד (שפה ומתמטיקה), יפרקו את התוכניות לשלבי למידה קטנים וממוקדים וירבו במדידת ההישגים בסיום כל שלב.
הרעיון היה להעביר את כובד משקל המדידה מהתנאים להוראה (תשומות) אל ההישגים (תוצאות). תומכי הגישה האמינו כי לחץ כבד של מבחני הישגים ילחיץ את המערכת עד כדי כך שכל מרכיביה יתיישרו לבסוף בהתאם לסטנדרטים שנקבעו. השטות הזאת הגיעה לישראל סביב תחילת שנות האלפיים וקיבלה גושפנקה עם הקמת ועדת דברת על ידי השרה לימור לבנת.
הקמת ראמ"ה בתקופת כהונתה כשרת החינוך נעשתה תוך רמיסת הידע המקצועי-פדגוגי ובשם גיבובי סרק פופוליסטיים. לימור לבנת (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
הוועדה אימצה את רעיונות האפקטיביות במלואם. כך למשל, נקבע בדוח הוועדה כי בכיתות היסוד (א'–ג') ילמדו שפה ומתמטיקה בלבד; כי יש "למדוד ולהעריך הישגים ותוצאות של תהליך חינוכי"; כי ניתן לכוון את מדיניות המערכת על פי ההישגים; וכי כל אלה יבטיחו "תהליך אפקטיבי יותר". על חורבנם של האגף לתכנון לימודים ושל היחידה להערכה המליצה הוועדה לייסד את הרשות הארצית למדידה והערכה, היא ראמ"ה.
מבחן המיצ"ב הראשון נערך בשנת 2002. בהקדמה נכתב כי מדדי המבחן תוכננו "על פי המודל של בתי ספר אפקטיביים". הדוח נועד לשמש את קובעי המדיניות כ"כלי עבודה לקביעת קדימויות ולתכנון הפעילות". עוד הובטח כי כאשר יפורסמו דוחות המבחן בשנים הבאות, הם "יאפשרו זיהוי שינויים, התפתחויות ומגמות".
באותן שנים הצטרפה ישראל לחוג המדינות המשתתפות במבחנים בינלאומיים דומים: פירלס (כיתות ד'), טימס (כיתות ח') ופיזה (כיתות ט'). היקף המדידות עלה ועלה, אבל התוצאות לא השתנו. כבר בדוחות פיזה הראשונים (2002 ו-2006) נמצא כי הישגיהם של תלמידי ישראל נמוכים מהממוצע העולמי (מקום 40 מתוך 56 מדינות), וכי ישראל מובילה את מדינות העולם בעומק הפערים בין תלמידים מצטיינים לנכשלים, על רקע חברתי-כלכלי.
אנשי המקצוע ידעו זאת מראש
האם התוצאות המחרידות הניבו הליך כלשהו של "קביעת קדימויות"? האם זיהוי "התפתחויות ומגמות" תורגם לשינוי במדיניות החינוך? האם מדידת ההישגים תרמה במשהו לקידום האפקטיביות החינוכית? כלום ושום דבר. 25 שנים של מדידה חסרת תכלית וחסרת תוחלת.
את כל זה ידעו אנשי המקצוע מראש. פרופ' סורל קהאן, מומחה למדידה בחינוך, הזהיר כבר אז כי בחינות המיצ"ב אינן עומדות בקריטריונים של תוקף ומהימנות הנדרשים במחקר חינוכי, ולכן "אינן יכולות להשיג את מטרתן".
לטענתו, "לא ניתן לפרש את הציונים כמעידים על המידה שבה עומדים התלמידים בדרישות תוכנית הלימודים", בעיקר משום שמסמכי תוכנית הלימודים מתפרשים ומיושמים בכל כיתה באופנים שונים. עוד טען כי אין דרך להשוות בין ציונים המתקבלים במבחנים שונים משנה לשנה, ולכן לא ניתן לזהות באמצעותם תהליכים ומגמות.
קהאן המליץ לבסס את הערכת ההישגים על מבחנים פנים בית-ספריים, שכל מורה עורך בסיום כל פרק לימוד. בעזרת הידע המקומי הזה יודע המורה כיצד להשלים פערים ולהתקדם בפרקי התוכנית. אין שום דרך "ארצית" אובייקטיבית לספק למורה מידע שממילא קיים בכיתתו. המשרד חייב לכבד את האוטונומיה המקומית, משום שאין לכך חלופה.
בנוסף, המליץ קהאן לשוב ולהעריך באופן מערכתי את התנאים להוראה, כפי שהדגמתי לעיל. "המלצה זו מדגישה את האחריות של מערכת החינוך על התהליך ואת היעדר האפשרות של הטלתה [של האחריות] באופן בלעדי על גורמים אחרים – כגון בתי ספר, מורים או תלמידים" (הדגשה שלי).
מבחני מדידה הם הפרדה מעמדית
ויש עוד עניין שחשוב להזכיר. אנחנו יודעים כבר ממחצית המאה הקודמת שקיים קשר הדוק בין הישגיו של תלמיד ובין הרקע החברתי-כלכלי של הוריו. על כן, כאשר נערך מבחן הישגים ארצי, צפוי כי התוצאות יסתדרו בהתאם למדרג החברתי-כלכלי במדינה. כך בדיוק נמצא בכל מחקרי מיצ"ב, טימס, פירלס ופיזה, ללא יוצא מהכלל.
בשנת 2009 פורסם בנושא מחקר מעניין של אברהם יוגב, עידית לבנה ויריב פניגר. החוקרים יצרו מודל המתייחס למאפיינים המאקרו-כלכליים והדמוגרפיים של כל מדינה, כגון התוצר הלאומי הגולמי ואחוז האוכלוסייה הצעירה. הם הראו כי המודל הכלכלי-חברתי שלהם מנבא בדיוק של 80% את הישגי התלמידים בכל מדינה במבחן פיזה שהתקיים ב-2002.
למשל, על פי המודל הציון הממוצע הצפוי של תלמידי ישראל היה 462 נקודות, ואילו במבחן פיזה הציון בפועל היה 455. מכאן טענתם כי הציונים הנמוכים שהשיגו תלמידי ישראל אינם אמורים להפתיע איש. הם בדיוק כפי שהם אמורים להיות על פי מדדים חברתיים-כלכליים.
אם כך, לא רק שלא ניתן לגזור מתוצאות המבחנים מדיניות חינוכית; לא רק שמאז החלו המדידות לא חל כל שינוי, לא בהישגים ולא בצמצום פערים; ולא רק שהמדידות פוגעות באוטונומיה של המורה. בנוסף לכל אלה, המבחנים מקבעים הפרדה מעמדית בחינוך. העניים יותר מקבלים ציונים נמוכים יותר, אשר "מוכיחים" בדיעבד את חולשתם ומונעים מהם הזדמנות חינוכית הוגנת. אלה ארבע סיבות טובות לנצל את המשבר הנוכחי שיצר השר קיש ולפרק את הרשות הארצית למדידה והערכה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
