למרות ההשתקה, יותר ויותר ישראלים מבינים: אלה פשעי מלחמה

לגולן היתה סיבה סבירה לחשוב שאם יחזור ויטען שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, הוא לא יוזמן לשם שוב. יאיר גולן ב"פגוש את העיתונות"

פער לכאורה בלתי מוסבר עומד בין הדברים שאמר יאיר גולן בכאן ב' בתחילת השבוע שעבר, לפיהם "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה מטרה של גירוש אוכלוסייה", ובין האמירה שלו ב"פגוש את העיתונות" בסוף השבוע ולפיהם "ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה בעזה".

>> טוב שיאיר גולן בא, אבל האם הוא פה כדי להישאר?

הרי גם אם נמחק את המלה "תחביב" מהדברים הראשונים של גולן, ברור שלחימה נגד אזרחים, הרג תינוקות וגירוש אוכלוסייה הם פשעי מלחמה, ולפיכך לא ברור כיצד גולן מתעלם מהם ימים ספורים אחרי שדיבר נגדם בלהט. לא מדובר, כמובן, בדיון תיאורטי. יום לאחר שגולן התראיין ב"פגוש את העיתונות", הפצצה של הצבא הרגה תשעה מעשרת ילדיה של אלאא אל-נג'אר מח'אן יונס. דובר צה"ל עצמו לא חלק על העובדה שהם נהרגו בביתם, אבל לכאורה הטיל עליהם את האחריות למותם, שכן ציין שהם שהו ב"אזור לחימה מסוכן שצה"ל פינה מאזרחים", או במילים אחרות – גירש אותם. לקורבנות פשעי המלחמה האלה יש שמות ופנים.

ההסבר הקל לתפנית הזו מצוי בסקרים, בחישוב האלקטורלי. לפי סקר מעריב, מפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן ירדה מ-16 ל-12 מנדטים לאחר סערת ה"תחביב". אבל לא בטוח שזה הסבר מספיק. בסקר אחר (שפורסם באולפן שישי בערוץ 12 אחרי שהראיון עם גולן כבר הוקלט), 5% מהנסקרים אומנם אמרו שהחליטו לא להצביע לגולן בעקבות הדברים שאמר, אך 7% אמרו בדיוק ההפך, כלומר שהחליטו להצביע לו בעקבות הדברים שאמר. ובאופן כללי, גולן נהנה מכך שבחודשים האחרונים הוא מצטייר כמנהיג היחיד באופוזיציה שנאבק ראש בראש בנתניהו. הוא בוודאי הפך למנהיג הפוליטי הכי בולט במחאה נגד הממשלה. העימות האחרון עשוי רק לחזק את הדימוי הזה.

אחד מכל חמישה ישראלים

אבל אפילו אם נסתכל רק על סקר מעריב, המעניק לגולן 12 מנדטים אחרי שדיבר על הרג ילדים כתחביב, אנחנו יכולים ללמוד ממנו עובדה שלכאורה מפתיעה. אף שלאמירות בדבר הרג מכוון של ילדים בעזה יש אפס לגיטימציה בתקשורת המיינסטרים ובקרב כמעט כל הפוליטיקאים בישראל, ולמרות תוצאות הסקר המחריד שפורסם בהארץ שלפיהן 82% מהיהודים תומכים בטרנספר כפוי של תושבי עזה ו-47% תומכים בכך שישראל תהרוג את כל תושבי עיר שהיא כובשת, כפי שיהושע בן נון עשה ביריחו, קצת יותר מ-10% מהציבור היהודי עומדים מאחורי מי שהאשים את ישראל בהרג כזה, עוד לפני שהתנצל. אם נוסיף, כמובן, את הציבור הפלסטיני, שאינו זקוק ליאיר גולן כדי להתקומם נגד הרג ילדים בעזה, נמצא שיותר מ-20% מהציבור בישראל מאמינים שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, או לכל הפחות מאוד קרובה לכך. אחד מכל חמישה ישראלים.

אם כך המצב, מדוע אין לכך ביטוי בתקשורת או בזירה הפוליטית? הרי אם אחד מכל חמישה ישראלים חושד או משוכנע שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, כל מרואיינת או מרואיין חמישי היה אמור להביע את העמדה הזו. במציאות, ספק אם אחד מכל 100 או 500 מרואיינים בתקשורת הישראלית מביע עמדה אפילו קרובה לעמדה הזו. גם לפני 7 באוקטובר היה לא לגיטימי לפקפק בטוהר הנשק הישראלי או בתוּמָתה של ישראל באופן כללי. אחרי 7 באוקטובר, זה פשוט בלתי אפשרי. לגולן היתה סיבה סבירה לחשוב שאם יחזור ויטען באולפן ערוץ 12 או בכל אולפן אחר שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, הוא לא יוזמן לשם שוב. זה אינו מצדיק את פניית הפרסה שלו, והיא נובעת מן הסתם גם מעברו הצבאי ומהעובדה שהפוליטיקה שלו היא פוליטיקה "יהודית" בלבד, אבל זה מעניק לה קונטקסט.

אחד מכל חמישה ישראלים חושד או משוכנע שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. פלסטינים עומדים מעל גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית, מחוץ לבית החולים שיפא בעיר עזה, ב-12 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

אבל גולן אינו הסיפור כאן, אף שבהחלט מצופה ממי שרוצה להנהיג מחנה ולהציג אלטרנטיבה, לגלות יותר עקביות ואומץ. האמירה שלו אינה עומדת בחלל הריק ואינה באה משום מקום. בשבועות האחרונים, במיוחד מאז שישראל החליטה להפר את הפסקת האש באופן חד צדדי בתחילת מרץ, ההכרה שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה חרגה מגבולות השמאל הרדיקלי היהודי והציבור הפלסטיני וזחלה לציבור רחב יותר, הרבה יותר מרכזי. מבוגי יעלון עד אהוד אולמרט, מהמפגינים שעומדים עם תמונות של ילדים שנהרגו בעזה ושמספרם גדל משבוע לשבוע, או יורדים להפגין ליד שדרות, ועד שופטות ושופטים לשעבר ובכירים אחרים שחותמים על עצומה המזכירה את "חובת הסירוב לפקודות בלתי חוקיות בעליל". העובדה שקולות אלה מודרים מהפוליטיקה ומהתקשורת אינה אומרת שהם לא קיימים, שהם לא הולכים ומתרחבים. היא רק אומרת שהתקשורת והפוליטיקאים הם פחדנים.

בוגי יעלון, מייצג מובהק של הציבור המרכזי הזה, התחיל לדבר על "טיהור אתני" בעזה כבר בדצמבר 2024, וקשה להפריז בהשפעת הדברים שלו על המרכז הזה, כולל אנשים כמו יאיר גולן. אבל נקודת המפנה הגיעה, ללא ספק, כשישראל הפרה באופן חד צדדי ואלים במיוחד את הפסקת האש ב-18 במרץ. העובדה שהמתקפה הזו יצאה לדרך אף על פי שרוב מוחלט ויציב בציבור הישראלי תמך בסיום המלחמה בתמורה לשחרור כל החטופים סייעה לחשוף בפני רבים את הפער הבלתי נסבל בין השיח החלול של הממשלה והצבא על "ניצחון מוחלט" על חמאס ועל פעולה צבאית שתביא לשחרור החטופים, ובין המציאות שבה רוב מה שהצבא עושה בעזה הוא להרוג אזרחים,ולסכן חטופים, כמו במקרה של עידן אלכסנדר (ולהרוס את המרחב אורבני בעזה, אבל זה נמצא פחות בעין הציבורית).

זו אינה אמירה רדיקלית. דובר צה"ל אישר בפני "המקום הכי חם בגיהנום" כי בחודשיים הראשונים מאז חידוש המלחמה, 82% מההרוגים בעזה היו אזרחים בלתי מעורבים. תשעה ילדי משפחת אל-נג'אר, או הילדים שנשרפו חיים הלילה במתחם בית הספר פהמי אל-ג'רג'אווי בעזה, הם רק ביטוי מוחשי של המציאות הזו. הסדקים בקרב אותו ציבור המרכזי, שאומנם הפגין בהמוניו נגד ההפיכה המשטרית אבל הלך למילואים כי הרגיש שמוכרחים לחסל את חמאס או סתם מתוך תחושת מחויבות, נפערו כבר לפני הפסקת האש בינואר. אבל מרגע שישראל הפרה אותה באופן יזום, מתוך מאמץ שקוף למנוע עסקה כוללת לשחרור החטופים ולסיום המלחמה, סדקים אלה התרחבו ומבעד להם בצבצה ביתר שאת המציאות המחרידה בעזה.

ההרעבה של עזה שיחקה גם היא תפקיד מרכזי. אם בתחילת מרץ, כאשר הוחלט להפסיק לחלוטין את הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, הצעד התקבל במשיכת כתפיים מצד רוב הציבור (עמית סגל הזכיר לגולן ב"פגוש את העיתונות" שהוא תמך בהרעבת תושבי עזה בתחילת המלחמה), התמונות המגיעות בשבועות האחרונים, של תינוקות שמתים מרעב או של המון המסתער על נקודות חלוקת מזון, הזיזו משהו אצל חלק מהציבור. כמו במקרים רבים, התזוזה הזו באה בעקיפין, דרך הסיקור התקשורתי המסיבי בעולם של הרעב בעזה, אבל ייתכן גם שהשימוש בנימוק של "תראו מה אומרים עלינו בעולם" – נימוק פגום מוסרית בפני עצמו – הוא דרך לעקוף את חוסר הלגיטימיות לדבר בתקשורת הישראלית על הסבל הפלסטיני.

"הצבא נפל"

בימים רגילים, הקרדיט שהצבא נהנה ממנו בציבור הכללי, במיוחד באותו ציבור מרכזי שאינו מזוהה עם הימין, סייע להעניק צביון "ביטחוני" לפעולות פוליטיות במהותן כמו הקמת התנחלויות ושמירה עליהן, או הימנעות ממו"מ מדיני והסתמכות אך ורק על כוח צבאי ביחסים עם הפלסטינים. עכשיו הקרדיט הזה נסדק. העובדה שהצבא נרתם באופן מלא למימוש מטרות שהן באופן מובהק פוליטיות ולא ביטחוניות – כיבוש והרצועה וסיפוחה, אילוץ תושביה להגר באמצעות "הנעה וריכוז אוכלוסייה" והרעבתה – לא הצליחה להעניק נופך ביטחוני לצעדים האלה, אלא רק שחקה את האמון בצבא. האמירה כי "הצבא נפל", כמו המשטרה תחת בן גביר, הפכה נפוצה בקרב מובילי ההפגנות בקפלן כמו גונן בן יצחק ורבים אחרים.

מבחינת אותו ציבור מרכזי, הרמטכ"ל אייל זמיר נכנס ברגל שמאל לתפקיד שלו לאחר שנפטר מאחד האנשים היקרים למחנה הזה, דובר צה"ל לשעבר דניאל הגרי. מאז הוא אינו מצליח לנער מעליו את התדמית של עושה דברם של נתניהו וסמוטריץ'. בעוד נתניהו מדבר בגלוי על כך שמטרת המלחמה היא טיהור אתני של עזה (מימוש תוכנית טראמפ, בלשונו הנקייה), הניסיון של הצבא לשוות מראית עין ביטחונית לפעולות שלו בעזה הולך ונראה פתטי.

נכנס ברגל שמאל לתפקיד. הרמטכ"ל אייל זמיר, מרץ 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דוגמה למשבר האמון הזה – וגם למודעות של הצבא לקיומו – אפשר היה לראות בכתב ההגנה על הצבא שפרסם רון בן ישי ב-ynet בשבוע שעבר ונתן ביטוי ל"בכירים ביותר במטה הכללי" המודאגים – כך לשון המאמר – מהפקפוק בציבור "ביכולתם להשיג את שחרור החטופים ואת הכרעת חמאס בו-זמנית", ומהאשמתם בכך שהם מבצעים פשעי מלחמה בעזה. "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש סימנים שזה גם מצליח", מצוטט שם "גורם בכיר" בצבא. 157 תגובות יש למאמר הזה, שפורסם כאמור באתר מיינסטרים, לא ב"הארץ" או "שיחה מקומית", ורק אחת או שתיים מתוכן מאמצות את הנרטיב הצה"לי. כל השאר דוחות אותו בבוז. "בכירי המטכ"ל: 'אנחנו יודעים מה אנחנו עושים'", נאמר בתגובה טיפוסית. "תגובתי: אבל לא מאמינים לכם ולא סומכים עליכם".

זמיר, כך נראה, מודע לכך שלמשבר בין הצבא ובין אותה "אליטה משרתת" שיעלון וגולן מייצגים בדרך זו או אחרת, עלולות להיות השלכות ארוכות טווח, אפילו מעבר למלחמה הנוכחית. עם כל החשיבות של הציונות הדתית, הצבא עדיין אינו יכול למלא את שורותיו, לא בדרג הלוחם והמפקד ובוודאי לא בדרג התומך ביחידות המודיעין, בלי קשר הדוק עם אותו "מרכז פטריוטי" שמפגין בקפלן והולך למילואים. על הרקע הזה אפשר להבין את הניסיונות של זמיר "לעשות שריר" מול הדרג המדיני, כמו לדוגמה באמצעות הדחתו של האלוף דוד זיני, או באמירה שלו כי הצבא לא מתכונן ל"מלחמת נצח", אבל לא בטוח שזה מספיק.

לפעולות שהגיעו מהשמאל הרדיקלי, כמו עמידה עם תמונות של ילדים שנהרגו בעזה או ההפגנות ליד שדרות שתנועת "עומדים ביחד" וארגונים אחרים קראו לה, יש משקל בשינוי דעת הקהל. מהחוויה שלי בעמידה עם תמונה של ילד הרוג מעזה מול הצועדים שהגיעו מההפגנה בכיכר הבימה אני יכול להעיד שהן אכן "סודקות את חומת האטימות", כפי שכתב אורן זיו. אבל, כאמור, זה כבר לא מצומצם לקבוצות האלה. בהפגנה שנערכה בשבוע שעבר בכיכר רבין תחת הכותרת "שמים סוף לטירוף", האמירות על הבמה בנוגע לפשעי מלחמה היו ברורות. יעלון אמר כי "יאיר גולן שגה, הרג תינוקות הוא לא תחביב, אלא מדיניות של הממשלה", ואילו עמי דרור, מהדמויות הבולטות במחאה נגד הממשלה, אמר כי "עם של שורדי שואה לא יכול להרעיב תינוקות". האלפים בכיכר, שנראו כמו קהל קלאסי של שלום עכשיו בימיה הטובים, מחאו כפיים.

צריך הרבה מאוד אמונה כדי לחשוב שההכרה המתרחבת בציבור היהודי בכך שישראל מבצעת פשעים בעזה תעצור את המלחמה ואת הפשעים שרק הולכים ומצטברים מדי יום. כדי לעצור אותה צריך שילוב של גורמים רבים מאוד. האינטרס של טראמפ להפסיק את המלחמה כדי שיוכל לעשות עסקים רווחיים עם מדינות המפרץ; לחץ אירופי שאכן נובע מתמונות האימים שיוצאות מהרצועה; הסירוב האפור או הישיר, שללא ספק מתרחב אבל עדיין לא ברור מה היקפו האמיתי; המשבר החוקתי הפנימי בישראל, המתבטא עכשיו במחלוקת סביב מינוי ראש שב"כ חדש; המחיר הכלכלי של המלחמה ועוד.

אבל העובדה שהשינוי הזה מתחולל, שההכרה הזו מתפשטת, אף שהתקשורת והפוליטיקאים מתעלמים מהפשעים האלה – או אולי דווקא כתגובת נגד מתריסה לשתיקה שלהם – אינה נטולת משמעות. היא עשויה לשחק תפקיד גם בשיח הפוליטי הנוכחי, בהמשך הלחץ על גולן ואחרים להפסיק לשתוק, וגם ב"יום שאחרי", ביום שבו ישראלים ופלסטינים יסתכלו אחד על השני אחרי שהזוועות האלה יסתיימו וישאלו זה את זה מה הם עשו כדי לעצור אותן. זה מהותי לעתיד המקום הזה.