למה טראמפ תומך בפוטין ונתניהו, ואיך זה יכול להשתנות

תמיכה בשתיקה בפעולותיו של נתניהו. סטיב ויטקוף, השליח המיוחד של ממשל טראמפ למזרח התיכון, בביקור בכיכר החטופים בתל אביב, ב-30 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

יומיים לאחר שדולנד טראמפ וסגנו ג'יי. די. ואנס השפילו בבית הלבן את הנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי, הודיעה ישראל שיועצו של טראמפ, דיוויד ויטקוף, הכין מתווה חדש לשחרור חטופים, ושחמאס דחה אותו – וכתגובה על הדחייה, ישראל מטילה מצור מוחלט על רצועת עזה ומונעת להכניס אליה סיוע הומניטרי. לפי ההודעה הישראלית, ממשל טראמפ גיבה את הטלת המצור.

לכאורה אין קשר ישיר בין שני האירועים, אבל למעשה אפשר למצוא ביניהם מכנה משותף. במקרה של זלנסקי, טראמפ אימץ את עמדת הצד החזק, רוסיה. זאת אף שרוסיה היא באופן ברור התוקפן שפלש למדינה ריבונית, בניגוד להסכם שהיא חתומה עליו עם ארה"ב – מזכר בודפשט מ-1994, שבו התחייבו שתי המעצמות להגן על ריבונות אוקראינה בתמורה לוויתור שלה על ראשי נפץ הגרעיניים שהיו מוצבים בשטחה עוד מתקופת ברית המועצות. לצד החלש, אוקראינה – חוץ מתהייה למה זלנסקי לא עונד עניבה ודרישה ממנו שיגיד תודה בכל משפט שני – הציע טראמפ לשדוד את אוצרות הטבע שלו.

"מתווה ויטקוף", על שם יועצו של טראמפ, נושא אופי דומה. המתווה הוא הפרה ברורה של הסכם הפסקת האש שוויטקוף עצמו עמל על השגתו. לפי ההסכם המקורי, ביום ה-16 להפסקת האש – שנכנסה לתוקף ב-17 בינואר – היה אמור להתחיל הדיון על השלב השני והשלישי, שאמורים בתורם לכלול את שחרור כל החטופים, החיים והמתים, בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים, סיום המלחמה, נסיגה ישראלית מרצועת עזה והסדר על שיקום הרצועה והממשל שישלוט בה. הממשל האמריקאי, מן הסתם, גם מודע לכך שהסנקציה שנקטה ישראל בעקבות הסירוב של חמאס לקבל את מתווה ויטקוף – מצור מוחלט על שני מיליון תושבי עזה – מוגדר כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה, ואף על פי כן הוא לא הסתייג ממנו.

כיוון שעל מתווה ויטקוף נודע לראשונה מהודעת הממשלה בלילה שבין שבת לראשון, וכיוון שהוא עולה בקנה אחד עם המאמץ של בנימין נתניהו לחמוק מהסכם שיביא לסיום המלחמה ולשחרור כל החטופים, עלה החשד הלא קונספירטיבי מדי שהמתווה הוא למעשה "תרגיל שקוף, שנכתב על ידי (רון) דרמר בהנחיית נתניהו". עד לכתיבת שורות אלה, ויטקוף עצמו לא התבטא בפומבי בנוגע למתווה הרשום על שמו, אבל העובדה שלא טרח להכחיש את קיומו מעידה על תמיכה בשתיקה בפעולותיו של נתניהו.

במילים אחרות, בשני המקרים טראמפ בחר לאמץ את העמדה של הצד החזק – פעם פוטין ופעם נתניהו – אף שהם מפרים באופן ברור את החוק הבינלאומי ואת ההסכמים שהממשל האמריקאי עצמו חתום עליהם. לצד החלש טראמפ מציע כניעה והשפלה, נוסף לשוד המשאבים שלו – המחצבים של אוקראינה במקרה של זלנסקי, וחוף הים של עזה במקרה של הפלסטינים.

"יש בעיר שריף חדש", כך אוהבים מעריציו של טראמפ בארה"ב ובישראל לתאר את השינוי שהוא חולל בזירה הבינלאומית. ספק אם גם במערב האמריקאי במאה ה-19 שריפים אכן כתבו לעצמם את הכללים, ואם המציאות שם נקבעה אך ורק לפי מי ששלף יותר מהר. אבל מה שבטוח הוא שטראמפ לא משחק לבדו על המגרש, וגם לא בעלי הזרוע שהוא תומך בהם.

עוד מוקדם לדעת לאן יתגלגל מופע ההשפלה בבית הלבן. פוטין בוודאי מרוצה מהקרע הגלוי בין אוקראינה לספקית הנשק הגדולה שלה, ואוהדי טראמפ מרוצים מכך שהוא הוכיח מנהיגות, גם אם זה על חשבון מדינה חלשה שנמצאת במלחמה על חייה כבר שלוש שנים. אבל ויתור אוקראיני על המחוזות שרוסיה כבשה לא נראה קרוב יותר ממה שהיה לפני שזלנסקי הגיע לבית הלבן, וגם המחצבים האוקראינים עשויים לחמוק מבין ידיו של טראמפ.

חולשה אחת יותר מדי

המפה העולמית יותר מורכבת ממה שטראמפ כנראה דמיין. לא רק זלנסקי אינו מקבל את התכתיבים שלו, גם האיחוד האירופי ועוד כ-100 מדינות שהצביעו נגד רוסיה וארה"ב בעצרת האו"ם. וזה בלי להביא בחשבון את העימות המתפתח בין ארה"ב לקנדה, מקסיקו וסין בעקבות המכסים שהטיל טראמפ, עימות שמאיים לשרטט סדר עולמי חדש, שארה"ב לא נמצאת בהכרח במרכזו.

בעוד פוטין לא זקוק לטראמפ כדי להמשיך במלחמה באוקראינה ולהחזיק בשטחים שהוא כבר כבש במהלך שלוש שנות המלחמה, נתניהו תלוי בארה"ב – גם צבאית וגם מדינית. ללא הסיוע הצבאי האמריקאי, שעד ספטמבר 2024 הגיע ליותר מ-22 מיליארד דולר מתחילת המלחמה, המבצע הצבאי הישראלי בעזה היה נראה אחרת. ללא הסיוע המדיני, סביר מאוד שמועצת הביטחון היתה נוקטת צעדים משמעותיים נגד ישראל, ומדינות אירופיות לא היו מהססות אם לאמץ או לא לאמץ את צווי המעצר נגד נתניהו ויואב גלנט. ישראל היא במידה רבה זנב שמשחק בכלב; פוטין הוא כלב (או דוב) לא פחות מפחיד מארה"ב הגדולה.

כרגע התמיכה של טראמפ בנתניהו מובטחת. גם אם, כפי שכתבתי כאן בעבר, נתניהו הסכים לשלב הראשון של הפסקת האש בעיקר בגלל לחץ פנימי – הפגנות משפחות החטופים, הירידה בסקרים, העייפות בצבא – וגם אם הסיבה היתה לחץ של טראמפ, אין ספק שלעמדה האמריקאית הנחרצת בעד שחרור החטופים וסוף המלחמה היתה משמעות, אפילו אם רק בתור תירוץ שנתניהו השתמש בו כדי לומר לימין שאין לו ברירה אלא להסכים.

פוטין לא זקוק לטראמפ, אבל נתניהו תלוי בארה"ב. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בפגישה ב-2018 (צילום: Shealah Craighead, הבית הלבן)

אולם הממשל האמריקאי, לפחות כרגע, מאפשר לנתניהו להפר הסכם שהממשל עצמו היה ערב לו ולטרפד את המעבר לשלב השני והשלישי. עובדה זו מוכיחה שגם אם טראמפ רוצה לראות את החטופים בבית (ומי לא בעצם?) ולהוריד את המלחמה המעצבנת הזו במזרח התיכון מעל סדר היום שלו, הוא לא מתכוון לשמש כמתווך כדי להשיג הסכם שירצה את כל הצדדים. זה מעייף ומשעמם. למי שחשב שלוויטקוף ולטראמפ יש "מחויבות מוסרית" להחזיר את החטופים, כדאי לזכור שהמלה "מוסר" והמלה "טראמפ" לא יושבות טוב אחת ליד השנייה.

אם ישראל רוצה הפסקת אש מלאה, טראמפ יילך איתה. אם היא רוצה להרעיב את רצועת עזה, הוא לא יתנגד. ואם היא תגרש את כל העזתים ותכשיר את הקרקע לריביירה שלו, הוא יהיה מאושר. ברור לו מי חזק ומי חלש, והוא מתייצב לצד החזק. אלא אם החזק ייראה פתאום חלש.

לכן השאלה היא מהם הכוחות שיכולים לעמוד מול נתניהו ולשכנע את טראמפ שהוא, נתניהו, לא כל כך חזק. הראשון הוא חמאס עצמו. חמאס ללא ספק ספג מכות קשות, אבל הוא סיים את 15 חודשי הלחימה כשהוא עומד על הרגליים. רק במהלך שבוע אחד, ימים ספורים לפני הפסקת האש, נהרגו 15 חיילים ישראלים בצפון הרצועה. מאז חמאס רק התארגן, ולפי מקורות שונים גייס אלפי לוחמים חדשים. וכמובן, הוא מחזיק עדיין ב-59 בני ערובה ישראלים, שיותר מעשרים מהם כנראה עדיין בחיים.

נתניהו אמנם איים אתמול בכנסת על חמאס כי אם הארגון לא ישחרר את החטופים, "יהיו (לכך) השלכות שלא תוכלו לדמיין", נוסף להפסקת הסיוע ההומניטרי לעזה. בהחלט ייתכן שנתניהו מתכונן לחזור למלחמה בימים הקרובים, תחת הנהגתו של הרמטכ"ל החדש אייל זמיר, שמבטיח ש-2025 תהיה "שנת לחימה". אבל ייתכן שהדיבורים הרמים והדפיקות ביד על דוכן הנאומים בכנסת מכסים על ההבנה שחזרה למלחמה בעזה היא לא עניין פשוט בכלל: לא רק שהיא עלולה להביא למותם של חטופים נוספים, אם לא כולם; מרגע ש"פינוי מרצון" של תושבי עזה הפך למטרה לא מוצהרת של המלחמה, כל מהלך צבאי שלא יסתיים בטרנספר ייחשב ככישלון על ידי מי שמחזיק את ממשלת נתניהו בחיים, כלומר סמוטריץ' ודומיו.

כוח אחר שעשוי לעמוד מול נתניהו ולהחליש אותו מול טראמפ הוא מדינות ערב המכונות "מתונות" – מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות וגם קטר. היום (שלישי) נפתחת בקהיר ועידת חירום ערבית, ומצרים מציגה בה תוכנית שיקום לעזה בסך 53 מיליארד דולר. לפי התוכנית, ועדה של אנשי מקצוע עזתים שיהיו כפופים לרשות הפלסטינית תנהל את הרצועה, ובתוך שנה ייערכו בחירות בכל האזורים הפלסטיניים. רעיון הטרנספר נדחה מכול וכול.

נתניהו מן הסתם מודע לכך שחידוש המלחמה בעזה, בוודאי אם יהיה כרוך בטרנספר ברמה כזו או אחרת, עלול להביא לביטול הסכם השלום עם מצרים ואולי גם עם ירדן. זה איום אסטרטגי. וכשטראמפ ישמע על הסכום של 53 מיליארד דולר שמדינות ערב מציעות לגייס, הוא עשוי לשנות את דעתו לגבי מי חזק ומי חלש. כבר עכשיו פורסם שטראמפ ביקש מפוטין שיתווך בינו לבין איראן. זה עשוי להיות סימן ראשון לגבי האופן שבו מפת הכוחות העולמית החדשה תשפיע על מעמדה של ישראל באזור.

ואחרונה, וממש לא חביבה מבחינת נתניהו, עומדת המחאה הציבורית, בראשה מחאת משפחות החטופים, שאליה הצטרפו בעוצמה רבה חטופים שחזרו מהשבי – ירדן ביבס ואלי שרעבי כשתי דוגמאות בולטות. נכון, כמו שאפשר היה לצפות, שחרור 33 חטופים – 25 מהם חיים – שיפר את מצבו של נתניהו בסקרים, ובסקר אחרון הקואליציה שלו כבר עומדת על 55 מנדטים, מרחק נגיעה מה-61 המיוחלים. אבל באותו סקר ממש, 44% תמכו במעבר לשלב ב' בעסקה, כלומר בסיום המלחמה, ורק 9% תמכו בחזרה למלחמה (34% תמכו במתווה ויטקוף, שלא מבטיח את סיום המלחמה, אבל גם לא מדבר על חידושה). כשדני אלגרט אומר מעל קבר אחיו איציק כי "אתה מובא למנוחת עולמים בקבר שכרה לך ראש הממשלה בכבודו ובעצמו", לא פשוט לנתניהו לכרות קברים לחטופים נוספים.

יום לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, כתבתי כאן כי "נתניהו מפחד מטראמפ. מעינב צנגאוקר הוא מפחד לא פחות". גם אם מעמדו של נתניהו השתפר מאז, וגם אם הפחד מטראמפ התמסמס בינתיים, אי אפשר לבטל את תנועת המחאה. היא השיגה הישגים גדולים בעבר, והיא יכולה להשיג כאלה גם עכשיו. וכשטראמפ יבין שנתניהו פוחד מהמחאה הזו – אולי בעקבות הפגישה שלו עם החטופים – אז פתאום הוא עשוי להיראות לו חלש. בעיני טראמפ זו עשויה להיות חולשה אחת יותר מדי.