newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה החוק החדש נגד מיידי אבנים לא ירתיע אותם?

לא מדובר רק במיידי אבנים, אלא גם במשפחות שמנסות להתנגד לפינויין מביתן ובמפגינים יוצאי אתיופיה שמוחים על אלימות משטרתית. את כולם מצייר הממסד כאלימים, פולשים, ובעיקר עבריינים. האם אפשר לחוקק חוק נגד מחאה? ומיהו דוד ומיהו גוליית בסיפור?

מאת:

בעוד מפגן של סולידריות בין כמעט כל המפלגות, העבירה אתמול הכנסת חוק שמחמיר את הענישה כלפי מידיי אבנים. ח"כ סולימנסקי אפילו הביא דוגמא מאוד מקורית לטענה שאבנים הורגות – את סיפור דוד וגוליית. ח"כ ציפי לבני, שאמורה הייתה לייצג את האופוזיציה, אמרה שהיא שמחה ש"למערכת הביטחון ואכיפת החוק ניתנו היום עוד כלים במאבק נגד הטרור והאלימות".

בספרו "אלימות" כותב הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק על קצין נאצי שהגיע לביתו של פיקאסו וראה את הציור "גרניקה", ושאל אותו אם הוא עשה את הציור. פיקאסו הביט בקצין הנאצי בשקט וענה "אתה עשית את זה". אין לדעתי דרך יותר טובה להדגים את העיוורון שהפגינו אתמול נציגי הממסד. אין את זה ביותר-לא-מודע-לעצמו מאשר להביא את סיפור דוד וגוליית כדוגמא לכך "שאבנים הורגות" ולא, נניח, שעמים תמיד נלחמו בצבאות זרים שבאו לכבוש אותם.

זהו גם עיוורון שאינו מוכן לקבל את ההיסטוריה. לא היה עם שחי תחת משטר קולוניאליסטי שלא התקומם נגד הכובשים באמצעים אלימים. לא היה בהיסטוריה צבא קולוניאליסטי שהיה מוכן להניח בצד את נשקו בגלל שהאוכלוסייה שהוא מדכא השתמשה באמצעים לא אלימים (ולא, המאבק האנטי קולוניאליסטי בהודו נגד אנגליה לא היה פציפיסטי). מי שמוכן להקריב את חייו למען שחרור עמו מדיכוי, לא יעצור את עצמו מלבצע אקטים אלימים בגלל עונשי מאסר מחמירים. גם לא בגלל חוקי עונש מוות. זה מאוד פשוט – תהליכים היסטוריים מונעים דרך קונפליקטים, דיכוי מניב התנגדות.

> רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן

צעירים זורקים אבנים על שוטרים, שועפאט (אקטיבסטילס)

צעירים זורקים אבנים על שוטרים, שועפאט (אקטיבסטילס)

גם השימוש החוזר ברטוריקה של כליאה כדרך להתמודד עם אלימות, היא נקודה שעליה כבר כתבה רבות הפילוסופית אנג'לה דיוויס. דיוויס רואה את מערכת בתי הכלא בארה"ב כדרך של השיטה הקפיטליסטית לכלוא את כל מי שהמערכת אינה יכולה לאפשר להם קיום בכבוד. אלה שכדי לשרוד חייבים לעבוד בכלכלה הלא חוקית. בישראל לא רק שהממסד אינו מאפשר לחלקים נרחבים של האוכלוסייה הפלסטינית קיום בכבוד, הוא אפילו לא מכיר בזכויות מינימליות לקיום בכלל. ואני לא חושב שאני מגזים כשאני אומר שהאידאולוגיה השלטת אצל נציגי השיטה היא שהפלסטינים ייעלמו בדרכים שונות – מהבתים שלהם במזרח ירושלים, מעבר לגדר, לגדה, ולבתי הכלא.

מה שקרה אתמול בכנסת הוא הצגה חוזרת של מה שתיאר הפילוסוף פנון ב"מקוללים עלי אדמות": " בשביל הקולנאליסט… היליד מוכרז כחסר חוש למוסר. הוא מייצג לא רק חוסר ערכים אלא גם את הניגוד לערכים. ארהיב עוז לומר כאויבם של הערכים עצמם". ההחלטה שהתקבלה אתמול בכנסת היא המשכו של הניסיון הבלתי פוסק של המדכא להציג אקטים של התנגדות כ"מטורפות ולא מוסריות", תוך התעלמות מהאלימות היום יומית שהמערכת שהם אמונים עליה מפיצה.

זה נכון בכל כך הרבה מובנים: האם החד הורית שמתבצרת בדירה שממנה עמידר מאיימים לפנות אותה מוגדרת כ"היסטרית"; מזרחים שחיו בבתיהם עשרות שנים ויוצאים למחות נגד פינויים מתויגים כפולשים ועבריינים; אתיופים שמתעמתים עם שוטרים, בהרבה פחות אלימות ממה שהם רגילים לחוות מהשוטרים, "עברו כל קו אדום". זה חוזר על עצמו כל פעם שקהילה מדוכאת מתקוממת כנגד עוול.

מישהו זוכר את התגובה של המשטרה כשמפגינים אתיופים הפכו ניידות והתעמתו עם שוטרים? הם הגיבו בחוסר לקיחת אחריות משווע, בהאשמות ובתאוריות קונספירציה על "ארגונים חברתיים" שהסיתו. מישהו זקוק לאמירה יותר גזענית שמדגימה בדיוק איך רואה המשטרה את הקהילה האתיופית, כרובוטים מחוסרי תודעה שזקוקים ל"מנהיגים" מארגונים חברתיים כדי לצאת ולהפגין? באיזה תירוצים תשתמש המשטרה בפעם הבאה שבה הקהילה האתיופית תתקומם שוב, ובצדק, על אפליה ואלימות משטרתית?

אלימות היא חלק מחוקי המשחק שקבעו נציגי המערכת. זוהי לא סיבה למסיבה, זהו אקט טרגי ועצוב. (ולגברים שקוראים את המאמר הזה: חשוב שנבין ונחקור לעומק למה אנחנו עושים הרבה פעמים רומנטיזציה לאלימות, האם זו לא גם תודעה של מדכא?)

כאב לילד קשה לי להכיר במציאות הזו, אבל אין לי ברירה אלה לקבל אותה. אני חושב שמותר לנו כיהודים, לדרוש שהאלימות שמגולמת בהתנגדות לכיבוש לא תכוון כלפי אזרחים. אבל לא להכיר בעובדה הפשוטה שהאלימות וההתנגדות למדינה תימשך כל עוד הכיבוש קיים (או לחשוב שניתן לעצור את האלימות באמצעות ענישה יותר חמורה) זאת אשליה.

את האמירה הזאת מבינים גם נציגי הממסד, למרות כל הרטוריקה על ענישה וכלים להתמודדות עם אלימות. אותם נציגים מוכנים להמשיך בכיבוש וברצח של פלסטינים (ולהמשיך לשקר לישראלים כדי שימשיכו לתמוך באותה מדיניות) אפילו במחיר של סיכון חייהם של האזרחים היהודים המדינה. זוהי אמת קשה, אמת כואבת, אבל עדיין אמת. ובפעם הבאה כשנציגים של המערכת והתקשורת מתייחסים לאירועים של התנגדות אלימה בשאלה הבנאלית "אבל למה עשיתם את זה", אפשר לענות להם כמו פיקאסו: "את זה אתם עשיתם".

> אבי בניהו: "העיתונות בישראל הייתה מאוד ממושמעת בצוק איתן"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf