newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה דורשים מאתנו הפלסטינים להוכיח את האנושיות שלנו?

במשך שנים מישטרתי את השפה שלי, בורר מילים כך שלא יעוותו אותן כאמירות אנטישמיות. אבל אם מישהו מסוגל להסתכל עלי, על משפחתי, על הקהילה שלי, ולא לראות בני אדם – זאת הבעיה שלו. מעכשיו אני מתכוון לקרוא לדברים בשמם: בשיח' ג'ראח מתבצע טיהור אתני מחושב

מאת:

בחודשים האחרונים, בית משפט השלום בירושלים אישר את נישולן של לפחות 12 משפחות פלסטיניות מבתיהן בשכונת שייח' ג'ראח – כולל משפחתי שלי. בכל רגע הבתים שלנו יכולים להילקח על ידי פולשים המגובים בכוחות משטרה, וזאת לא תהיה הפעם הראשונה.

בשנת 1956, בנו אונר"א  – סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים הפלסטינים – והממשלה הירדנית את שכונת שייח' ג'ראח, כפרויקט דיור עבור 28 משפחות של פליטים פלסטינים שגורשו מבתיהם במהלך הנכבה, כמה שנים קודם לכן.

 

אחותי ואני החלטנו להיאבק. פלסטינים בתפילת מחאה נגד פינויים בשיח' ג'ראח ב-2009 (צילום: מתניה טאוזיג / פלאש 90)

אחותי ואני החלטנו להיאבק. פלסטינים בתפילת מחאה נגד פינויים בשיח' ג'ראח ב-2009 (צילום: מתניה טאוזיג / פלאש 90)

בעקבות כיבושה של ירושלים המזרחית על ידי ישראל ב-1967, קבוצות של מתנחלים מנסות להשתלט על הבתים תוך עיוות ההיסטוריה ושימוש בחקיקה ובמדיניות גזעניות. חלק מהניסיונות צלחו, חלקם הושעו. ב-2009, לדוגמה, מתנחלים השתלטו לאור יום על חצי מהבית של משפחתי; החצי השני מחכה לחתימתו הסופית של שופט ישראלי.

לאור התובנה כי סיכוייהם של פלסטינים במערכת משפט שנוסדה על עקרון של עליונות אתנית הם קלושים ביותר, אחותי התאומה מונא ואני ארגנו את חברינו ובעלי הברית שלנו להריץ שני קמפיינים תקשורתיים – בערבית ובאנגלית – בניסיון שאפתני למנוע את הפינויים הבאים באמצעות פעולה בינלאומית.

מונא, שסיימה לאחרונה תואר בעיתונות באוניברסיטת ביר-זית, לא נתקלה בבעיות כלשהן בפנייה לתקשורת בערבית. עבורם, הבקשה שלה לצדק היתה מובנת מאליה. אני, מאידך, נתקלתי בפער תהומי בין האופן שבו המערב מבין את המציאות שלי, לבין המציאות בשטח.

מה שבערבית הוא בבחינת עובדה היסטורית, הפך איכשהו באנגלית לשנוי במחלוקת. אירועים מתועדים היטב, כמו נישול והריסת מאות כפרים פלסטיניים על ידי ישראל, נחשבים ל"שנויים במחלוקת".

הפעולה למען הצלת שייח' ג'ראח מפני איום הנישול המיידי נקברה תחת ערמות של הקשרים. עבור הציבור האמריקאי, הרעיון שישראל פשוט תיקח את הבית שלי הוא כל כך מופרך כי הם מסרבים להכיר בישראל כמופע של קולוניאליזם התנחלותי. אבל גזל אדמות הוא בדיוק מה שקולוניאליסטים עושים. זה לא משהו שאני אמור לנהל עליו משא ומתן. זה אמור להיות מובן מאליו.

הכחשת המחויבות המפורשת והמשתמעת של ישראל לנישול על בסיס אתני לא רק מכשירה את הבורות ביחס לסוגיה הפלסטינית, אלא גם מאפשרת לכוחנות הישראלית להמשיך באין מפריע.

בתגובה לפוסט שפרסמתי באינסטגרם ובו דיווחתי על החדשות מהשכונה שלנו, מישהו כתב "אני מבין שישראל לא הכי נחמדה בעולם לפלסטינים, אבל הפוסט שלך זה אנטישמיות והכחשת השואה". אלא שבפוסט שלי לא היה כלל אזכור לשואה או לגורל היהודי; הוא הדגיש את העובדה שההשתלטות על הבתים בשייח' ג'ראח היא חלק מתוכנית מחושבת היטב להעלים את הנוכחות הפלסטינית מהעיר שלנו.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by محمد الكرد (@mohammedelkurd)

לניסיונות עקביים לייצר רצף גיאוגרפי הומוגני מבחינה אתנית על ידי גירוש המוני של אוכלוסיות בלתי רצויות יש שם: טיהור אתני. וכך קראתי למה שקורה אצלנו בפוסט. אבל כשזה מגיע להיסטוריה האזורית של נישול בכוח, קברים המוניים, כפרים הרוסים, ושישה מיליון וחצי הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, עובדת הטיהור האתני הופכת לטענה, ועוד שנויה במחלוקת.

כשהמדכא הוא השופט, בפני מי מתלוננים?

הסכנה שטמונה בתגובות מעין אלה איננה רק ההסטה המכוונת של הדיון מהנקודה המרכזית – שקולוניאליסטים גונבים את הבתים שלנו בירושלים בשיטתיות מזה עשורים. מסוכנת ממנה היא הרדוקציה האכזרית של 72 שנות קולוניאליזם, כיבוש צבאי ומצור ל"חוסר נחמדות".

אין מנוס מלקרוא למהות העקבית והאידיאולוגית של הפשעים האלה בשמה. כאשר מתייחסים למקרים כמו זה של המשפחה שלי כמקרים מבודדים, הומניטריים או משפטיים, מתעלמים מחוסר הצדק המובנה של מערכת המשפט הישראלית.

חוקיות אינה מילה נרדפת למוסריות. לא צריך לחפש רחוק מדי כדי למצוא חוקים בלתי מוסריים שנאכפו בצורה חוקית במשך שנים: חוקי העבדות והסגרגציה הגזענית בארה"ב, חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה, ועוד. אם מלבישים על הפשע מדים וקוראים לו "חוסר נחמדות", זה לא הופך אותו לפחות נפשע.

הכשלים הללו אינם היוצא מן הכלל; למעשה הם שולטים בשיח על הסוגיה הפלסטינית. בין אם במדיה החברתית או בקמפוסים באוניברסיטאות, מעולם לא הצלחתי לפתוח את הפה כדי לדבר על החוויה שלי כתושב ירושלים מבלי שיפקפקו ביושרה שלי, מבלי שיאשימו אותי בשותפות לפשעים שאין לי בהם כל חלק.

מתנחלים יהודים נכנסים לבית פלסטיני שפונה בשיח' ג'ראח (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מתנחלים יהודים נכנסים לבית פלסטיני שפונה בשייח' ג'ראח (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

במשך שנים מישטרתי את השפה שלי שתהיה נעימה לאוזן, בורר בזהירות רבה את המילים לתאר באמצעותן את המדכא שלי כך שלא יעוותו אותן כאמירות אנטישמיות. למדתי בעל פה את החלטות האו"ם והחוקים הבינלאומיים שישראל מפרה, וישראל עדיין המשיכה להרוס חיים אחרי חיים.

כדי להימנע מאי-הבנות, אני לא מציין שהקולוניאליסטים שמנסים לקחת לי את הבית הם יהודים – למרות שהם אומרים בפה מלא שזה מה שנותן להם את הזכות האלוהית לעשות את מה שהם עושים. אני פותח את דבריי בציון המובן מאליו: "הסוגייה אינה דת, אלא גניבת אדמות".

למעשה, במהלך כתיבת המאמר הזה עצמו הכללתי תחילה הפניה להיסטוריון הישראלי אילן פפה, תוך חיזוק הדבר שאותו אני מבקש לאתגר: שנפנוף במחקר של חוקר ישראלי יכשיר את השימוש שלי במושג "טיהור אתני".

אפילו רציתי להזכיר את יהונתן יוסף, רב מוכר ופעיל מרכזי בפרויקט הייהוד של מזרח ירושלים, שהתרברב ב"לקיחת בית אחר בית" בשכונה שלי "כהמשך הפרויקט הציוני" – כאילו אפשר להאמין לי רק אם הוא מאשר ש"המדינה נבנתה על חשבון הערבים", או אזכור של עשרות ישראלים מהתנחלויות מרוחקות שראיתי מתקבצים בשכונה שלי וצועקים "בדם ואש את הערבים נגרש".

בשנות התבגרותי, תמיד הדהימה אותי העובדה שילדים פלסטינים שזורקים אבנים על טנקים של הצבא הישראלי מעוררים יותר זעם מהטנקים עצמם. נאחזתי בעמדות הלא אלימות שלי ביתר שאת, כי האמנתי שככה המאבק שלי יהיה יותר "מקובל". תמיד היו תנאים מוקדמים כדי לגלות סולידריות עם המאבק שלי.

אבל ההיצמדות לשיח מהוגן או שיח חוקי לא תרמה לי דבר מלבד האשליה שאני יכול להשתתף במשחק שתוכנן כך שתמיד אפסיד בו. המציאות היא שבמערכת הזו אין "באג" שאפשר לאתגר. יסודות הנישול בירושלים נטועים במהות חזון הקולוניאליזם ההתנחלותי של ישראל בפלסטין.

מעבר לפוליטיקת ההאנשה

מעבר לרטוריקה הגזענית, מאז הקמתה ישראל הרסה מאות אלפי בתים של פלסטינים, ועוד ידה נטויה. על כן אין שום דבר מורכב או עמום ביחס ל"סכסוך" הזה. ברור כשמש מי התוקפן – מבחינה סטטיסטית, היסטורית, חומרית.

למרות זאת, הסבל הפלסטיני קבור עמוק תחת תרבות של הכחשה. כמה עמוקים הניכור והדמוניזציה נגדנו. כדי להיאבק בדימוי הזה, פלסטינים רבים – כולל אני, עד לאחרונה – בחרו בדרך הבעייתית מאוד של "הוכחת" האנושיות שלנו.

לדוגמה, המשטרה הישראלית יכולה לפלוש לתוך השכונה שלי בכל שעה שתרצה ולהפוך חצי מהתושבים המוכים ממילא שלה לחסרי קורת גג; הבתים שלנו יהפכו למוקדים שמתוכם המתנחלים יטרידו את שאר המשפחות עד שיעזבו. אבל אני לא יכול פשוט לספר את הדבר הזה ולצפות לזעם שהוא אמור לעורר.

במקום זאת, אני חייב להבהיר שבשייח' ג'ראח מתגוררים גם נשים וילדים; אני מדבר על גילו המתקדם של אבי ועל הפאניקה השברירית של אחותי; אני מספר על החבורות בצלעות שלי מהאלה של השוטר או השוקר החשמלי, או על מראות הזוהמה והזעם שרודפים אותי בעשור האחרון.

מציאות הפולשים הישראלים שמנופפים בכלי נשק בעודם חגים מסביב לבית שממנו גירשו אותנו בכוח אינה מספיקה: אנחנו צריכים גם לתעד תמונות של הילדים שלנו ישנים ברחוב, או של הקשיש שהתעלף אחרי שהותקף, או של הנערים המוכים שלנו עם עיניהם הסגולות, הנפוחות.

פינוי משפחה פלסטינית מביתה בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, ב-2009 (צילום: מועאמר עוואד / פלאש90)

פינוי משפחה פלסטינית מביתה בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, ב-2009 (צילום: מועאמר עוואד / פלאש90)

כמו כל פלסטיני, אני נושא את הסיפורים האלה מילדות, והמשא הולך ונעשה כבד יותר ויותר. חשתי אותו על בשרי. חייתי אותו, כפי שיוכיחו הצלקות שעל גופי. הוא מעיר אותי בלילות. אבל אני לא רוצה לסרסר בכאב שלי בתמורה לאמפתיה.

אם מישהו מסוגל להסתכל עלי, על המשפחה שלי, על הקהילה שלי, ולא לראות בני אדם – זאת הבעיה שלו. הצורך להוכיח את האנושיות שלנו נובע מעשרות שנים של דה-הומניזציה, של הוקעת הקורבן במקום המקרבן. עד שלא ננתץ את דפוסי הדה-הומניזציה האלה, הפלסטינים ימשיכו להסתחרר כמו אוגרים על גלגל אכזר.

לכן, מעכשיו אני מתכוון לקרוא לדברים בשמם. מה שקורה בשייח' ג'ראח, כמו ביתר חלקי פלסטין, הוא טיהור אתני מחושב.

בעוד משפחתי ושכניי מכינים את עצמם לאפשרות שיצטרכו לסבול חורף קשה ומגיפה עולמית ברחובות, אנחנו יודעים שהמאבק שלנו לא יסתיים. הוא גדול יותר משייח' ג'ראח. הוא גדול אפילו מירושלים, העיר שלנו, הבירה שלנו. זה מאבק על המולדת שלנו, בכללותה.

יום אחד אולי אדבר על הפצע הזה עם מטפל, או מטפלת. אבל נכון לעכשיו, המאמצים שלי מרוכזים בשינוי ההבנה של נישול הפלסטינים והמסגרות שמאפשרות אותו. התנועה שלנו לא תשרוד אם תתבסס על כאב. אנחנו חייבים לייצר שייח פוליטי ודרישות משל עצמנו, לשבור את מסכת החוקיות המלאכותית ולהתרחק מאסטרטגיית משחקי ההאנשה.

אם העולם יתייצב לצדנו, אני לא רוצה שזה יהיה משום שהוכחנו שאנחנו "קורבנות ראויים". הוא צריך לתמוך בנו כי טיהור אתני, קולוניאליזם וכיבוש צבאי אמורים להיות דברים בלתי נסבלים. תמיד.

מחמד אל-כורד הוא משורר וסופר ממזרח ירושלים, שלומד כעת בניו-יורק. כתיבתו התפרסמה בגארדיאן, דה-ניישן ואל-ג'זירה. המאמר התפרסם באנגלית במגזין 972+. תרגום: אורלי נוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ציורים מעזה ב"זו אינה תערוכה" במוזיאון פלסטין בביר זית (צילום: פאטמה עבד אלכרים)

ציורים מעזה ב"זו אינה תערוכה" במוזיאון פלסטין בביר זית (צילום: פאטמה עבד אלכרים)

"ייתכן שרואים כאן את היצירות האחרונות שנותרו מאמנים עזתים"

תערוכה במוזיאון פלסטין בביר זית מנסה לשקף את מחיקת החיים והתרבות בעזה, ובו זמנית להתנגד לה. חלק מהאמנים שיצירותיהם מוצגות בתערוכה נהרגו במלחמה. עבור מי ששרדו, ניתן לראות בה תקווה לעתיד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf