ללמד עברית כדי שהתלמידים יוכלו לקרוא את הזימון ל"חולות"
מהו אוצר המילים החיוני למבקש מקלט מסודאן שחי בדרום תל אביב ונתקל שוב ושוב באנשי ההגירה? מה צריכה להבין עובדת מסרי לנקה שגרה בבית המעסיקים שלה ברמת אביב? איך מלמדים עברית אנשים שלעולם לא יהיו כאן אזרחים שווי זכויות
כותבת אורחת: יעל גולן
אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.
הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לֶעָתִיד.
(מתוך תרגילים בעברית שימושית / דן פגיס)
בשנתיים האחרונות אני מלווה את צוות המתנדבות והמתנדבים המסור שאחראי על הוראת העברית ב-CEC – המרכז החינוכי הקהילתי של ספריית גן לוינסקי, שהוא בעיניי אחד המקומות הכי מרגשים בעיר הזאת.
המרכז, שנמצא בקומה חמש ושלושת-רבעי באחת הפינות הפחות מיושבות בתחנה המרכזית בתל אביב, משרת את בני הקהילות הזרות שחיות בינינו – בעיקר מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה ומהגרי עבודה מדרום מזרח אסיה – ומציע להם השכלה בתחומים שונים, הכשרה מקצועית, שיעורי אמנות ולימודי שפות.
הוראת שפה מקפלת בתוכה אתגרים שונים מהוראת מיומנויות טכניות כמו מחשבים, תפירה ונגינה, או משיעורים אינפורמטיביים על הבירוקרטיה הישראלית ועל תיאוריות בפסיכולוגיה של הילד. ההבדל הבסיסי ביותר הוא שבעוד שהלימוד של כל אחד מהתחומים האלה נעשה על ידינו במודע – גם אם לא בצורה שיטתית ואקדמית – רכישת שפת האם שלנו נעשית שלא במודע בשנות חיינו הראשונות. ולמרות שאנחנו שולטים בה באופן אבסולוטי, שאלת טיבו של הידע הלשוני שלנו – מה בעצם אנחנו יודעים כשאנחנו יודעים שפה – אינה טריוויאלית כלל, ומעסיקה בלשניות, פילוסופים, חוקרות מוח, פסיכולוגים, מתכנתות וסוציולוגים, שמספקים תשובות מגוונות, סותרות לפעמים, לשאלה התמימה לכאורה.
> עיריית חיפה מפריטה את הכרמלית, העובדים והנוסעים ישלמו את המחיר
טקסט פוליטי
אחד הקשיים בלימודי שפה שניה הוא לנסח את הכללים שמכתיבים את השימוש בשפה, שאותם נרצה לתווך (כללים שעשויים להיות נזילים ודינאמיים) – מתי למשל נשתמש בלדעת ומתי בלהכיר? מתי נבחר במילית היחס ל ומתי ב-אל? איך נפנה לאדם זר ברחוב?
חוץ מהקושי התיאורטי הזה, יש הרבה גורמים סובייקטים שכרוכים בתהליך הלמידה ושיש להתחשב בהם – כמו הרקע הלשוני (לדוברת ערבית יהיה קל יותר ללמוד עברית מלדובר טגלוג – השפה המדוברת בפיליפינים), תכונות קוגניטיביות כמו זיכרון ויכולת עיבוד מידע, ניסיון בלמידת שפה נוספת, מידת המוטיבציה ועוד ועוד.
בכל מקרה לימוד שפה הוא תהליך טעון ביותר מבחינה רגשית: הלומדות והלומדים, בוגרים בעלי הישגים ועולם פנימי עשיר, מרגישים שהם הופכים לתינוקות מגמגמים שאינם מסוגלים להביע אפילו את רצונותיהם הפשוטים ביותר, ובטח שלא להתבטא בנושאים מורכבים יותר, שמכוננים את זהותם ואת מציאות חייהם. החוויה דומה במשהו לסיוט שבו את מנסה לצעוק בכל הכוח אבל שום קול לא בוקע ממך. לתפקיד המורה בהקשר הזה יש גוון אימהי, שיחד עם ההכלה וההענקה שבאות איתו במיטבו, הוא גם מנציח את היחסים הלא סימטריים בכיתה – באופן שמהדהד את יחסי הכוחות שבין הלומדים לחברה שמנסה להתאים אותם לצרכיה, בתהליך שהרבה פעמים מלווה בתחושה של אובדן העצמי.
מכאן שגם הסוגיות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות הן אלמנט מובנה במסגרת כל אולפן, והן מורגשות במלוא החריפות בעבודה ב-CEC. לימוד שפה בכלל – ובמיוחד כשמדובר בלימוד מהגרים, ובמיוחד כשלא היגרו מבחירה – לעולם לא מנותק מההקשרים האלה. במינונים משתנים של מודעות, רגישות וביקורתיות, מטרתו היא גם לשמש כסוכן תרבות, ולהכשיר את הלומדים לחיים בקהילה הדוברת את שפת היעד.
> איפה הסולידריות העיתונאית כשקולגה פלסטיני במעצר מנהלי?
האם מהגרת עבודה צריכה ללמוד על חג שבועות?
תפקידה ההיסטורי של המורה לעברית הוא כידוע גם להוות חונכת לעולים החדשים, ולהשתתף בעיצובם בדמות הצבר שעליה פנטז הממסד הציוני; הטקסטים בספרי הלימוד (גם העדכניים יחסית) מציעים אינפורמציה על הארץ ועל המורשת היהודית שמתיישרת גם היא כצפוי עם אותה אידיאולוגיה (לצד איורי מפות שנויות במחלוקת)..
בהקשר הזה חשוב לשים לב להקשר הספציפי ולתנאים שבהם נערכים לימודי העברית של חסרי המעמד. אלו מצריכים התכווננות מיוחדת מצד המתנדבים (שאגב אינם מורים לעברית בהכשרתם): התלמידות והתלמידים שלנו אינם אזרחי המדינה ולעולם לא יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות. הם נמנים עם הקאסטה הנמוכה ביותר בג'ונגל הזהותי המקומי, והמפגש שלהם עם המרחב דובר העברית הוא במקרים רבים טראומטי. אחת ממטרותינו הראשוניות היא יצירת חלל שבו העברית לא נתפסת כחלק מחוויות של דיכוי או דחייה, אלא מתקשרת גם לסביבה אוהדת שמספקת תחושות הצלחה, ומטרתה הענקת כלים חיוניים להבנת המציאות המקומית ולהתנהלות עצמאית בתוכה.
"הענקת כלים חיוניים להבנת המציאות המקומית ולהתנהלות עצמאית בתוכה" – נשמע מדהים, אבל איך ניגש לפרוט את ההצהרה הזו? מהו אוצר המילים החיוני למבקש מקלט סודני שחי בשכונת שפירא? מהם המבנים התחביריים הנחוצים לעובדת מסרי לנקה שגרה בבית המעסיקים שלה ברמת אביב? אילו דיאלוגים נרצה להמחיז בכיתה? עם שוטר שמעכב ללא סיבה? עם פקידת הגירה אטומה? עם בוס שמתחמק מתשלום? וברמות המתקדמות, אילו טקסטים נקרא יחד? על חג השבועות בקיבוץ? או על כשלון המחאה ב-2011? ואולי טופס זימון לחולות? מובן שרוב הקטעים מספרי הלימוד הרגילים – שנכתבו לעולים עם השכלה ממדינות מערביות – לא רלוונטיים. מצד אחר אנחנו פוגשים ברצון עז להכיר את התרבות השלטת – וברצון עז לא פחות להצליח לענות על השאלה 'מי אני?' לבני המקום בשפתם, בעברית.
> הדארפורי הראשון שקיבל מעמד פליט: "עכשיו אוכל לחיות בכבוד"
השיעורים מתקיימים אחת לשבוע, לשעתיים בערב, בסמסטרים בני כ-12 מפגשים. עבור התלמידים, שרובם עובדים לפחות שישה ימים בשבוע ובעלי משפחות, ההתמדה והעמידה בזמנים גם במתכונת המינימליסטית הזאת לא תמיד אפשרית. הזמן המוקצב ללימוד הוא מועט, מועט מדי, ודוחק אותנו לסלקטיביות מחמירה בתכנים הנלמדים – קצת כמו האסטמטי מכריכת ספרו של אתגר קרת שבזמן התקף חייב לברור את מילותיו בקפידה.
חוץ מהשאלות המתבקשות הנוגעות להקניית מושגים, עולות כאן שאלות לגבי האלמנטים הדקדוקיים ההכרחיים מבחינתנו לקיום תקשורת נהירה וכמה שפחות מסומנת כעילגת. לצערנו לא נוכל להפוך את התלמידים שלנו לדוברי עברית רהוטים שיוכלו להשמיע את קולם במאמר נוקב ב'הארץ' ('ישראל היום' היא שאיפה ריאלית יותר בהיבט הסגנוני לפחות); עכשיו נותר להחליט על מה יש להתעקש ועל מה נאלץ לוותר: אילו טעויות של דוברת יחליקו במורד האוזן ואילו יצרמו ויגדירו את הדוברת כפחות כשירה לשונית? התשובות לשאלות אלה אינן תלויות רק – אם בכלל – ביכולת להעביר את המסר בהצלחה, אלא במידה רבה מוכתבות על ידי יחסי הכוחות בשוק הלשוני – מי מדבר איך ומתי, ומהו הערך החברתי המיוחס לו.
כל אלה (וזו רשימה חלקית בלבד) הם עניינים שדורשים מאיתנו ערנות מוגברת ורגישות עמוקה בתהליך למידה שעשוי אולי להיראות קליל למתבונן מהצד, אבל בפועל נוגע בסוגיות מבעבעות במפגש הבלתי נמנע שבין האישי-רגשי והחברתי-פוליטי.
וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.
שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה
בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.
(שם)
> "כשצעקו 'מחבל' הוא רץ מבוהל, כאילו חשב בעצמו שיש פיגוע"
יעל גולן היא מסטרנטית בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית, מורה לעברית כשפה שנייה, ומרכזת את הוראת העברית ב-CEC. מתגוררת ביפו
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן