ללא בלמים, מימוש תוכנית הבלהות לעזה ולגדה הוא עניין של זמן

נראה שאין צעד פרובוקטיבי שנתניהו יעשה כדי לבצר את שלטונו שטראמפ יתנגד לו. שלטי חוצות של מועצת יש"ע בקמפיין התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, ב-10 ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בעקבות העברת תקציב המדינה, הגדיל משטר נתניהו את סיכוייו לשרוד בשלטון עד המועד הקבוע לבחירות באוקטובר 2026. על רקע זה מפתה לשאול מה תוכניתו ביחס לעזה ולגדה המערבית, אולם למען האמת, כמו בכל משטר סמכותני, זו שאלה משנית. המשטר יתאים את תוכניותיו המדיניות למהלכים שיאפשרו לו לבצר את שלטונו, ובמקרה של בנימין נתניהו – גם לחלץ אותו ממשפט הציבור, המדינה וההיסטוריה. זה מה שהופך אותו לכל כך מסוכן בשלב הנוכחי. על בסיס הנחות עבודה אלה אנסה להציע תרחיש סביר בהקשר הפלסטיני והאזורי לטווח הזמן הנראה לעין.

אתחיל דווקא במשטר טראמפ בארה"ב, שבמידה רבה קובע את גבולות התמרון של משטר נתניהו. בכל הנוגע לישראל בגבולותיה הריבוניים, נראה שאין צעד פרובוקטיבי שנתניהו יעשה כדי לבצר את שלטונו – לרבות מינויים מופרכים לעמדות מפתח והובלתה של ישראל למשבר חוקתי – שטראמפ יתנגד לו. אולם בכל הנוגע למזרח התיכון, לעזה ולגדה, האינטרסים הכלכליים והעסקיים של משטר טראמפ מול שחקניות חזקות במפרץ הערבי מגבילים את כוחה של ישראל. מרחב התמרון של משטר נתניהו בהקשר הפלסטיני והערבי עדיין גדול ומסוכן, אולם לא בלתי מוגבל.

>> לתוכנית של ישראל לעזה יש תיאור הולם אחד: מחנה ריכוז

הראיון המקיף האחרון שהעניק סטיב ויטקוף, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, חושף לא מעט את הגישה האמריקאית. תפיסת העולם של ויטקוף ושל טראמפ עצמו, כפי שוויטקוף מציג אותה, היא אוטוקרטית וכוחנית באופן מובהק: החזק קובע את תנאי הכניעה של החלש, מבלי להביא בחשבון אפילו מראית עין של צדק והגינות. כך ביחס לרוסיה מול אוקראינה, ביחס לישראל מול עזה, ביחס לישראל ומדינות ערב מול הפלסטינים וכן הלאה. בעוד הימין היהודי בישראל נמצא בטריפ כוחני מוחלט, שבו אין חשיבות או משמעות לבריתות אזוריות (קיימות או פוטנציאליות), והוא סבור שישראל יכולה לכפות בכוח את רצונה על כל מי שעולה בדעתה, למשטר טראמפ יש אינטרסים חשובים מול שחקנים חזקים נוספים במזרח התיכון.

נתניהו הצהיר בפומבי על יעדיו בעזה, הכוללים את "מימושה של תוכנית טראמפ" להגירה מרצון. ויטקוף מסמן נתיב שונה, שיעדו המוצהר הוא הסדר מדיני המוסכם גם על קטר ומצרים. הוא מכיר ברציונליות של חמאס, בחשיבות של "דיאלוג" עם התנועה ובצורך לנטרל אותה בהדרגתיות. הוא אינו חושש משימוש בשם הקוד "שתי מדינות", אף שהוא יודע שהוא מעורר עליו ביקורת מימין, בארה"ב ובישראל. הדברים האלה בהחלט נבדלים מהגישה הנוכחית של ישראל, שלא מסוגלת לשאת גישה דיפלומטית ומדינית הכוללת בהכרח מגבלות ורסנים, ולכן משתמשת בכוח חסר מעצורים ומבצעת טיהור אתני, גירוש כפוי והרג המוני חסר אבחנה בעזה, ובמקרים מסוימים, במינונים נמוכים יותר, גם בגדה.

מכיר ברציונליות של חמאס. סטיב ויטקוף בכיכר החטופים בתל אביב, ב-30 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לו היה משטר נתניהו מסתפק בפירוק הדרגתי של חמאס מנשקו ובמתווה מדיני הדרגתי לסיום הכיבוש בגדה ובעזה, הוא היה מוצא שותפים נלהבים לכך במזרח התיכון הערבי ובעולם כולו, שהיו מתגייסים לסייע במישור המדיני, הכלכלי והביטחוני. למעשה, לשם חותרת "התוכנית הערבית" בהובלה מצרית ובתמיכה של ויטקוף, לכל הפחות. אולם משטר נתניהו חותר, כאמור, למקום אחר: כיבוש צבאי ארוך טווח של עזה תוך דילול האוכלוסייה באמצעות "הגירה מרצון", ולצד זאת פירוק מיידי ומוחלט של חמאס מנשקו והגליית ההנהגה הצבאית של הארגון.

לאחרונה פורסם כי חמאס דחה הצעה ברוח זו שהועברה לו על ידי גורם בממשל האמריקאי. לצד הפירוז וההגליה, כללה ההצעה תשלום סכום כסף עצום לבכירי חמאס ולמשפחותיהם כדי שיעזבו, לרבות פיצוי כספי בשווי ערך הנשק ואמצעי הלחימה שימסרו, וכל זאת במימון גורם אזורי. היא הותנתה בצעדים שמשמעותם הודעת תבוסה וכניעה של חמאס. על פי המדווח, העסקה נדחתה על ידי ההנהגה הצבאית של גדודי אל-קסאם בעזה ומפקדי הגדודים, שמתעקשים על התנאים הפומביים של חמאס לסיום המלחמה: יציאת כוחות הצבא הישראלי מעזה ונכונות לשביתת נשק ארוכת טווח (הודנה) שתכלול את עזה, הגדה וירושלים.

בהנחה שעיקרי הדברים נכונים, המשמעות היא שישראל, בתמיכת ארה"ב וגורמים באזור, חותרות להשפלה פומבית של חמאס. בעסקה המוצעת יש לא רק כניעה מוחלטת של הארגון אלא גם ביזוי שלו בקרב העזתים, וכן באזור ובעולם, משום שהיא תוכיח שאחרי כל החורבן האדיר של עזה וההרג ההמוני בתושביה, מנהיגי חמאס דואגים לעצמם ולמשפחותיהם בלבד ואפשר לקנות את כל ה"התנגדות" שלהם בכסף. במילים אחרות, לא מדובר בהסכם עם חמאס, אלא בתכתיב לחמאס. תכתיב כזה יכול להתממש בשני תנאים. הראשון הוא שישראל מפקירה את החטופים למוות ומתכוננת לכיבוש ארוך טווח ומדמם בעזה. השני הוא שמשטר טראמפ מכריע לטובת משטר נתניהו ונגד אינטרסים אחרים שלו באזור, בעיקר מול קטר, סעודיה ומצרים.

מדינת איחוד האמירויות היא שחקן מפתח במשוואות המזרח תיכוניות המסובכות. לאחרונה אירח טראמפ את השייח' טחנון בן זאיד, היועץ לביטחון לאומי של האמירויות, לפגישות רשמיות. לאחר מכן הודיעה האמירויות על השקעות בגובה 1.4 טריליון דולר בתשתיות בארה"ב למשך עשר השנים הבאות. במילים אחרות, איחוד האמירויות מנסה לקנות את המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

ימים ספורים לאחר מכן ביקר שליט האמירויות, מוחמד בן זאיד, בקהיר, שם נפגש עם הנשיא א-סיסי והעביר לו מסרים מארה"ב. תוכנם לא ברור, אבל על פי המדווח, ארה"ב העבירה עוד קודם לכן מסר למצרים לפיו היא נדרשת לקבל לשטחה בין 500–700 אלף פלסטינים מצפון עזה, מהשטח שמצפון לציר נצרים ועד יישובי העוטף, תמורת המשך הסיוע האמריקאי הנדיב. במקרה שתסרב, הסיוע הזה יממן את העברתם של העזתים האלה למדינות אחרות, ומצרים תיענש בשלילת סיוע אמריקאי ישיר ועקיף (דרך מוסדות מימון בינלאומיים). מה שיישאר לפלסטינים בעזה הוא השטח שמדרום לציר נצרים עד הגבול עם מצרים. בשלב הבא מתוכננת עסקת סחיטה דומה עם ירדן ביחס לגדה.

שיבתן לתחייה של "אגודות הכפרים"

יש יסוד סביר להניח שמשטר נתניהו והאמירויות מתואמים מול גורמים מסוימים במשטר טראמפ, החותרים למתווה שונה מזה של ויטקוף ושחקניות מרכזיות כמו קטר ומצרים. במתווה החלופי הזה אין פנייה לדיפלומטיה ולהסדר פוליטי, כוחני ככל שיהיה, אלא חתירה להכרעה צבאית אלימה – טיהור אתני בעזה ובגדה וכיבוש צבאי ארוך טווח בעזה, שהציונות הדתית כבר נערכת לגבות אותו בהתנחלויות בשטח.

אף שגם האמירויות תובעות מתווה להקמתה של מדינה פלסטינית, בפועל נראה שחילוקי הדעות בינן לבין משטר נתניהו אינם מהותיים בעת הנוכחית, והן מקיימות דיאלוג שוטף וחמים עם הימין היהודי המתנחלי. הסנונית הראשונה ליכולת ההשפעה של משטר נתניהו על משטר טראמפ בהקשר זה היתה הרחקתו מהתפקיד של אדם בוהלר, שניהל משא ומתן ישיר עם חמאס מטעם ממשל טראמפ, בלחץ ישראלי. מעמדו של ויטקוף נראה איתן יותר כרגע, אולם הוא וטאקר קרלסון דיברו בגלוי על הלחצים המופעלים עליו "מכל הכיוונים".

משטר נתניהו חותר לשלטון צבאי ללא תאריך תפוגה על הפלסטינים בעזה ובגדה. שלטון זה יכלול טיהור אתני אינטנסיבי או מקומי בהתאם ליכולת הספיגה של משטר טראמפ (משטר נתניהו אינו מוטרד מעמדתן של מצרים ושל ירדן), חיזוק ההתנחלויות בגדה וחידושן בעזה, ופירוק סממני הלאומיות והריבונות הפלסטינית בגדה.

השלב השני של "תוכנית האלופים" המקורית, המיושם בימים אלה בעזה בהובלת הרמטכ"ל החדש זמיר, כולל השתלטות על שטחים, קודם כל בצפון הרצועה, גירוש גדול ככל האפשר של אזרחים והשלטת ברוני מלחמה מקומיים ב"בועות" טריטוריאליות קטנות שינהלו את חייהם של הנותרים. זו הגרסה העזתית של "תוכנית האמירויות" הוותיקה של המזרחן הימני הקיצוני ד"ר מרדכי קידר, והיא מוצגת על ידו כמחווה מפורשת לאיחוד האמירויות.

דניאלה וייס באירוע למען חידוש ההתנחלות בעזה סמוך לגדר הגבול עם הרצועה, ב-21 באוקטובר 2024 (צילום: אורן זיו)

בגרסה המוקדמת, תוכנית האמירויות של קידר מציעה איים מבודדים של שלטון עצמי פלסטיני מוגבל בגדה, המבוססים על קשרי שארות. ישראל תנהל את השטח כולו תחת כיבוש צבאי, שטחים פלסטיניים נרחבים יסופחו לישראל, והתנחלויות יהודיות ישגשגו ויתפשטו ללא הפרעה, כך שמדובר למעשה באוסף של רשויות מוניציפליות קטנות ומנותקות זו מזו המאורגנות במעין קנטונים.

מאחר שזו היתה המשמעות המעשית של "עסקת המאה" של טראמפ, אף שדובר בה על "מדינה פלסטינית", התרחיש הסביר הוא שמשטר טראמפ הנוכחי לא יסכל את מימושה של תוכנית כזו ואף יקדם אותה. במונחים של הסכמי אוסלו, מדובר בהפיכת הגדה המערבית ועזה כולה לתמהיל של שטחים מסופחים (סיפוח השטח ובמקרה הטוב הענקת תושבות לאוכלוסייה), שטחי C (שליטה צבאית ואזרחית ישראלית) ושטחי B (שליטה צבאית ישראלית ושליטה אזרחית פלסטינית). אם תוכנית האוטונומיה הזו, או ליתר דיוק אוטונומיות, היתה פופולרית בעבר בימין, כעת היא זולגת גם למרכז-שמאל הציוני, כפי שמעיד מסמך המדיניות האחרון של ה-INSS.

גם אם משטר טראמפ יוגבל על ידי הקונגרס לאחר בחירות האמצע, או יוחלף על ידי שלטון דמוקרטי בעוד ארבע שנים, וגם אם משטר נתניהו ייפול לפני אוקטובר 2026 או יוחלף בבחירות, את מה שייעשה בשטח עד אז יהיה קשה מאוד להשיב. אנשי אקדמיה בישראל שאינם מזדהים כאנשי ימין כבר התגייסו להכשיר את הכיבוש הצבאי ארוך הטווח של עזה. על רקע התמעטות הקולות הקוראים לסיום הכיבוש הצבאי בגדה, הצבא, בוודאי בהרכבו הנוכחי, זקוק לעצותיהם של מומחים עם ובלי מירכאות שיכשירו את תוכניות הכיבוש, השליטה ובסופו של דבר הטיהור האתני בגדה ובעזה. הוא לא יתקשה לעשות זאת לנוכח הסחף ימינה גם בחלקים מהאקדמיה הישראלית.

בהנחה שהימין המתחזק בישראל לא יגייס מספיק תמיכה אמריקאית, או ייתקל בהתנגדות ערבית אפקטיבית לגירוש הפלסטינים מעזה ומהגדה המערבית בשנים הקרובות, שיבתן לתחייה של "אגודות הכפרים" הפלסטיניות בגדה המערבית – ועל פי תוכנית המשטר, גם בעזה – תלווה אותנו שנים ארוכות מאוד. זו המציאות שאליה השמאל בישראל צריך להיערך: מאבק למען חיים של כבוד לפלסטינים, או התקוממות אלימה שתהיה חמורה הרבה יותר מ-7 באוקטובר.

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר, מייסד שותף ומנהל אקדמי של הפורום לחשיבה אזורית