לילי עושה את זה: חלק שני
אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק השני משמונה
איור: נועה מזלי
לא ניסיתי להחנות את האוטו ולרדת ולגשת לדבר עם ז'ניה שקיבץ נדבות בתנועות ריקוד מוקפדות ברמזור בדרך לתל-השומר. זה אפילו לא עלה על דעתי. כשזחלתי בפקק לקראתו הפחד שלי חסם מראש אפילו מחשבה כזאת. לא עלה על דעתי ולא ניסיתי לקבל ממנו הרשאה לשימוש שהבנתי בחמסין, בהבלחה, שאני עושה בו.
רק בדיעבד משך הכתיבה-החשיבה הציפה את האפשרות הזאת. ובמקום לרדת מהאוטו כתבתי אותי יורדת מהאוטו. כתבתי אותי רואה את עצמי עושה שימוש במחסור יחסי שלו מול שפע יחסי שלי. כתבתי אותי כאן מנצלת כי אני יכולה, איש אמיתי, חי. משתמשת במחסור שאין לי. שבשבילי הוא מדומיין. משתמשת במחסור שבשבילו, האיש הממשי, הוא ממשות; שפועל על העור שלו, על השיער שלו. כתבתי לך כאן לקריאה את הזרות שלי. את הפחד שלי. מהאיש הכל-כך לא ידוע הכל-כך ידוע מראש בסטיריאוטיפ. ממה שהוא אולי יעשה בי, יעשה לי. מהשליטה שהשאלה שלי תציע לו על המסה-סיפור-כתיבה שלי עלי.
אני נשארת עם עצמי מנצלת. מממשת זכויות יתר. לוקחת בכוח, אפילו אם זה כוח מוגבל. כתבתי אותי עושה את זה ומנסה, באותו זמן, להישיר מבט. אל זה. אלי. אליכם. לא להוריד את העיניים. להצמית אותן לכיעור. הוא שלי. לא לייפות. לא לבקש אפילו לא לרצות מחילה. לראות לתאר לדייק.
אני לא יכולה. אני יודעת שאני לא יכולה. אני מבינה – הבנה מלאה, מוחלטת – שאני מודה באשמה, בצביעות, בידיעה שאני לא לוקחת סיכון, לא מתחייבת בתשלום. האומץ שנהוג לייחס להודאה-באשמה הוא במקרה הזה בסך הכל עוד טובת הנאה שאני אוספת לעצמי. התענגות על השפלה עצמית. גם אם זו לא הכוונה. אני רואה נכוחה איך אין לי שום דרך מעשית לכתוב הודאה פומבית שהיא דיווח "נקי", מגולח מציד הסליחה שמתלווה למעשי וידוי. בכל זאת כתבתי. רשמתי ניסיון כושל. שתוכלו להסתכל. שאני אוכל להסתכל.
גם אחרים אני כותבת בלי לשאול. כל מיני. אהובות אהובים ילדים שלי חברות שכנים שלי הורים. רובם ממרכז החיים מרכז החזה מרכז הגרון שלי. משתמשת. חורטת גירסאות שלהם על גבי נייר או מסך ברשות הרבים. הם כן יכולים לעשות משהו? שם אין יחסי כוח? כלומר, עמדת כוח שלי רק מתוקף הנוהג המקובל, המחייב אפשר להגיד, שמתיר לסופרים כבר אלפי שנים (ובמאה הקודמת והנוכחית גם לסופרות) לתעד מציצנות שלהם באהובים אהובות? אני חושבת שלמי שאני אוהבת מאוד קשה לערער על מה שכתבתי מהם.
זה בכל זאת מפחיד אותי: שהוא יגיד שהיא תגיד לי: אני לא מסכימה. זה נורא חושפני. אני מבקשת שלא תפרסמי את זה. אני ממש מבקש ממך שלא תנסי להגיד לי שזה לא בדיוק אני וכל זה. זה מעליב. בחייך, אני יודע לזהות מה את רואה בי, איך את רואה אותי, את עצמי בעיניך. בכלל, מי הרשה לך? אין לך זכות. אין לי זכות. ואין לי שום ספק שעלבון או כעס שלהם ישבשו לי – מאוד – את החיים. יש לי זכות. ככה זה. ככה זה סופרים. אני סופרת.
האמת היא שמראש אני מתחשבת בהם. הרבה יותר ממה שנדמה להם גם אם נדמה להם שלא. ככה בכל אופן אני מרגישה. אולי אני מצנזרת אפילו את החשיבה, את המבט של עצמי. אני לא רואה לא כותבת אותם בסיפור בתור דמויות שיהיו להם לי יותר מדי קשות. הם בסך הכל הרבה פחות מוגנים מז'ניה, פחות מוסתרים באלמוניות הדדית. בעל כורחם, הם לכודים. מעורבים מוכתמים בחיים שלי. די ניתנים לזיהוי. וגם יודעים עד כמה כתיבה היא תאווה מרכזית לי. הם קיבלו אותה ביחד אתי, חלק מתנאי החוזה. נתבעים פחות או יותר מראש לשיתוף פעולה. או לפחות למשא ומתן מתחשב. ז'ניה? הוא לא חייב לי כלום.
ביד שמאל לחצתי לחיצה ארוכה על הכפתור של החלון החשמלי שנפתח והכניס פנימה את כל עוצמת החמסין. במשך כמה שניות, אולי חצי דקה, הצלחתי לנהל את הזחילה האיטית-מאוד בפקק בלי ידיים. ביד ימין התחלתי מהר לחפש את הארנק בתוך התיק, להוציא, לפתוח לחטט בריצ'רץ'. רק שיהיה לי בכלל, דווקא הפעם. אולי אני לא אראה אותו יותר אף פעם. אי-אפשר לדעת אם אני אתקל בו שוב או לא. רק שהרמזור לא יתחלף דווקא עכשיו, ושהנהג מאחורי לא יתחיל לצפצף כשאני פתאום עוצרת על ידו בהתחלת הירוק. ושהוא לא יעבור דווקא עכשיו לטור השני.
שום דבר מזה לא קרה. הספקנו. הוא ראה את החלון נפתח והגיע בזמן. נשאר לי אפילו עוד רגע לפני הירוק. כן היה לי ודי מהר מצאתי, כך שהם היו לי כבר ביד, מוכנים. הסתכלתי ישר לתוך העיניים הבהירות בכמעט חיוך. הוא הסתכל חזרה והמשיך להחזיק חיוך מקצועי. העיניים שלי ניתקו, לא עמדו לי, גררו נגד רצוני את המבט שלי למטה. הפלתי לתוך הכוס-פלסטיק, אחד אחרי השני בצלצול די חזק, שלושה מטבעות של עשרה.
* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
