קיווינו ל-100 מפגינים בבאר שבע, הגענו ליותר מ-10,000

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כך בירכתי בשם ומלכות על הבמה בבאר שבע במוצאי השבת האחרונה, מול יותר מ-10,000 מפגינות ומפגינים, בהפגנה הגדולה בנגב בעשורים האחרונים. אולי הגדולה בתולדות באר שבע המודרנית.

איך כל זה קרה? כמו שאר הדברים הטובים, די במקרה. השתתפתי עם אשתי והוריה בהפגנה בכיכר הבימה בשבוע השני למחאה. הצפיפות היתה גדולה. גשם שטף את כולנו, והפך את ההפגנה ל"הפגנת המטריות". נקלענו לאזור רדיקלי יחסית, עם סיסמאות נגד כיבוש ודגלי פלסטין. כשהחלו הנאומים על הבמה עלתה נשיאת התנועה לאיכות השלטון, ואחריה יו"ר התנועה. אם אותה עוד שרדנו, למרות הדידקטיות והטון המטיפני, הוא כבר היה יותר מדי. ברגע ששמענו על חלוקת הישראלים לבני אור ובני חושך, מצאנו את דרכנו החוצה.

התסכול התחלף בעשייה, כשלמחרת פנה אליי חבר באר שבעי והציע שנארגן הפגנה בעיר. במבט של חודשיים לאחור כבר אפשר לדבר על "נוסטלגיה".

למשטרה הודענו שיגיעו כמאה מפגינים. ניצלנו במה של אנדרטה ברחבת עיריית באר שבע, וגירדנו הגברה בסיסית וסדר יום.

זכיתי לפתוח את ההפגנה ולנסות לתת טון ייחודי להיות המחאה בבאר שבע כמחאה של הנגב, מחאה מגוונת, הנותנת ביטוי לכלל תושבי האזור, שמכירה בצורך לתיקון מערכת המשפט שלא רואה ולא נותנת קול מספק לחיים בעוני, לאזרחים שנטחנים שנים בעינוי דין, לייצוג ערבי ומזרחי ועוד.

להפתעתנו הגיעו קרוב ל-1,000 מפגינים. ועוד יותר משמח מזה, התגבשה קבוצה שלקחה על עצמה את המשימה. בקבוצה נשים מערד ומבאר שבע; אקטיביסטים מירוחם ומשדרות; צעירים שהגיעו לבאר שבע כדי ללמוד ונשארו כאן; פעילים מרהט ומלהבים; ועוד ועוד. יחד עם חברתי היקרה, מיכל זמיר אלקיים, לקחנו על עצמנו לגבש את התוכן ואת הנעת הקבוצה והמשימות.

משבוע לשבוע, ההפגנות הלכו וגדלו, עד לשיא המדהים במוצ"ש האחרון. עברנו לצעדה ענקית ולמפגש בבית המשפט. על הבמה ובמגפון דיברו ילדים וילדות, נערות ונערים מבאר שבע ומהאזור, רבנים, אנשי ימין מובהקים, פעילות מכפרים בלתי מוכרים, מנהיגות ומנהיגים להט"בים, חברי מועצה מרהט ומחורה, ראשי ערים ומועצות, חברי כנסת (בעיקר מהנגב) ועוד.

התעקשנו על מגוון. גם כשחטפנו על הראש. גם כשדיברו על כיבוש מעל הבמה. גם כשהרבה לאה שקדיאל עלתה אליה כשדגלי ישראל ופלסטין על חולצתה. גם כשהוזכרה הריסת בתים. וגם כשהוזכר המאבק המזרחי.

מרים אבו אלקיעאן, פעילה מהכפר אום אלחיראן: אני דורשת להכיר בכפר שלי ובכל הכפרים הלא מוכרים בנגב. אני דורשת זכויות שוות לכולם במדינה הדמוקרטית… pic.twitter.com/wacAqjT4lJ

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) March 11, 2023

איך זה קרה? בכך שהתעקשנו על זה שכולם יהיו מסביב לשולחן. שלחנו הזמנה כנה להיות חלק מהארגון ומההחלטות, חזרנו על המסר שהמגוון גם יכאב, אבל חלק מהעניין הוא לשמוע גם דברים שמכווצים אותנו ולהישאר יחד. נו, דמוקרטיה. ואכן, אנחנו רואים שמגיעים יותר ויותר קבוצות, משפחות ויחידים "אחרים", יותר דתיים, מזרחים, בדואים, אנשי ימין, דוברי רוסית, באר שבעים ותיקים.

ויש כאן גם מחשבה קדימה. בטווח הקצר חייבים לייצר מיקוד ארצי במקום הנכון. בשעות אלו ממש אנחנו מארגנים עלייה המונית לכנסת, מיד בסיום ההפגנה הקרובה. שם מתקבלות ההחלטות, שם צריך לייצר את עיר האוהלים. כפי שנעשה ברוטשילד, בכיכר תחריר ובאתונה.

בראייה קדימה יותר, האנרגיות הללו חייבות להוביל לבניית כוח פוליטי חדש – גם לבחירות המוניציפליות הקרובות וגם לבחירות הכלליות הבאות. כי רק מהפריפריות יכול לבוא שינוי. החלופה היא הסתגרות, דיבורים ילדותיים על היפרדות לממלכות, וקינה על הדטרמיניזם הדמוגרפי. אני מאמין בתיקון עומק ושינוי. עכשיו.

אבי דבוש הוא מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם