לברוח כדי לשכוח: ישראל מעתיקה את עזה לטהראן

מלחמת התשה, שבה איראן יורה מדי יום כמה טילים על ישראל, כמו בימים האחרונים, נראית כמו אפשרות סבירה. ישראלים תופסים מחסה מפני מתקפה איראנית בתחנת רכבת בתל אביב, ב-17 ביוני 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ללכת לטהראן כדי לשכפל את עזה, ללכת לטהראן כדי לשכוח את עזה. אם צריך לתמצת את ההיגיון שעומד מאחורי ההתקפה הפתאומית על איראן – פתאומית לא משום שעימות בין ישראל לאיראן לא היה צפוי, אלא משום שההתקפה לא באה כתגובה למעשה איראני כלשהו, אלא עמדה בפני עצמה – ניתן לצמצם אותו לשני הרעיונות האלה, שלכאורה סותרים זה את זה: מצד אחד, לשכפל את האסטרטגיה שישראל פיתחה מאז 7 באוקטובר, שלפיה השימוש בכוח הוא האופן היחיד שבו ישראל מתייחסת לסביבתה; ומצד שני, להשכיח את כישלון האסטרטגיה הזו עצמה, שאחרי 20 חודשים של מלחמה לא הצליחה להביא לסיום המלחמה בעזה ולהשגת המטרות הישראליות, המוצהרות והלא-מוצהרות.

>> לא חמאס ולא איראן. מה שגומר אותנו הוא פנטזיית החסינות

ימים ספורים אחרי השלמת עסקת החטופים הראשונה, באמצע דצמבר 2023, בלי שרבים שמו לב, התווה בנימין נתניהו אסטרטגיה ישראלית חדשה. "עזה לא תהיה לא 'חמאסטאן' ולא 'פתחסטאן'", אמר נתניהו, ובכך לא רק הציב מטרת מלחמה חדשה שלא היתה כלולה במטרות המלחמה המקוריות – מניעת חזרת הרשות הפלסטינית לעזה – אלא גם שלל למעשה אפשרות ששלטון חמאס בעזה יסתיים באמצעות הסכם מדיני כלשהו. הזרעים להתמשכות המלחמה עד היום, 18 חודשים מאוחר יותר, נזרעו באותו הצהרה כמעט נשכחת של ראש הממשלה.

השימוש בכוח צבאי ככלי לכפות את האינטרסים שלה הוא כמעט ברירת מחדל באסטרטגיה של ישראל מרגע לידתה. אבל לצד הבוז לכללים ולחוקים בינלאומיים, הכלול במורשת שהותיר אחריו דוד בן גוריון – "או"ם שמום", או "לא חשוב מה חושבים הגויים, חשוב מה עושים היהודים" – למעשה הצבאי התלוותה כמעט תמיד גם מחשבה על ההסדר המדיני שיסיים אותו. מהסכמי הפסקת האש ברודוס ב-1949, עד הסבבים החוזרים ונשנים בעזה שהסתיימו בהסדרים כלשהם עם חמאס. אף שישראל לא תמיד הודתה בכך, היתה הבנה שלישראל יש מגבלות כוח, שהיא מחויבת לחוקי משחק מסוימים, בזירה העולמית, האזורית והמקומית.

20 חודשים של מלחמה לא הצליחו להביא לסיום המלחמה בעזה ולהשגת המטרות הישראליות, המוצהרות והלא-מוצהרות. חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

באמירה שלו מדצמבר 2023 נתניהו שמט את הקרקע מתחת לתפיסה הזו. הסירוב להשבת הרשות הפלסטינית לעזה ביטא בפועל החלטה שישראל, וישראל לבדה, תקבע את גורלה של עזה בכוח הזרוע. ההכשלה של הסכם הפסקת האש שהנשיא ג'ו ביידן הציע במאי 2024, הסכם זהה לזה שנחתם בסופו של דבר בינואר 2025; הפלישה לרפיח שפירושה היה למעשה שליטה מלאה של ישראל בכל הרצועה, והעלאת ציר פילדלפי למדרגה של סלע קיומנו, היו כולם המשך של אותו מהלך: ויתור על הצבת יעד מדיני לסיום המלחמה, והפיכת השימוש בכוח ישיר ובמלחמה מתמדת לשפה היחידה שבה ישראל משוחחת עם סביבתה. המלחמה כבר לא נתפסה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, כאמירה המפורסמת של קרל פון קלאוזביץ'. המלחמה הפכה ליעד בפני עצמה.

אפשר לתת הסברים שונים להחלטה הזו של נתניהו: התלות שלו בבן גביר וסמוטריץ', שהציבו לו אולטימטום חד שלפיו הם יפילו את ממשלתו אם יפסיק את המלחמה; האמונה העמוקה שלו בכך ש"החלש אינו שורד", וכי ישראל איננה זקוקה להסדרים מדיניים כדי לשרוד; ומעל ומתחת לכל, ההבנה שלו – או אולי החשש שלו – שאם המלחמה בעזה תסתיים, הקהילה הבינלאומית והאזורית תדרוש מישראל להתחיל לדון ברצינות בפתרון מדיני סביר ל"שאלה הפלסטינית" בדמות מדינה פלסטינית, רעיון שנגדו נלחם נתניהו מאז שנכנס לפוליטיקה, ומניעתו היא למעשה המורשת העיקרית שלו.

תרגום הדוקטרינה שנולדה בעזה

כך או כך, מה שברור הוא שהתפיסה הזו – השימוש בכוח כאסטרטגיה היחידה – הפכה לדרך הפעולה של ישראל מאז סוף 2023. הצבא, שבעבר היה אחד הגופים שדרש מהדרג הפוליטי יעד מדיני לפעולה הצבאית, הפנים לחלוטין את התפיסה הזו, גם אם ראשיו הביעו בחצי פה תמיכה בעסקת חטופים תמורת סיום המלחמה. החולשה הפוליטית של הצבא, תהליך ארוך שנים שרק התחזק אחרי הכישלון המחריד של 7 באוקטובר והעובדה שהואשם על ידי הימין כמי שעוסק ב"חתרנות מדינית", הביאו לכך שחרף הדם הרע ביניהם, ממשלת הימין והצבא היו מאוחדים בכינון המעשה הצבאי כאופציה היחידה. גם אם על פי הסקרים, מאז אמצע 2024 רוב הציבור הישראלי רצה בעסקת חטופים תמורת סיום המלחמה בעזה, לא היה לו סיכוי מול ברית הברזל הזו בין הצבא לממשלה.

את כוחה של התפיסה הזו אפשר היה לראות דווקא אחרי הסכמי הפסקת האש בלבנון ובעזה בסוף 2024 ותחילת 2025. בלבנון, ישראל מחליטה היום לבדה את מי היא זכאית לתקוף ומתי, בלי קשר להסכם שהיא חתומה עליו, אף שחזבאללה חדל לירות על ישראל. בעזה, ישראל הפרה באמצע מרץ באופן בוטה את הסכם הפסקת האש שהיא חתמה עליו בינואר יחד עם קטר, מצרים וארה"ב, אף שרוב הציבור הישראלי תמך בכינון הפסקת אש ארוכת טווח. בסוריה, ישראל החליטה במודע להפר את הסכם הפרדת הכוחות מ-1974, לפלוש לשטח ריבוני סורי ולהפציץ מטרות בסוריה ללא שום התגרות.

בסוריה, ישראל החליטה במודע להפר את הסכם הפרדת הכוחות מ-1974, לפלוש לשטח ריבוני סורי ולהפציץ מטרות ללא שום התגרות. טנק מרכבה ישראלי חונה במחוז קוניטרה שבסוריה, ב-5 בינואר 2025 (צילום: טארק אל-סלאמה)

המתקפה באיראן היא, אם כן, תרגום של הדוקטרינה שנולדה בעזה. היא אומרת שאם ישראל רוצה להשיג מטרה כלשהי, הדרך להשיג אותה היא באמצעות כוח, וכוח בלבד, גם אם מדובר בתקיפה של מדינה ריבונית הנמצאת במו"מ עם ארה"ב על תוכנית הגרעין שלה. לאורך השנים, איראן עשתה הרבה מאוד כדי שישראל תראה בה איום קיומי, אולם ישראל לא הציגה עד עכשיו הוכחה של ממש שאיראן עמדה להגיע לפצצה גרעינית בטווח המיידי – ב-CNN דווח שלפי המודיעין האמריקאי, איראן היתה במרחק שנתיים או שלוש מפצצה – או שהיא עמדה לתקוף את ישראל בנשק קונבנציונלי.

בצבא אומרים עכשיו שעוד שבוע הוא מסיים את "בנק המטרות" שקבע לעצמו באיראן. אבל גם אם טראמפ יורה לצבא האמריקאי להצטרף למתקפה הישראלית ולחסל את המתקן הגרעיני בפורדו, קשה לראות איך איראן תוכל לקבל את שלושת התנאים שנתניהו הציב במסיבת העיתונאים שלו שלשום (ראשון): פירוק תוכנית הגרעין האיראנית, פירוק הטילים הבליסטיים וחיסול התמיכה שלה ב"ציר הטרור".

טראמפ עשוי לכפות על איראן ויתור על העשרת אורניום, וגם זה בספק גדול. אבל כדי שאיראן תסכים לקבל את התנאים האחרים שהציב נתניהו, המשטר יצטרך להיכנע כניעה מוחלטת, וזה לא יקרה. מלחמת התשה, שבה איראן יורה מדי יום כמה טילים על ישראל, כמו בימים האחרונים, נראית כמו אפשרות סבירה. במילים אחרות – כמו בעזה, נתניהו לא מציב תוכנית ריאלית, מדינית, ליציאה מהמלחמה מול איראן. מה שהוא רוצה, כך נראה, הוא להוכיח שישראל היא הבריון האזורי שמדבר לסביבתו אך ורק בשפת הכוח.

אבל ישראל הולכת לטהראן לא רק כדי להעתיק את האסטרטגיה שפיתחה בעזה. היא עושה את זה גם כדי להשכיח מהציבור הישראלי, ובעצם גם מהציבור בעולם, שהאסטרטגיה הזו נכשלה. 20 חודשים אחרי תחילתה, המלחמה בעזה לא השיגה את מטרותיה המוצהרות. היא לא שחררה את החטופים ולא חיסלה את החמאס.

גם המטרה הלא-רשמית, אבל הממשית יותר – טיהור אתני של עזה – עדיין רחוקה מהשגה. הפלסטינים בעזה מופצצים, נעקרים, מורעבים, אבל עדיין נמצאים. הציבור הישראלי, ברובו, מאס במלחמה, ובחודשים האחרונים גם התחיל להיות מודע לצדדים המוסריים שלה, לפשעים שישראל מחוללת. בעולם, ישראל מתקרבת בצעדים מהירים להיות מדינה מצורעת, סובלת מסנקציות, ומאבדת את התמיכה הציבורית אפילו במדינות שהיו תמיד מאוד ידידותיות כמו גרמניה וארה"ב.

הסחת הדעת המושלמת

מלחמה נגד איראן היא הסחת הדעת המושלמת מהכישלון בעזה, ומכך שהמלחמה שם הפכה למעשה למלחמת טיהור אתני והשמדה. שלושים שנה מטפחים בישראל את התפיסה שאיראן היא הרוע המוחלט, שהיא מפיצה אותו ברחבי המזרח התיכון והעולם, ושמנהיגיה לא עושים דבר חוץ לתכנן את חיסולה של ישראל. בלי להיכנס לשאלה עד כמה התפיסה הזו נכונה – ויש לא מעט חוקרים שחולקים עליה – אין ספק שהיא השתרשה עמוק, הפכה לחלק מהדנ"א הישראלי ולכן היה קל כל כך למכור את המתקפה על איראן כמהלך שיציל את מדינת ישראל מהשמדה.

היתרון הצבאי, המודיעיני והטכנולוגי המוחלט שישראל הפגינה מול איראן – שהפתיע את הציבור בישראל ובעולם, ובראש ובראשונה את הציבור האיראני – יצר תחושה מובנת של אופוריה ואפילו נכונות לשלם מחיר בדמות הרס חסר תקדים בעורף הישראלי, שכן מה שעומד על הפרק הוא חיסולו של הרוע המוחלט. תחושת האופוריה נובעת גם מכך שהמלחמה נותנת לישראלים רבים תחושה של משמעות, גאווה על כך שישראל נלחמת את מלחמתו של העולם המערבי נגד משטר הרשע בטהראן. התמיכה מצד טראמפ, ואפילו מצד מדינות במערב שהיו אמורות להתנגד להפרה כה בוטה של הכללים הבינלאומיים, רק מחזקת את התחושה הזו.

האופוריה גם נובעת ממעבר ממלחמה מבאסת בעזה למלחמה זוהרת באיראן. גם אם רוב הישראלים אינם מתנגדים לדרך הפעולה של ישראל בעזה ולא רואים בה פסול מוסרי, הרבה יותר קל להתגאות בצבא שיודע בדיוק היכן מתכנס המטכ"ל האיראני ומחסל אותו בטיל מדויק ממרחק מאות קילומטרים, מאשר בצבא שמפעיל בולדוזרים וחומרי נפץ כדי לשטח ערים בעזה, או יורה על עזתים רעבים בתור לקבל קופסת שימורים או שק קמח. אחרי שהדימוי שלהם נחבל קשות ב-7 באוקטובר, ואחרי שהימין הפך אותם לשק חבטות על בסיס יומיומי, ראשי הצבא בוודאי שמחים להצטייר שוב כגיבורי על, באופן שמזכיר את מעמד הגנרלים אחרי מלחמת ששת הימים.

הדוקטרינה של הישענות מוחלטת על הכוח הצבאי, של מעין ספרטה מודרנית, יכולה להצביע על הצלחות לכאורה. היחלשותו המשמעותית של חזבאללה, צבאית ופוליטית, נתפסת כתוצאה שלה. המכה הקשה שספגה איראן רק מחזקת את התחושה שהדוקטרינה עובדת. ובכל זאת, אין שום ביטחון שהמהלך של העתקת מודל עזה לטהראן מתוך ניסיון להשכיח את כשלונו בעזה יוכתר בהצלחה. אחרי 20 חודשים, וחרף עליונות מוחלטת, ישראל לא הצליחה להביא לידי כניעה את חמאס, ארגון עם כמה עשרות אלפי לוחמים מצוידים בקלצ'ניקובים, אר.פי.ג'י ורקטות מאולתרות, הנצור מכל עבר ברצועת אדמה צרה. יהיה קשה הרבה יותר להביא לידי כניעה מדינה עם היסטוריה עתיקה, עם 90 מיליון איש, עם צבא סדיר חמוש בטילים מתוחכמים, ועם פוטנציאל להרכבת נשק גרעיני.

האופוריה שראינו בישראל בימים הראשונים עשויה להתפוגג די מהר, במיוחד אם העימות מול איראן אכן יהפוך למלחמת התשה, עם טילים שנוחתים מדי יום על ערים מרכזיות, הורגים אזרחים ומחריבים מתחמי מגורים שלמים. ולמרות הניסיון לברוח מעזה, המלחמה הלא פתורה בעזה תמשיך לרדוף את ישראל מסיבה פשוטה: עזה מזכירה שבלב הסכסוך של ישראל עם הפלסטינים עומד סירובה להעניק להם זכויות. זה גם מה שעומד בלב הסכסוך שלה עם סביבתה, אפילו עם איראן. ולכן גם אם ישראל תברח עד טהראן, גם אם תפגין עליונות צבאית וטכנולוגית מוחלטת במזרח התיכון, היא לא תצליח להעלים את האמת הפשוטה הזו.