לא ניהול סכסוך ולא הכרעה: תשתית למדיניות שלום שפויה
עד 7 באוקטובר ישראל ניהלה את הסכסוך באמצעות הפרד ומשול, סיכול פתרונות מדיניים, הפעלת אלימות וליבוי העימות עם איראן. זה נכשל. יחד עם קבוצה של חוקרות וחוקרים כתבנו מסמך שמציע דרך אחרת להעניק ביטחון לישראלים ופלסטינים

7 באוקטובר אינו תוצאה של כשל צבאי ומודיעיני בלבד, אלא של כישלון אסטרטגיה מדינית. ליד חומת ההפרדה בבית לחם, אפריל 2022 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)
בשבוע שעבר התפרסם "היום שעכשיו: חלופות עבור מדיניות ישראלית שוחרת שלום", מסמך מדיניות מקיף מטעם מומחי הפורום לחשיבה אזורית ותחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר בירושלים. צוות של 15 חוקרים וחוקרות מישראל, יהודים וערבים/פלסטינים – ואני בתוכו – עמל במשך חצי השנה האחרונה על המסמך הזה. אנו מנתחים בו בהרחבה את הדרך אל 7 באוקטובר, ומציבים את אירועי ההווה בהקשר של יחסי הגומלין בין ישראל לשחקנים אחרים במזרח התיכון, ובעיקר בינה לבין הפלסטינים. לבסוף אנו מציעים כמה דרכים להיחלצות מההווה ולהשגת פיוס היסטורי בין ישראלים לפלסטינים.
>> יחד עם הגדר, קרסה גם הקונספציה של נתניהו
טענתנו העיקרית היא שלפני המתקפה הנפשעת של חמאס ב-7 באוקטובר, עמדו בפני ישראל שלוש אפשרויות לניהול יחסיה עם הפלסטינים: ניהול הסכסוך או "צמצום" שלו; חתירה ל"הכרעה" של הסכסוך, שפירושה גירוש וטיהור אתני של הפלסטינים; או ניסיון כן ורציני להגיע לשלום. לטענתנו, הקונספציה שכשלה ב-7 באוקטובר היא אפשרות ניהול הסכסוך לטווח ארוך.
ניהול הסכסוך כלל טקטיקות של הפרד ומשול מול הפלסטינים תוך שימוש במכשירים פוליטיים והפעלת אלימות יומיומית, הסתמכות על אמצעים טכנולוגיים כתחליף להסכמים מדיניים, וליבוי העימות האזורי עם איראן תוך ניצולו לדחיקתה הצידה של הבעיה הפלסטינית. אנו סבורים, לפיכך, ש-7 באוקטובר אינו תוצאה של כשל צבאי ומודיעיני בלבד, אלא של כישלון אסטרטגיה מדינית שהוביל הימין, בהסכמת המרכז-שמאל הציוני, לביצור הכיבוש והעמקתו, תוך הסחות דעת בדמות "המערכה שבין המלחמות" מצד אחד והסכמי אברהם מצד שני.
את עיקרי הדברים וההמלצות אפשר לקרוא באתר הפורום. חלק מהטענות שלנו עלולות לעורר תמיהה או ספק, ולכן אני ממליץ להתעמק במסמך כולו ובקישורים שהוא מפנה אליהם. כאן אתמקד בכמה מן הטענות וההמלצות שהעלינו, החל באלה שיעוררו את ההתנגדות הקלה ביותר בציבור הישראלי ועד אלה שיגררו ביקורת חריפה. אף שאני אחד מצוות הכותבים ומשני העורכים, דבריי משקפים את עמדתי ולא בהכרח את עמדת הצוות. מסמך מורכב כל כך, שנכתב על ידי צוות גדול כזה, היה כרוך בהכרח בחילוקי דעות ובפשרות ביחס לרלוונטיות של פרטים ועובדות, דקדוקי ניסוחים ואף הקשרים רחבים יותר. ביקשנו לבטא את ההסכמה הרחבה ביותר בינינו, תוך ניסיון לפתוח שיחה פנימית עם הציבור הישראלי מוכה הטראומה ולעורר דיון ציבורי.

הוביל את הקונספציה. בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, ספטמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
אתחיל דווקא בביקורת פוטנציאלית משמאל, ובעיקר מהצד הפלסטיני והליברלי במערב. ביקשנו לפנות אל הציבור הישראלי, לארגוני חברה אזרחית ולמעגלים מקצועיים, ולעורר שיחה ודיון פנים-ישראליים. החברה הישראלית, שאנו חלק מתוכה, שרויה בטראומה קשה ופועלת מתוכה. אנו סבורים שהטראומה הזו משבשת את שיקול הדעת הקולקטיבי שלנו, מציפה אותנו בתחושות זעם ונקמה שאין להן תחתית, וגוררת אותנו למעשים ולמדיניות שבנסיבות אחרות לא היו עולים על דעתנו. זאת לא רק משום ש"העולם" לא היה מאפשר זאת, אלא משום שהמעשים האלה היו מהפכי בטן עבור הציבור הישראלי-יהודי עצמו – החל בהפקרת השבויים/ות והחטופים/ות וכלה בהחרבת עזה וההרג ההמוני באוכלוסייה האזרחית שלה.
לכן השתדלנו לשמור על שפה יבשה ולהימנע ככל האפשר, ובגבולות הניתוח והמסר הביקורתי שלנו, מהטפות והאשמות, או מניסוחים שהיו עלולים לנכר ולאטום את הקורא. במילים אחרות, זהו איננו מסמך רדיקלי וגם לא נועד להיות כזה, אף שהוא קורא תיגר על הבחירות הפוליטיות ועל העיוורון של הזרם המרכזי בישראל, ולא של הימין בלבד, במשך עשרות שנים.
אולם הביקורת הרווחת ביותר על המסמך, שבה נתקלנו לא רק בימים שחלפו מפרסומו אלא תוך כדי פניותינו לחוקרים וחוקרות בבקשה שיאמצו אותו (אֶנְדוֹרסמֶנט), מגיעה מצד המרכז-שמאל הציוני. אנסה להתייחס להלן לטענות העיקריות שהופנו אלינו.
במסמך טענו שמדיניות ניהול הסכסוך של ממשלות ישראל, בניצוח הימין ובייחוד תחת נתניהו, הובילה למתקפת 7 באוקטובר. עבור חלק מהקוראים זו היתה אמירה קשה מדי, שיש בה משום הסרת אחריות מחמאס. אנחנו עונים שאף שאיננו מתכחשים במסמך למניעים של חמאס ויחיא סינוואר, ובהם קנאות דתית, לאומנות, תאוות כוח ומגלומניה, אנו מדגישים שכל אלה אינם יכולים להעניק את ההסבר המלא להתפרצות הנוראה. ישראל, לטענתנו, השלתה את עצמה שעוצמתה הצבאית והישגיה האזוריים (הסכמי אברהם) והמקומיים (הכלת ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש) מוכיחים כי הבעיה הפלסטינית שייכת לעבר, ולראיה, מדינות ערביות חשובות מכירות במציאות ונוהרות לנרמול היחסים עם ישראל על בסיס "שלום תמורת שלום".
לצד זאת, משטר נתניהו, בדחיפת הימין הקיצוני, התייחס לחמאס כנכס ואל הרשות הפלסטינית כנטל, ודאג לחיזוקו של משטר חמאס ברצועה כהמשך ישיר לתפיסת ההתנתקות: לוותר על עזה כדי להעמיק את הכיבוש בגדה. הימין הצליח לעשות את הבלתי אפשרי – לגרום לציבור הישראלי-יהודי האדיש להאמין שחיזוק של חמאס בעזה והחלשה של הרשות הפלסטינית בגדה היא מדיניות נבונה או לכל הפחות יעילה, ובעיקר בת-קיימא לשנים ארוכות.
במשך שנים ארוכות החלישו ממשלות נתניהו את המערכת הפוליטית בישראל, השחיתו את מוסדות המדינה, את המגזר הציבורי ואת מערכות האיזונים והבלמים, ושיסו את מרכיבי החברה אלה באלה. בינואר 2023 הכריזה הממשלה על ההפיכה המשטרית, ועוררה מחאה חסרת תקדים שהגיעה מהמרכז והשמאל הציוני ואף מהימין המתון. ראשי הממסד הצבאי-ביטחוני הזהירו את נתניהו, חלקם בכתב, שאויביה של מדינת ישראל לוטשים אליה עיניים לנוכח חולשתה.

הימין הצליח לשכנע את הציבור שחיזוק חמאס הוא מדיניות נבונה. יחיא סינוואר והנהגת חמאס בעזה, אוקטובר 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)
צריך להיות אידיאולוג ימני או פחדן פוליטי כדי להמשיך להאשים את "השמאל" הדליל או "השמאל הרדיקלי" הזעיר במתקפת 7 באוקטובר של חמאס, שפרצה במשמרת ארוכת השנים ומרובת המחדלים של ממשלות הימין, ובראשן אלה של נתניהו. לכן אנו מתעקשים להפנות את עיקר מבטנו פנימה, בנקודה זו ובנקודות אחרות הנדונות במסמך.
סוגיה שהיתה הרבה יותר שנויה במחלוקת היא טענתנו שממשלות הימין ליבו את העימות עם איראן וניצלו אותו כדי למנוע את סיום הסכסוך עם הפלסטינים. המבקרים טוענים כי לא זו בלבד שהאיום האיראני על ישראל הוא משמעותי, ומטרתו היא ללבות את הסכסוך ולמנוע פשרה מדינית בין ישראל לבין הפלסטינים, אלא שמדובר באיום קיומי, שכן איראן חותרת להשמדת ישראל ומחמשת לשם כך את שלוחיה, ובראשם חזבאללה וחמאס.
בנקודה זו כדאי להעמיק מעט בהפניות שאליהן קישרנו במסמך, משום שעליהן אנו מבססים את הטענה שהאסטרטגיה הלוחמנית של איראן במזרח התיכון נועדה בראש ובראשונה להגן על משטר המהפכה מפני הכוונות המוצהרות של ארה"ב וישראל להפילו. במילים אחרות, בין ישראל לבין איראן שורר מצב של מלחמה בפועל, שבו קשה להכריע מי "התחיל" ומי "הסלים". במשך שנים רבות איראן פועלת נגד ישראל והאינטרסים שלה, כשם שישראל פועלת נגד איראן והאינטרסים שלה, ושתי המדינות מזינות בהתמדה את ההסלמה הרטורית והצבאית ביניהן. תחת ממשלות נתניהו, בעיקר, אסקלציה הפכה להיות הבחירה המדינית והצבאית המועדפת.
גם מי שלא ישתכנעו בכך שישראל ליבתה את האיום האיראני באופן ציני כדי למנוע את סיום הכיבוש, יתקשו לבטל למשל את טענתו של מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד (קראו במסמך), ולפיה ישראל זנחה את הזהירות האסטרטגית שלה ביחס לאיראן, נטלה באופן חסר אחריות את הובלת המערכה הבינלאומית נגדה והעלתה את רף האיום הישיר במתקפה צבאית על איראן. ארה"ב, יש לזכור, היתה האויבת המרכזית בעיני משטר המהפכה, ולא בכדי העדיפה ישראל העדיפה במשך שנים רבות לא להתבלט במערכה נגדו.

בעבר ישראל נמנעה להציב את עצמה בחזית מול איראן. שרידי טיל איראני בחורשה ליד צפת, אוקטובר 2024 (צילום: דוד כהן / פלאש90)
העלאת רף האיום הישראלי המוצהר והישיר כלפי איראן בעשור הקודם, טען דגן, היא זו שדחפה את איראן להיערך מבחינה הגנתית והתקפית ולחמש באופן חסר תקדים את חזבאללה וחמאס. השאלה למה מתכוונים בכירי משטר המהפכה כאשר הם מדברים על "השמדת ישראל" תישאר פתוחה, אולם גם בתוך הממסד הצבאי-ביטחוני בישראל יש והיו חילוקי דעות ביחס לאסטרטגיה המתאימה להתמודדות עם איראן בעבר ובהווה, ויש אף קולות בתוך המערכת הסבורים שהסכם מדיני בין ישראל לבין איראן בהחלט אפשרי (ראו במסמך).
עניין זה קשור בטענה חזקה יותר כלפי המסמך והיא כי אנו ממעיטים בסכנה הנשקפת מהאידיאולוגיה האסלאמית הרדיקלית, השיעית (איראן וחזבאללה) והסונית (חמאס), הן בניתוח הגיאופוליטי שאנו מציעים, הן במשמעויות ביחס לביטחון ישראל ואזרחיה בכל תרחיש עתידי. במילים אחרות, איננו לוקחים ברצינות מניעים דתיים משיחיים איסלמיסטיים דווקא לאחר שעוצמתם הוכחה ב-7 באוקטובר. טענה זו מקבלת משנה תוקף בעיקר בקרב אלה המאמינים, כמונו, שאידיאולוגיה רדיקלית ומניעים דתיים-משיחיים מהצד היהודי מסוכנים מאוד ועלולים להביא את ישראל לקריסה מדינית, כלכלית ומוסרית.
המחשבה הרווחת היא כי משטר דתי-לאומני אסלאמי לעולם לא יסכים לשלום ופיוס היסטורי עם מדינת ישראל, וכי לכל היותר יקבל הפוגות זמניות לטובת התעצמות צבאית. יש כאלה שגם יודו שתפיסה זו תקפה גם ביחס לכוחות דתיים-לאומניים יהודים, החותרים להכרעת הפלסטינים, והם תוהים מדוע אנו עושים לצד המוסלמי הנחות, שאיננו עושים לצד היהודי.
במסמך אנחנו לא דנים בהרחבה בטענות האלה. אני אומר כאן כי אידיאולוגיה רדיקלית ומשיחיות דתית (שאגב איננה יותר מסוכנת ממשיחיות שאינה דתית) ניזונות לא רק מטקסטים, אלא מתנאים חומריים ופוליטיים. בהנחה שהאסלאם הרדיקלי, המאיים בראש ובראשונה על חברות מוסלמיות, לא ימוגר לעולם וימשיך להוות איום על כל סדר פוליטי שאינו דתי ודכאני, מדינת ישראל בכל זאת יכולה לפגוע בכוח המשיכה שלו ברחוב הערבי והפלסטיני ולצמצם את הסכנה הנשקפת ממנו. אנו סבורים שהדרך לעשות זאת אינה יכולה להיות צבאית בלבד, וכי בראש ובראשונה יש לפעול באמצעות כיבוי חומר הבעירה המזין את חמאס והוא הכיבוש, הדיכוי והנישול המתמשך של הפלסטינים על ידי ישראל.
במסמך אנו מזכירים שישראל היא זו שתמכה בגרעין המוסדי של חמאס בשנות ה-70, מתוך רצון להחליש את התנועה הלאומית הפלסטינית. ארבעים שנה לאחר מכן, כאמור, משטר נתניהו מימן את חמאס מאותה סיבה בדיוק. ישראל היתה יכולה להעריך מראש שהעמקת הכיבוש, הפיצול בין הגדה המערבית לבין עזה ושימורו, התנערות רשמית מכל ריבונות פלסטינית דלה ככל שתהיה בין הים לנהר, והתחזקות של הימין הדתי והקיצוני בישראל – כל אלה יביאו לחיזוקם של כוחות מיליטנטיים בצד הפלסטיני. כך אכן קרה.

חמאס אכן התחזק. פלסטינים חוגגים סביב טנק ישראלי, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)
שנית, אנו מבחינים בין השימוש בדת האסלאם לטובת ניהיליזם המבקש לפרוץ את הסדר המדיני הריבוני ולהחריבו, מבית מדרשה של הסלפיה הג'יהאדיסטית (אל-קאעדה ולאחר מכן דאעש והמדינה האסלאמית), לבין השימוש בדת האסלאם לטובת פוליטיקה, המקבלת את הסדר המדיני הריבוני במזרח התיכון – תנועות האחים המוסלמים (סונים), שחמאס הוא חלק מהן, וכן משטר המהפכה באיראן וחזבאללה בלבנון (שיעים).
אנו מזכירים במסמך כי בעשורים האחרונים ביקשו רוב המשטרים הערביים להגיע לשלום עם ישראל, על בסיס החלטה 242 מ-1967 ויוזמת השלום הערבית מ-2002. אנו מכירים בכך שתנועות האסלאם הלאומי, ובכלל זה חזבאללה, חמאס ומשטר המהפכה באיראן, פעלו לשיבושם של הסכמים מדיניים בין ישראל לבין שחקנים ערבים, תוך הפעלת דיכוי ואלימות פנימית כלפי חברותיהן-שלהן וכלפי ישראל ובעלות בריתה.
עם זאת, אנו סבורים כי הפוליטיקה של שחקני האסלאם הלאומי לא מבקשת לפרוץ את הסדר הקיים אלא להשתלב בו, גם אם היא מעניקה לו את הפרשנות שלה. לכן אנו סבורים שבסופו של דבר איראן וחזבאללה היו מסכינות עם הסכם מדיני הוגן שהיה נחתם בין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלסטינית (שחמאס הוא חלק ממנה). הסכם כזה לא ייראה כמו התוצאה הסופית שדמיינו אדריכלי אוסלו, אולם הוא יכול לייצר דינמיקה שונה בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית, שיש בכוחה להביא לפיוס היסטורי.
דינמיקה היא מילת מפתח. משטר המהפכה באיראן, חזבאללה וחמאס אינם שחקנים צבאיים בלבד, אלא גם שחקנים מדיניים המגיבים לסביבתם ומשתנים יחד איתה. הימין, וכיום גם המרכז ואף רבים בשמאל הציוני, משוכנעים ששחקנים כאלה לעולם יחתרו להשמדת ישראל. אנו סבורים שהמציאות ההיסטורית הרחוקה והקרובה מוכיחה אחרת. אש"ף עבר דרך שלבים שונים ביחס לתהליך המדיני ולשימוש באלימות ובטרור. כך גם חמאס.
מתקפת 7 באוקטובר לא מפריכה בדיעבד את התקופות, שבהן לכוחות הפרגמטיים או המתונים יותר בחמאס היה משקל חשוב בקביעת מדיניות של התנועה, כפי שהשתקף בין היתר בעדכון העקרונות המדיניים של חמאס מ-2017 (ראו במסמך). במילים אחרות, בניגוד לדעה הרווחת, מתקפת 7 באוקטובר של חמאס לא היתה גזירת גורל, לא רק משום שישראל היתה יכולה לפגוע ביכולותיו הצבאיות של חמאס. היא היתה יכולה לפעול אחרת במישור המדיני ולפגוע הן בפופולריות של חמאס ברחוב הפלסטיני והן במוטיבציה של הארגון לפעילות צבאית.

לישראל יש שותפים באזור להסכם הוגן להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בנאום ברמאללה, ספטמבר 2020 (צילום: פלאש90)
בחשבון אחרון, לישראל היו וישנם שותפים חזקים מאוד בעולם, במזרח התיכון ובזירה הפלסטינית, שתמכו ותומכים בהסכם הוגן להקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית. לו היתה ישראל מתקדמת באופן כן ורציני לשלום, תוך שהיא נאבקת בנחישות במתנגדי השלום והפיוס מבית, יכולת השיבוש של שחקני האסלאם הלאומי היתה נפגעת בכל הרמות – היכולות הצבאיות, המוטיבציה והסביבה התומכת.
כאן אני מגיע לטענה האחרונה הרווחת מצד מבקרי המסמך. טענה זו היתה כה חזקה, עד שכמה אנשים שפונטציאלית היו יכולים לאמץ את המסמך סירבו לעשות זאת, אף שהם מסכימים עם רוב טענותיו: הטענה שאנחנו מבקרים את ישראל בלבד, מטילים עליה את כל האחריות, ובמשתמע מסירים את האחריות ממתנגדי ההסכם וממשבשיו בצד השני.
אנחנו אומרים בבירור: הטענה הזו נכונה. אנו ישראלים. יכולת ההשפעה שלנו, מוגבלת ומזערית ככל שתהיה, היא על הצד שלנו ולא על הצד השני. אנו מניחים שבכל סכסוך יהיו מתנגדים לפיוס וסוכני הרס בכל אחד מהצדדים. במשך עשרות שנים, בניכוי הפוגות מזדמנות, הפעולות שנקט הצד שאנו משתייכים אליו חיזקו את המתנגדים ואת סוכני ההרס בצד השני במקום להחלישם. אנו מחויבים להציב את המראה הזו מול הצד שלנו, בין היתר משום שרוב מוחלט של סוכני ההשפעה וגורמי הידע והניתוח בישראל פועלים לטשטוש ולהעלמה של ביקורת פנימית ולהעצמת הביקורת על הצד השני. דווקא מכיוון שאנו מחויבים לחברה שאנו פועלים בה ולהסטת המדינה שאנו אזרחיה למסלול בונה וחיובי, אנו מתמקדים בביקורת פנימית.
איננו מתעלמים מהעובדה שחלק מההימור של משטר נתניהו מאז פרוץ המלחמה השתלם. ישראל הצליחה להנחית מכה אסטרטגית על איראן ועל בעלות בריתה (חמאס, חזבאללה ובעקיפין משטר אסד). עם זאת, היא שילמה על כך מחירים חסרי תקדים בחיי אזרחיה, בגופם, בנפשם וברכושם, תוך שהיא חוקקת על מצחה אות קין שלא יימחה בדמות החרבתה הכוללת של עזה וההרג ההמוני וחסר האבחנה באוכלוסייתה האזרחית.
השאלה אם ההישגים האסטרטגיים עולים על הנזקים האסטרטגיים למדינת ישראל היא מחוץ לדיון שלנו. אולם גם במרכז-שמאל מסכימים שישראל ממשיכה להפקיר את החטופים והחטופות בעזה; להרוג ולפצוע עשרות רבות מתושבי הרצועה מדי יום ביומו; להחריב בשיטתיות את התשתיות שעוד נותרו ברצועה; להעמיק את הנישול והדיכוי בגדה המערבית תוך ציפייה לאור ירוק לסיפוח מממשל טראמפ; ולהסלים את המתיחות הצבאית ברחבי המזרח התיכון, לרבות התבססות בסוריה ותכנון מתקפה רבתי באיראן. גם אלה שמתבשמים מהמכה האסטרטגית שישראל הנחיתה על איראן ובעלות בריתה, חייבים לפקוח עיניים ולראות – הפעם אולי מבעוד מועד – את התהום שאליה ישראל מצעידה את עצמה בעיניים פקוחות ובכוונה תחילה.

לא בטוח שההישגים האסטרגיים של ישראל במלחמה עולים על ההפסדים. חיילים בצפון רצועת עזה, נובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
במה שנוגע לפלסטינים, מאז פרוץ המלחמה אימץ משטר נתניהו את רעיון ההכרעה, הכרוך בפשעי מלחמה בהיקף נרחב, בעוד האופוזיציה מבקשת לחזור לניהול הסכסוך. אנו טוענים שרק בחירה בפיוס היסטורי תיתן למדינת ישראל ולכלל תושבי הארץ סיכוי לעתיד משגשג ובטוח באזור. כעקרונות למדיניות שוחרת שלום עם הפלסטינים אנחנו מציעים ביטחון והגנה לכלל תושבי הארץ; סיום מיידי של המלחמה בעזה בהסכם הכולל שחרור חטופים ואסירים; עצירת תהליך ההתיישבות היהודית בגדה המערבית; עצמאות וריבונות פלסטינית כתנאי לתהליך מדיני; דה-אסקלציה אזורית; אחריות, הכרה ופיצוי ישראליים על עוולות מתמשכות; חינוך לשלום ולסובלנות בשתי החברות; ואחריות בינלאומית הכוללת לחץ על ישראל ומעטפת ארגונית וכלכלית התומכת בתהליך שלום.
כמה מההצעות הללו קשות לעיכול בעיני קוראים ומאמצים פוטנציאליים של המסמך, אולם אנו עומדים מאחוריהן. מסמכי "היום שאחרי" שפורסמו עד כה בישראל מתמקדים בניהול הסכסוך. אנו סבורים שמדובר בעוד מאותו הדבר. אנו מציעים להציב גבול בפני מדינת ישראל ביותר ממובן אחד. לא רק גבול חיצוני, אלא גם פנימי. אנו צריכים לקחת אחריות על מה שעוללנו לפלסטינים במשך עשרות שנים, ולאחרונה בעזה: שיקומם של עזה ותושביה, ושל הפלסטינים בשטחים הכבושים בכלל, יהיה גם השיקום המדיני וגם השיקום המוסרי של מדינת ישראל ואזרחיה.
את "היום שעכשיו" אימצו באופן יוצא דופן יותר מ-120 חוקרות וחוקרים, מרצים ומרצות, במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, רבים מהם מתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון וחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל מומחים בעלי שם לחמאס, מה שהופך את הטקסט למסמך הניתוח והמדיניות שזכה להסכמה הפומבית הרחבה ביותר עד כה בקרב הקהילה האקדמית הישראלית. אין זה דבר של מה בכך באווירה הציבורית השוררת בישראל, והדבר הפיח בנו מעט תקווה.
בעיניי יש בכך משום הצלה כלשהי לכבוד האבוד של האקדמיה הישראלית, ובפרט של המזרחנות הישראלית. הדיסציפלינה המקצועית, שרוב צוות הכותבים והכותבות משתייך אליה, ובתוכו אני, לא אמרה דבר בעל ערך על הכיבוש ועל הימין בישראל במשך עשרות שנים, לא על משטר החורבן של נתניהו שהוביל אותנו למלחמה, ולא על אובדן צלם האדם שלנו במהלכה. אם יש דיסציפלינה שהיתה אמורה לזהות משטרי הרס מושחתים, לאומניים ודתיים רדיקליים במזרח התיכון שמובילים את עמיהם ומדינותיהם אל האבדון, זו המזרחנות הישראלית. הגיעה השעה להביט גם פנימה ולא רק החוצה.
אנו שמחים על כך שלא מעט מחוקרי וחוקרות המזרח התיכון והסכסוך בישראל התייצבו עתה בצד שקורא לשפיות. אנו זקוקים לשפיות כמו אוויר לנשימה, ומקווים שהמסמך שפרסמנו יספק תשתית עובדתית, אנליטית ומקצועית למדיניות שפויה שתקים את ישראל ואת הפלסטינים מן ההריסות.
ד״ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר, מייסד שותף ומנהל אקדמי של הפורום לחשיבה אזורית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן