"לא דמיינו שיתרחש בג'נין דבר דומה לזה שבעזה במהירות כזו"
מאז תחילת מבצע "חומת ברזל" נהרגו במחנה הפליטים 18 פלסטינים, רובם אזרחים, בהם התינוקת לילא אל-חטיב. הטקטיקות שבהן נוקט הצבא מזכירות את הלחימה בעזה: מצור, גירוש האוכלוסייה והרס תשתיות ובתים

לא ברור מתי המבצע יסתיים. כוחות צבא בכניסה לבית החולים הממשלתי בג'נין, סמוך לכניסה הראשית למחנה הפליטים, ב-28 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
מתחילת המבצע הצבאי באזור ג'נין בשבוע שעבר, נהרגו 18 פלסטינים – 10 מהם ביום הראשון – רובם אזרחים. הצבא נמצא בתוך המחנה, הורס ומפוצץ בתים ופורץ דרכים, ואלפים מתושבי המחנה עזבו. לא ברור מתי המבצע יסתיים, ובעיקר, כמו בעזה, מה ייחשב "ניצחון".
ההרוגה הצעירה ביותר במבצע הנוכחי היא לילא אל-חטיב, בת שנתיים, שנורתה על ידי חיילים כשהיתה בביתה בכפר מוּתַ'לַת' א-שוהדא שליד ג'נין, ביום שבת בשעה שמונה בערב, בזמן שהמשפחה אכלה ארוחת ערב.
סבה של התינוקת, בסאם עסעוס, סיפר ל"שיחה מקומית" כי לירי לא קדמה שום אזהרה. "ישבתי עם אשתי ע'אדה והבנות (התינוקת, אימה ודודתה; א"ז) בסלון ואכלנו ארוחת ערב כרגיל. שמענו קול בכריזה, וידענו שזה צבא, אבל חשבנו שיש מבוקש בכפר, זה קרה כבר יותר מפעם אחת, שמענו את השם שלו וידענו שהוא גר רחוק. פתאום שמענו שנפתחה אש. אני ואשתי הלכנו לחדר אחד, והבנות ברחו לחדר אחר" .
עסעוס הצביע על מקום שבו ניתן לראות פגיעה של רסיס בספה שעליה ישבו. ברחבי הבית ניתן לראות לפחות שישה חורים של כניסת כדורים, בסלון ובשני החדרים. "מהחלון בסלון נכנסו כדורים, שפגעו בבנות שהתחבאו בחדר", הוא משחזר. "הופתענו שפתחו עלינו באש. שמענו את הבנות צועקות. אשתי אמרה לי 'לילא, לילא'. תפסתי אותה בידיים. ראיתי שזו פציעה חמורה בראש .
"ירדתי במדרגות, והופתעתי מכמות החיילים, שהיתה רבה מאוד. שאלתי אותם באנגלית, 'למה הרגתם את הבת?' הקצין הופתע קצת, ואמר לי 'I’m sorry'. שאלתי אותו שוב, 'מה עשיתם? למה לא הזהרתם?'. לקחו אותה באמבולנס לבית החולים, ואותנו עיכבו ארבע שעות. עשו חיפוש בבית, שברו דברים. כשהצבא יצא מהבית, הודיעו לנו שהיא מתה. אנחנו אזרחים, פתחו עלינו באש ללא סיבה".
בצבא ציינו כי קיבלו "מודיעין על חמושים שמתבצרים בבית בכפר", ופעלו באמצעים כמו כריזה, ולאחר שאף אחד לא יצא ירו לעבר המבנה. בסופו של דבר, החיילים עזבו את האזור מבלי שעצרו איש מבני המשפחה או מצאו דבר בבית.
הירי באותו ערב לא היה רק לעבר בית המשפחה. במתחם שבו גרה משפחת עסעוס גרות שש משפחות. מוחמד, דודה של לילא, סיפר כי גם לעבר ביתו נפתחה אש מכמה כיוונים. בתוך ביתו יש חורי כדורים בחלונות בסלון, במטבח, בשירותים ובחדר השינה. גם בבית אימם, סבתא רבתא של לילא, נראו פגיעות של כמה כדורים על הקיר ליד הטלוויזיה, שהיתה פתוחה על "אל ג'זירה", בשידור חי של חזרת העזתים לצפון הרצועה.

"הופתענו שפתחו עלינו באש". בסאם עסעוס, סבה של לילא אל חטיב בת השנתיים שנהרגה מאש הצבא, בביתו בכפר מות'לת' א-שוהדא שליד ג׳נין, ב-27 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
"ישבנו בבית ושמענו יריות, התחבאנו על הרצפה, אני, אשתי והילדים, קרוב לחצי שעה", סיפר מוחמד. "לאחר שנפתחה האש קיבלתי טלפון מהצבא. אמרו לי, 'למה אתה לא עונה', אבל עם כל מה שקרה לא הצלחתי להתרכז, היו הרבה טלפונים. אמרו לי לרדת למטה. אמרתי לקצין שעדיין יורים. הוא אמר לי לחכות, ואחר כך אמר לי לצאת. נתנו לי רמקול לקרוא לבאסם, ואז הוא ירד עם לילא על הידיים". הסבא, באסם, ציין כי אליו איש לא התקשר. "אם היו מתקשרים או דופקים בדלת הייתי יורד", הוא אמר בשקט. "לא היתה שום סכנה. במזל לא היה טבח עם עוד הרוגים", אמר מוחמד .
אחד השכנים סיפר כי צלפים התמקמו על גג ביתו, במרחק של כמה עשרות מטרים ממתחם משפחת עסעוס. "אותי ואת אשתי לא אזקו כי אנחנו מבוגרים, אבל הכניסו כמה צעירים לבית שלנו וקשרו להם את הידיים והושיבו אותם עם הפנים למטה".
עסעוס סיפר כי בתו תימא, אימה של לילא, איבדה את בעלה, שהיה מהנדס, בתאונת עבודה לפני כשנתיים. מאז היא גרה איתו ועם אימה, ולמדה לתואר שני בהנדסת סביבה ומים באוניברסיטת אל נאג'ח בשכם. "מצבה הנפשי קשה עכשיו", אמר.
מעל השכונה נשמע כל העת צליל הרחפן, רעש קבוע בשבועות האחרונים. בבית ממול נהרגו בשנה שעברה שבעה צעירים, ארבעה מהם אחים, שהם קרובים של המשפחה, מירי כטב"ם. תמונותיהם תלויות ברחוב. "אני מורה וחקלאי, כל המשפחה שלי בנות, לומדות ועובדות. חינכתי אותן לאנושיות. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל הרגו אותה בדם קר. יש להם בצבא רחפנים וטכנולוגיה, אנשים משכילים, אמרתי לחיילים, תיקחו את האזרחים למקום בטוח ותעשו מה שאתם רוצים", אמר באסם עסעוס.
בנוגע להרג התינוקת לילא אל-חטיב, נמסר מדובר צה"ל כי "במהלך מבצע המאבק בטרור של כוחות הביטחון באזור ג'נין, התקבל מודיעין לגבי כמה מחבלים חמושים שהתבצרו במבנה בעיירה מות'לת' א-שוהדא. חיילי צה"ל הגיעו למבנה והתחילו בהליך סטנדרטי של אמצעים מתגברים, שכללו קריאות רבות למי שהיו בתוך המבנה לצאת. לאחר שאיש לא יצא, הכוחות התקדמו בהליך הסטנדרטי וירו לכיוון המבנה, בהתבסס על המודיעין שלפיו המחבלים היו בתוכו.
"מיד לאחר שפתחו באש, החיילים זיהו פציעות בקרב אזרחים לא מעורבים ששהו בתוך המבנה, ותיאמו הגעה מהירה של הסהר האדום לפנותם. הכוחות פועלים בסביבה מורכבת ומאתגרת, שבה מחבלים מבצעים התקפות טרור בחסות האוכלוסייה האזרחית. צה"ל מצטער על כל פגיעה באזרחים לא מעורבים, ונוקט באמצעים שונים כדי למנוע אירועים כגון אלה. האירוע ייבדק, ויופקו לקחים בהתאם".
הרס נרחב
כמה קילומטרים משם, בג'נין, נמשך מבצע "חומת ברזל", שמזכיר קצת את הלחימה בעזה – מצור, גירוש האוכלוסייה, והרס תשתיות ובתים. מאז תחילת המבצע ביום שלישי שעבר, נהרסו במחנה עשרות בתים, חלקם כדי לפתוח "ציר לצבא". בתים אחרים נראו עולים באש .
העיר עצמה כמעט ריקה, רוב העסקים סגורים, והדרך לבית החולים הממשלתי שקרוב לכניסה הראשית למחנה סגורה. הכניסה ברכב אסורה, כל אמבולנס שנכנס ויוצא עובר בידוק, ומטופלים או חולים שמגיעים עצמאית יכולים להיכנס רק ברגל, וצריכים לעבור דרך של כמה מאות מטרים בכבישים הרוסים. ביום שלישי לא נשמעו מתוך המחנה חילופי אש. ג'יפים צבאיים נסעו מסביב ובתוך המחנה, ולעיתים נסע לפניהם דחפור. למחנה לא ניתן היה להיכנס, אך מהעיר היה אפשר לראות הרס רב.
ביום הראשון של המבצע הצבאי, תיעודים הראו אדם שהלך ברגל ברחוב ונורה בגבו, ופלסטיני אחר, אחמד ניבר עובדי, נוסע עם משפחות ברכב כשהוא מנסה להימלט מירי הצבא, ונורה למוות. גורם בג'נין טען כי כל עשרת ההרוגים ביום הראשון למבצע הם אזרחים, וכי מלבד ארבעה מבוקשים, גם ההרוגים בימים שלאחר מכן היו אזרחים. רבים מהחמושים ברחו, וחלקם נעצרו בכפרים מסביב על ידי הרשות הפלסטינית, מה שלדברי תושבים מעיד על התיאום בין ישראל למנגנונים הפלסטיניים.
נפת ג'נין הודיעה היום (חמישי) כי מרבית תושבי מחנה הפליטים ג'נין, שמספרם מוערך בכ-20 אלף בני אדם, נאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות המתקפה הישראלית על המחנה. "400 אלף אזרחים פלסטינים (תושבי הנפה; ב"ז) נפגעו מהמצור ומהמתקפה על מחוז ג'נין, כאשר כוחות הכיבוש הישראלי מטילים עונש קולקטיבי על כ-60 אלף תושבי ג'נין (המחנה והעיר; ב"ז), הכולל פגיעה בכל תחומי החיים, זהו היום העשירי ברציפות", נמסר בהודעה.

התנאים במחנה מידרדרים במהירות. הרס בכניסה המערבית למחנה הפליטים ג'נין, שתושביו נאלצו לעזוב אותו, ב-27 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
"אנחנו מדברים על הרס נרחב במחנה הפליטים ג'נין – כ-60 בתים נהרסו, כל הרחובות הראשיים נחפרו, וחלק גדול מהכבישים בעיר ג'נין נפגעו גם כן. ג'נין כולה נמצאת תחת סגר כבר עשרה ימים, למעט המאפיות ובתי המרקחת", אמר גורם בעיריית ג'נין, שביקש להישאר בעילום שם. "רוב האנשים נשארים בבתיהם ולא יוצאים מהם. בתחילה זה היה כמעט עוצר מלא. לאחר מכן הוסרו חלק מהמגבלות, אך התנועה עדיין מוגבלת מאוד".
אחמד חוואשין, חוקר במרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR) ותושב מחנה הפליטים ג'נין, אמר ל"שיחה מקומית" ומגזין 972+ כי התנאים במחנה מידרדרים במהירות. לדבריו, בתי הספר סגורים מאז תחילת המבצע של כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית נגד חמושים במחנה בדצמבר 2024, אונר"א לא מצליחה לספק שירותים כבר יותר מחודש, והחשמל הופסק לגמרי.
"המחנה הפך גם למפגע בריאותי", אמר חוואשין. "מאז תחילת המבצע של הרשות, לא נאספה אשפה, וערימות זבל מצטברות בצידי הרחובות. הכבישים ותשתיות המים עדיין הרוסים מהפלישות הישראליות הקודמות, ואנשים נסמכים על מכלי מים ומאגרים על הגגות – שרבים מהם נפגעו מהירי בזמן המבצע של הרשות והמבצע הישראלי הנוכחי והפכו לא שמישים".
לפני תחילת המתקפה הישראלית, הרשות הפלסטינית ביצעה מבצע נגד חמושים במחנה הפליטים ג'נין, שבמהלכו נהרגו כמה חמושים, כמו גם אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים ואזרחים (ביניהם עיתונאית). לדברי הגורם בעיריית ג'נין, "ישראל טוענת שהרשות לא עשתה דבר ולא השפיעה על פעילות החמושים וכוחם. אנחנו, כפעילים מג'נין, ניסינו לפנות לצעירים החמושים ולקרוא להם להניח את נשקם דווקא בשלב הזה, לנוכח הברוטליות הישראלית והכוונות הברורות להשמיד את המחנה, אך הם סירבו. כל מי שמעביר עליהם ביקורת מיד מואשם בשיתוף פעולה או מאוים, ולכן אנשים נמנעים מלדבר.
"במקביל, ברור שהתקבלה החלטה מצדו של נתניהו לפצות את סמוטריץ' ואחרים על רקע עצירת המלחמה בעזה. מה שקורה בצפון הגדה לא התרחש מאז האינתיפאדה – הציבו שערים על כביש ג'נין-שכם ובכניסות לשכם, והמבצע נמשך. לצד גירוש תושבי מחנה ג'נין, מתבצעות פשיטות גם בכפרים הסמוכים. הקמנו חדר חירום כדי לסייע לאנשים. חלקם מצאו מקלט אצל משפחותיהם וקרוביהם מחוץ למחנה, ואחרים שוכנו במוסדות ובבתי ספר. לא דמיינו שתתרחש בג'נין סיטואציה דומה לזו שבעזה במהירות כזו, אבל נראה שישראל אינה מבזבזת זמן, אלא מנצלת את התמיכה של טראמפ ואת התמקדות העולם בהפסקת האש בעזה כדי לכפות מציאות חדשה בגדה".

"המצב קשה יותר ממה שניתן לתאר. למעט מאפיות ובתי מרקחת, כל החנויות סגורות". העיר ג'נין, ב-29 בינואר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)
"הפגיעה בג'נין לא החלה היום, אלא כבר ב-2021, עם פעולות חוזרות ונשנות במחנה ובעיר ג'נין עצמה", אמר עאמר אבו בכר, יו"ר לשכת המסחר בג'נין. "אחרי 7 באוקטובר 2023 העיר נסגרה לחלוטין, מה שהוביל לקריסה כלכלית מוחלטת בשל היעדר קונים מתוך הקו הירוק, וזאת במקביל למניעת כניסת הפועלים הפלסטינים לישראל. הקמנו ועדת חירום הכוללת את נציגי העירייה, לשכת המסחר וכמה מוסדות נוספים, ואנו מנסים לספק סיוע לתושבים.
"אני מדבר על סיוע בסיסי כמו שמיכות ומזרנים. המצב קשה יותר ממה שניתן לתאר. למעט מאפיות ובתי מרקחת כל החנויות בג'נין סגורות, וכל מי שיוצא מביתו עלול להיתקל בהטרדות מצד הצבא. אפילו אני עצמי, בדרכי למשרדי לשכת המסחר, נתקלתי בג'יפ צבאי שעקב אחרי וניסה להטריד אותי. מה שקורה בג'נין בלתי נתפס, ואף אחד לא שם לב לזה".
מחסומים ו"צירים"
שמונה משפחות שנמלטו מהמחנה, 74 נפשות בסך הכל, מצאו מקלט זמני במרכז קהילתי לעיוורים בעיר. כל שתי משפחות קיבלו חדר. תחילה הם ישנו על הרצפה, ובימים האחרונים הובאו מיטות למקום. אחת הנשים, כבת 50, סיפרה כי זו הפעם הרביעית שהיא מתפנה מהמחנה בשנה האחרונה בעקבות מבצע צבאי, אך הפעם המצב גרוע יותר. "זה המבצע הגדול והקשה ביותר. ראינו את הרחפנים והצלפים ויצאנו כל המשפחה ביחד. זה קרה מהר, לא היה לנו זמן לקחת דברים. אמרו לאנשים לעזוב גם בעזרת רחפנים (שכרזו; א"ז). עזבנו כדי שלא יירו בנו. יש לנו ילדים, נערים, והם לא מבדילים בין גדול לקטן".
לדבריה, "המצב קשה יותר מאשר ב-2002 (מבצע חומת מגן; א"ז). עכשיו גם היינו 45 יום במצור שהטילה הרשות (המבצע שהתרחש לפני המבצע של הצבא; א"ז), בלי חשמל, רק עם בטריות ואש כדי להתחמם; מים רק במכליות, אחרי שנגמרו המים במכלים על הגג והם ניזוקו מירי. אנחנו סובלים מהטרדות משני הצדדים. ב-2002 זה היה רק מצד ישראל".
ת'אאר, צעיר שעזב את המחנה עם משפחתו ומצא מקלט במרכז הקהילה בעיר, סיפר: "היו רחפנים מעל הבית. בהתחלה אמרו לנו (ברמקול; א"ז) לא לזוז. בשכונות אחרות אמרו דברים אחרים, כמו לצאת מהבתים, או שאי אפשר להיכנס לבתים. לאחר מכן יצאנו. היה מותר לצאת מהמחנה רק מרחוב אל עודה (היציאה המערבית של המחנה; א"ז). הרחפן היה ליד החלון וצילם. היו גם כאלה (רחפנים; א"ז) שירו". לדברי ת'אאר, שמתנייד בכיסא גלגלים, הדרך החוצה היתה קשה. "הדרכים היו הרוסות. חיכיתי במחסום שעה וחצי. הוציאו חמישה-חמישה".
באזור כיכר אל עודה, שמשם הורה הצבא לאזרחים להתפנות מערבה דרך מחסום ("נקז" בשפה הצבאית הנהוגה בעזה; א"ז) היה ניתן לראות הרס רב של כבישים, ביוב זורם ברחובות, וכלי רכב וחנויות שניזוקו. מהנקודה הזאת הצבא התחיל לפתוח "ציר" רחב לתוך המחנה, כדי לאפשר כניסה של כוחות גדולים. ואולי כמו בציר נצרים, זה פשוט היה תירוץ להרס.
בבית סמוך לכיכר, מתגוררים עיאד מפלח, בן 57, אשתו ושבעת ילדיהם אצל קרובת משפחה, לאחר שנאלצו לעזוב את המחנה. "אני גר ליד תיאטרון החופש בחלק המערבי של המחנה. אנחנו תשעה אנשים בבית. לא יצאנו ממנו במשך שבוע (מאז תחילת המבצע; א"ז). ישבנו בבית. ביום ראשון שמעתי קולות, ואז החיילים פרצו את הדלת ונכנסו הביתה, שמו את ידי על הקיר, היכו אותי ברובה. אמרתי להם שיש לי ילדים, אבל הם לא ענו. הם אמרו שיש לי חמש דקות לעזוב, ועשו חיפוש בבית. אמרו לי לצאת מהרחוב לכיוון שירין אבו עאקלה (המקום שבו נהרגה העיתונאית בכניסה המערבית למחנה; א"ז). ראיתי שהכל הרוס. לא השאירו עצים או שום דבר ברחוב. היו בתים שרופים. הם שמים משהו ליד הדלת ושורפים את הבית. הכביש הרוס מדחפורים. אחרי שהייתי שבוע בבית, הופתעתי ממה שראיתי".
מפלח דואג למאה הכבשים שהותיר בשטח שליד ביתו. "כבר שלושה ימים לא האכילו או בדקו אותן. הם לא מכבדים תיאום פלסטיני. אין חוק או מדינה שיעצרו אותם".
משרד החוץ הפלסטיני גינה אתמול (רביעי) את הפלישה "הפרובוקטיבית" לעיר ג'נין ולמחנה הפליטים ג'נין, ואת ההתבטאויות של שר הביטחון, ישראל כ"ץ. "דבריו של כ"ץ הם המשך למלחמת ההשמדה, הגירוש והסיפוח, כמו גם פלישה לאזור שנמצא תחת שליטת הרשות הפלסטינית, תוך הפרה בוטה של כל ההסכמים החתומים ואתגר גלוי כלפי המדינות שהכירו במדינת פלסטין", נאמר בהודעה. "כל זאת תוך שימוש בטענות שקריות כדי להסתיר את הפשעים שבוצעו נגד אזרחים פלסטינים, גירושם של יותר מ-80% מתושבי המחנה, ניתוק אספקת המים מהמחנה ומשכונות נרחבות בעיר, הרס בתים ומסגדים, חבלה בתשתיות, והטלת מצור על בתי החולים ושיבוש עבודתם".
משרד החוץ קרא לקהילה הבינלאומית ולממשל האמריקאי להתערב בדחיפות כדי לעצור את המתקפה, ולהתייחס ברצינות לכך שישראל מעבירה את מחזות ההרס מעזה אל הגדה המערבית. כן הודגש כי המשך המתקפות בגדה, סגירתה ובידודה באמצעות מאות מחסומים צבאיים ושערי ברזל, לצד הענשה קולקטיבית של האוכלוסייה הפלסטינית, עלולים להצית את השטח, במקום לחתור להרגיע אותו.
חסימות שמשבשות את החיים
לצד ההתקפות על מחנה הפליטים ג'נין והאזורים הסמוכים, הצבא סגר דרכים מרכזיות ברחבי הגדה המערבית – באמצעות מחסומים, שערי ברזל ותלוליות עפר – כצורה של ענישה קולקטיבית. חלק מהדרכים נפתחות רק בזמנים מסוימים ביום. החסימות מאלצות תושבים להמתין שעות ארוכות בפקקי תנועה, למצוא דרכים חלופיות כמו דרכי עפר או שדות, או להימנע מנסיעה.
מוחמד חורייני, סטודנט לספרות אנגלית באוניברסיטת ביר זית שליד רמאללה ופעיל ב"צעירי הצומוד", היה אמור לעשות מבחן בשבוע שעבר, אך המבחן נדחה בגלל המבצע של ישראל בגדה. חורייני החליט לנסוע בחזרה לכפר א-תוואני שבדרום הר חברון, נסיעה שלפני 7 באוקטובר היתה נמשכת כשעתיים. אחרי תחילת המלחמה הוטלו הגבלות תנועה נוספות בגדה המערבית, וחורייני היה מבלה ארבע-חמש שעות בנסיעה הביתה. הפעם המסע לקח לו 13 שעות .

לצד ההתקפות, הצבא סגר דרכים מרכזיות ברחבי הגדה המערבית. פלסטינים ממתינים לעבור במחסום דרומית לשכם, ב-6 בינואר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)
חורייני סיפר שנתקע יותר מ-6 שעות במחסום ג'אבה, דרומית מערבית לרמאללה, בפקק של מאות אם לא אלפי מכוניות ו"זה הרגיש כאילו מכונית אחת עוברת כל חצי שעה". כשהגיע סוף סוף למחסום, שאויש על ידי שני חיילים, "אחד מהם אותת לי לעצור, אז כיביתי את המנוע. שני החיילים היו בטלפונים שלהם ולא התייחסו אליי או לשאר כלי הרכב שעמדו מאחוריי בתור. כשחיכיתי, התברר לי שהם עושים את זה רק כדי להשפיל אנשים ולשבש את החיים שלנו". עשר דקות לאחר מכן החייל ביקש ממנו תעודת זהות, ביצע חיפוש ברכב ושאל כמה שאלות, ואחרי חמש דקות אמר לו להתקדם.
בהמשך הוא נתקע שוב במחסום הקונטיינר. כשהגיע סוף סוף לבית לחם, גילה שהשער הראשי לעיר סגור. הוא נתקל במחסום נוסף בבית ג'אלה, אך מצא דרך חלופית, והגיע לכפר שלו בתשע בערב, 13 שעות אחרי שיצא מהאוניברסיטה.
מדובר צה"ל נמסר כי "מחסומים הם כלי שבו אנחנו משתמשים במאבק בטרור, שמאפשרים תנועת אזרחים ובמקביל מספקים שכבת סינון שמונעת ממחבלים לברוח ולפגוע במבצע.
"באופן כללי, כשהצבא מבצע פעולות מתוך כוונה ללכוד מחבלים ובו זמנית לאפשר תנועת אזרחים, מיושמת מערכת של מחסומים. הגישה הזאת טובה יותר מאשר לסגור לגמרי אזור מסוים או לאפשר למחבלים תנועה לא מוגבלת".
בימים האחרונים הורחב מבצע "חומת ברזל" גם לטולכרם. מושל טולכרם, עבדאללה כמיל, קרא לקהילה הבינלאומית לפעול בדחיפות להפסקת המתקפה הישראלית על אזרחים במחנה. לדבריו, "המתקפה פגעה בכל תחומי החיים בעיר ובמחנה. היא מכוונת להתשת משאבינו, להשמדת תשתיות ולפגיעה ישירה בבתי האזרחים ובחנויות, בין היתר באמצעות הריסת כבישים. זאת נוסף למצור על בתי החולים והחרמת אמבולנסים. כל מה שתוקן בתקופה האחרונה נהרס שוב, ותושבי המחנה נאלצים לנטוש את בתיהם. הקמנו ועדת חירום ואנו מכינים אולמות, מסגדים ומבנים ציבוריים כדי לקלוט את התושבים המפונים".

"כל מה שתוקן בתקופה האחרונה נהרס שוב". מכונית שנפגעה בהפצצה אווירית ישראלית במחנה הפליטים נור שמס ליד טולכרם, ב-28 בינואר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)
בשכם אין בשלב זה מבצע צבאי בהיקף דומה, אך מתקיימות פשיטות חוזרות ונשנות – הן על מחנות הפליטים, הן על העיר, שנתונה תחת מצור כבד עוד לפני המלחמה. מושל שכם, ע'סאן דג'לס, אמר ל"שיחה מקומית" כי "שכם היתה נצורה עוד לפני המלחמה, כדי לפגוע בה, משום שהיא נחשבת לבירת הכלכלה הפלסטינית. החמרת המצור עכשיו היא המשך ישיר למהלך הזה".
לדברי דג'לס, "כל הנהגת המתנחלים נמצאת כאן – מנהיגי 'תג מחיר' ביצהר, מנהיגי 'נוער הגבעות', ואפילו יוסי דגן (ראש המועצה האזורית שומרון; ב"ז) מתגורר בשבי שומרון (סמוך לשכם; ב"ז). עבורם, כל מראה של פלסטיני שבונה בית, מעבד את אדמתו או סתם הולך ברחוב הוא פרובוקציה. הצבא עובד אצלם. מדינת המתנחלים הפכה למי שמנהלת את מדינת הכיבוש. זה טבעי שהמציאות הנוכחית היא תוצאה של הדרישות של סמוטריץ' והימין הקיצוני. עלייתו המחודשת של טראמפ והשלכות המלחמה בעזה יחדיו מספקות אינדיקציות מסוכנות מאוד בנוגע למה שמצפה לגדה, וזה במקביל להיעדרותן של מדינות ערב ואי מעורבותה של הליגה הערבית. העם הפלסטיני הופקר, כמו 'יתומים על שולחנות הנבלים'".
לדג'לס יש גם ביקורת חריפה על חמאס. לדבריו, "בתנאים הללו אין לנו ברירה אלא להיאחז באחדותנו ולחזק אותה – וזה מה שחמאס צריכים להבין. הם פשוט צריכים לרדת מהעץ ולהבין שהסערה לפנינו גדולה וקשה. כולם צריכים לוותר למען האחדות, במיוחד לנוכח האכזריות הישראלית. הכיבוש מתמחה בשכלול שיטות הדיכוי שלו – אנשים מבלים מדי יום 4–5 שעות במחסומים. תאר לך איך נראית שכם, עם האוניברסיטה שלה שבה לומדים 25 אלף סטודנטים, עם מוסדותיה וחנויותיה, תחת מציאות כזו".
בנוגע לחשש מהתפשטות האירועים ממחנות הפליטים בטולכרם ובג'נין אל מחנות הפליטים בשכם, אומר דג'לס: "תמיד יש פשיטות, אבל במחנות הפליטים של שכם אנחנו נמצאים בקשר רציף עם הציבור, אנחנו נוכחים בשטח כל הזמן. אומרים שכולנו היינו אסירים ומשוחררים, נאבקנו נגד הכיבוש, אבל בשלב הזה חובתנו היא להסיר מהכיבוש את התירוצים להמשיך בטבח חסר הרסן נגד עמנו.
"תאר לך שבטַמוּן נהרגו אתמול 10 בני אדם בתקיפה אווירית, והבוקר אנשים כבר מדברים על שחרור אסירים. כמובן ששחרור אסירים הוא דבר חשוב, אבל מותם של צעירים הפך להיות עוד אירוע שתוך שעות מפסיקים לדבר עליו. אנשים גם לא תומכים יותר בשביתות מחאה, כי המצב הכללי ממילא נראה כמו שביתה – הכל משותק. דרך אגב, מה שקורה בג'נין ובטול כרם הוא בלתי נתפס ואין שום תירוץ שמצדיק אותו. כדי לרדוף אחרי עשרה צעירים, הורסים מחנה שלם ומגרשים אלפי בני אדם? איזה היגיון יש בזה?".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן