כשפוגעים בזכויות האזרח של המיעוט, גם הרוב נמצא בסכנה  

את המאבק בשלטון שמפקיר את כולנו לא נצליח לעצור בלי שותפות מלאה עם האזרחים הערבים. הפגנה נגד חוק הלאום, 11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בזמן שממשלת ארה"ב הפעילה לחצים על חמאס כדי להביא לשחרור החטופים – שהסתכמו בסופו של דבר בשחרורו של עידן אלכסנדר, בעל האזרחות האמריקאית – וממשלת ישראל הוסיפה להיות אדישה לאזרחיה הנמקים במנהרות, התקיים שיח בחברה היהודית בישראל סביב שאלת מושג האזרחות הישראלית.

אחרי שחרורו של אלכסנדר, הורי חטופים מכל הקשת הפוליטית גילו שאין להם על מי לסמוך, שהממשלה והעומד בראשה מתנערים מהאחריות הבסיסית לביטחונם ולשלומם, ושהם מוצאים את עצמם מתחננים לעזרה מנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ובכירים בממשלו. כך, תהתה אמו של החטוף נמרוד כהן מה שווה הדרכון הישראלי ומי יציל את בנה שאין לו אזרחות אמריקאית; ואביו של החטוף תמיר נמרודי הביע רצון לוותר על תעודת הזהות הישראלית שלו.

דבר אחד ברור: שחרורו של אלכסנדר הבהיר לנו, האזרחים היהודים בישראל, שמעמדנו הידרדר מאזרחים בעלי זכויות במדינה ריבונית, שמחויבת כלפיהם ויודעת להגן עליהם, לנתינים חסרי הגנה. בדומה לפליטים, אנו תלויים בחסדיהם של מנהיגי מדינות אחרות בעולם. התנערות זו של הממשלה מחובתה כלפי אזרחיה למעשה מרוקנת מתוכן את מוסד האזרחות.

אבל חשוב להבין שההתנערות ופירוק מוסד האזרחות לא התחילו ב-7 באוקטובר, אלא שנים ארוכות קודם לכן, באמצעות מדיניות של אפליית והדרת האזרחים הערבים. כמו סוגים רבים ומגוונים של פירוק מנגנונים דמוקרטיים שאנחנו חווים, גם אלה החלו בהגבלת האזרחות של מיעוט בחברה.

נקודת שפל משמעותית בשחיקת מעמדם של האזרחים הערבים היתה חוק הלאום מ-2018, שביסס את העליונות היהודית, נמנע מלהזכיר שוויון, ולמעשה הגדיר אותם רשמית כאזרחים סוג ב'. בדרך זאת, הממשלה התנערה מחובתה להבטיח את הזכות לשוויון בין כל אזרחיה.

הממשלה הנוכחית צמצמה בשנתיים האחרונות את גבולות האזרחות של האזרחים הערבים בעוצמה רבה. כשהפשיעה בחברה הערבית משתוללת ושוברת שיאי נרצחים, והמדינה ממשיכה לתת לארגוני הפשיעה לשגשג ביישובים הערביים ומקצצת קיצוץ אגרסיבי בתקציבים שנועדו לסגירת פערים – ברור לכל שהפקרת האזרחים הערבים על ידי המדינה שוברת שיאים חדשים. הממשלה מתנערת מחובתה להבטיח את הזכות הבסיסית ביותר שלהם – הזכות לחיים, ובמקביל פוגעת בהם באופן שיטתי בחקיקה, במהלכים פוליטיים, בהצהרות ציבוריות של בכירים, באכיפה בררנית ועוד.

בנובמבר 2023, במסגרת עסקת שחרור החטופים הראשונה, הממשלה סיפקה דוגמה קיצונית לאופן שבו היא מתנערת מחובתה כלפי האזרחים הערבים. המדינה כללה ברשימת האסירים ששוחררו כמה נשים ערביות אזרחיות ישראל שנעצרו מאז תחילת המלחמה – שחלקן אפילו עדיין לא הועמדו לדין. בכך, הממשלה לא רק סימנה את האזרחים הערבים כ"אויבים מבית", אלא אף התנערה מהזכות הבסיסית הקיימת לכל אזרח במדינה דמוקרטית למשפט הוגן.

>> השנה שבה ישראל החלה להתייחס לאזרחיה הערבים רשמית כאויבים

הפקרת האזרחים הערבים על ידי המדינה שוברת שיאים חדשים. מחאת האזרחים הפלסטינים נגד הפשיעה המאורגנת, כיכר הבימה, 6 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלשא90)

כשפוגעים בזכויות של האזרחים הערבים, משחיתים את המנגנונים שאמורים לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו; מכשירים את דעת הקהל ומנרמלים פגיעות אנושות ופירוק ערכי. כשאנחנו רדומים ואדישים לפגיעות ולרדיפה של הציבור הערבי, אנחנו לא רק הופכים לפחות מוסריים, אלא גם לאזרחים יותר פגיעים – כי התקדים להתנערות מאזרחים כבר קיים. היינו יכולים למנוע את קריסת משמעותה של האזרחות הישראלית אם ערכי השוויון והצדק עבור כל האזרחים היו חזקים יותר בחברה שלנו; אם האזרחים היהודים לא היו מדירים את עצמם ממאבקים הקשורים לחברה הערבית; ואם היינו מצליחים לפתור את האתגרים הגדולים שמונעים קידום של הערכים האלה, ובראשם עצירת המלחמה בעזה, וסיום הכיבוש והסכסוך המדמם באמצעות הסכם שלום.

במשבר העמוק שבו אנחנו נמצאים, הקיטוב הקיים בין יהודים וערבים חייב להיעלם למען חלוקה מחודשת – בין אזרחים שרוצים לחיות, שרוצים הגנה, שוויון וצדק, לבין תאבי המוות שפועלים למען כיבוש ודיכוי.

לאחרונה אנחנו רואים מגמה מבורכת של מנהיגים בשמאל ובמרכז, בכנסת ובארגוני חברה אזרחית, שקוראים לשותפות, חיים משותפים או מאבק משותף. כך למשל, יאיר גולן בוועידת השלום האחרונה התייחס למפלגות הערביות כפרטנר לגיטימי וחיוני בממשלה הבאה, ומתח ביקורת חריפה וברורה על הרג התינוקות והאזרחים שמתרחש בלחימה בעזה. דוגמה נוספת היא משה רדמן, ממובילי הארגון "אחים לנשק" וממקימי "עוגן לעתיד", שהשתתף בוועידת השלום בפאנל על החשיבות של סיום הכיבוש וקידום תהליך שלום. צעדים אלה אינם רק נכונים וצודקים, אלא גם הישרדותיים ופרגמטיים. את המאבק בשלטון שמפקיר את כולנו ומרוקן את מושג האזרחות מתוכן לא נצליח לעצור בלי שותפות מלאה עם האזרחים הערבים.

אבל הצעדים הראשוניים הללו אינם מספיקים. חשוב לזכור שכדי שמאבק משותף יצליח, הוא חייב להתרחב ולכלול בתוכו מאבק על הגדרת האזרחות של כל האזרחים – יהודים וערבים. זה אומר למשל לכלול דרישות לפתרון בבעיות בוערות בחברה הערבית באג'נדה ובמצע הבחירות; לשתף פעולה עם מנהיגים ערבים ולתת להם מקום כמקבלי החלטות במאבק; לאפשר ביטוי לזהות פלסטינית; לצאת נגד הרדיפה של אזרחים ומנהיגים ערבים באופן ברור ואפקטיבי, ועוד. זה דורש אומץ פוליטי, אבל זו הדרך היחידה לשינוי אמיתי.

נירה בן-עוזר היא מנהלת שותפה של המחלקה הציבורית בעמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה