כמו נאצר בשעתו, נסראללה השאיר רבים בעולם הערבי בתחושת יתמוּת

אני לא זוכר שראיתי עצב כזה בעולם הערבי על מותו של מנהיג או פוליטיקאי ערבי, כפי שראיתי בימים האחרונים לאחר שישראל התנקשה בחייו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה.

>> המלחמה בעזה היא של נתניהו, בלבנון – של המרכז-שמאל

ברשתות החברתיות בעולם הערבי, אנשים רבים, חלקם הגדול פלסטינים, חזרו על אותו משפט: "אנחנו מרגישים שהפכנו יתומים". היותר מבוגרים ביניהם השוו את האירוע הזה למותו של נשיא מצרים, ג’מאל עבד אל נאצר, שהאומה הערבית כולה בכתה עליו כמו שלא בכתה על אף מנהיג אחר בעידן המודרני. כל פלסטיני בדור שלי שמע ממשפחתו שסבא שלו בכה כשנאצר מת. מה שחיזק את ההשוואה הוא צירוף המקרים. על מותו של נסראללה מהפצצה הישראלית הוכרז ב-28 בספטמבר, בדיוק ביום שבו מת עבד אל נאצר 54 שנים קודם לכן, ב-1970.

אזרחים פלסטינים בישראל, גם אם חשו עצב עמוק על מותו של נסראללה, לא העזו לארגן אירוע לזכרו או לכתוב דברים מפורשים ברשתות החברתיות. אבל בעולם הערבי נערכו תהלוכות והפגנות, שבהן נשאו את תמונתו של נסראללה. אפילו בעמאן בירת ירדן, שם חזבאללה לא נהנה מתמיכה גדולה מדי, נערכה תהלוכה כזו, וכך גם בערים גדולות בצפון אפריקה, שלא לדבר על ערים במדינות השייכות לציר הפרו-איראני, כמו דמשק בסוריה או צנעא בתימן. בלבנון צולמו והופצו סרטונים משדה התעופה של ביירות וממקומות אחרים במדינה, שם נראו רבים – מעדות שונות וקבוצות שונות, נשים וגברים – בוכים בקול רם.

ישנם כמובן הבדלים בין נאצר לנסראללה, אבל יש ביניהם כמה קווי דמיון. שניהם נלחמו נגד ישראל וסירבו להיכנע או לנהל איתה משא ומתן, שניהם היו נואמים טובים בעלי כריזמה, ולשניהם היו גם אויבים משותפים; מדינות המפרץ, וסעודיה בראשן, התנגדו להם בעקבות תמיכתם בתימן במלחמתה נגד סעודיה. אולם קו הדמיון המשמעותי ביותר, מבחינת ההשפעה על ההמונים, מצוי בכך שכמנהיגים שניהם שידרו ביטחון לציבור שלהם והפיחו בו תקווה. התחושה הכללית שעוררו גם נאצר וגם נסראללה היא שהם מעין "אבא".

למרות הפופולריות שלו, היו לא מעטים בעולם הערבי ששמחו על מותו של נאצר. כך קרה גם עם נסראללה. במדינות המפרץ, במיוחד בסעודיה, לא היתה לו אהדה בחייו. זה היה בולט יותר, כמובן, בצפון סוריה, באזורים שעדיין תחת שלטון כוחות האופוזיציה, שנסראללה שלח את ארגונו להילחם בהן. באידליב בצפון סוריה, לדוגמה, נשאו שלטים, בעברית, האומרים "תודה לנתניהו".

פרט לחמאס, רוב הארגונים בעולם הערבי המסונפים לאחים המוסלמים לא אהדו את נסראללה וחזבאללה. העוינות כלפיו גברה לאחר שתמך בבשאר אסד נגד האופוזיציה, שנתמכה על ידי האחים המוסלמים. מעניין לציין שהאחים המוסלמים התנגדו גם לנאצר ולקו הלאומי שלו, והוא מצידו נלחם בהם ורדף אותם.

כאמור, נקודת המפנה ביחס למעמדו של נסראללה בעולם הערבי היתה ב-2011, עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. עד אז היה סביבו סוג של קונצנזוס, משום שהוא נתפס כמי שסילק את ישראל מדרום לבנון, והתמודד איתה כיריב שווה ב-2006, דבר ששום צבא ערבי לא הצליח לעשות. עם זאת, מרגע שחזבאללה התייצב לצדו של משטר אסד והתגייס לעזור לו צבאית, רבים בעולם הערבי מתחו עליו ביקורת קשה מאוד. משום כך, אחרי מותו, אותם כוחות בעולם הערבי לעגו לו ושמחו לאידו. גם המחלוקת העדתית בין שיעים לסונים לא עזרה לו, אם כי ההתגייסות שלו להילחם בישראל למען העזתים ה"סונים" עמעמה קצת את החלוקה הזו, ומעמדו שוב השתפר.

"הפרויקטים והדרכים של נאצר ושל נסראללה שונים לחלוטין", הסביר חוקר והיסטוריון מהגליל, שהעדיף להישאר בעילום שם בהכירו את הרגישות הישראלית לעניין נסראללה, "אבל העצב וההלם על מותם קשורים לתפיסה של תבוסה. נאצר מת לאחר התבוסה ב-1967, ומותו חיזק את תחושות הייאוש והאכזבה שכבר היו קיימות אחרי סיום מלחמת ששת הימים. נסראללה נהרג בהתנקשות ישראלית באמצע המלחמה, בשבוע שבו חזבאללה נפגע קשות מהתנקשויות במנהיגיו הבכירים. מותו גרם לתחושה של תבוסה או פחד מתבוסה, אף שהמלחמה עדיין לא הסתיימה".

"את נסראללה העריכו כאדם וכמנהיג, גם בגלל האמינות שלו. כשהוא אמר ב-2006: 'תראו את ספינת הקרב הישראלית בלב ים, היא תישרף על ידי הטילים שלנו עכשיו', זה קרה.

"בזכות ההצלחה לגרש את הצבא הישראלי מדרום לבנון ב-2000, נסראללה תפס מקום גדול בליבם של הערבים, במיוחד על רקע היעדר ניצחונות ערביים נגד ישראל ואמריקה במשך עשרות שנים. בכך אפשר להשוות אותו לנאצר, שאף שלא השיג ניצחון על ישראל, החזיק בעמדות אמיצות ולא מתפשרות והצליח להלאים את תעלת סואץ.

"אני זוכר אנשים בוכים עם מותו (של נאצר) באום אל-פחם, נצרת וחיפה, בעזה ובבית לחם ובכל מקום. זה היה אפילו יותר קשה מהתבוסה ב-1967. היה הלם אחרי התבוסה במלחמת ששת הימים, אבל העובדה שנאצר נשאר בשלטון, התחיל לשקם את הצבא ופתח במלחמת ההתשה, שמרה על תקווה מסוימת בקרב הערבים.

"אחרי מותו, מצרים הפכה ממדינה שבונה פרויקט שאפתני לחברה מובסת ומרוסקת. בעקבות לכתה של הדמות הפוליטית הכי משפיעה במזרח התיכון, איבדה מצרים את השפעתה ברמה הערבית והבינלאומית. היתה לכך השפעה גם על מדינות ערביות אחרות. אחרי היעלמותו של נאצר, ישראל התחילה להתערב בכמה מדינות ערביות, והיה לה תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה ב-1975".

אחרי מותו של נאצר, המשורר הסורי ניזאר קבאני כתב שיר הספד המתחיל במילים: "הרגנו אותך, אחרון הנביאים". בימים שאחרי מותו של נסראללה, מפיצים בעולם הערבי את השיר הזה, האומר גם שהוא, נאצר, היה "טוב מדי עבורנו", וכי הערבים קשרו קשר נגדו ונלחמו בו.

"לאחר הריגת נסראללה, החשש הערבי הוא לחזור לימי התבוסה ולתקופת אובדן, כמו אחרי מותו של נאצר, רק שהפעם זה יותר גרוע", אומר החוקר. "בזמן שנאצר הובס, היו בעולם הערבי כוחות חברתיים, מדינות וארגונים המסוגלים לדחוף להמשך המאבק בישראל, בראש ובראשונה הארגונים הפלסטינים ובעלי בריתם בכל מדינות ערב, במיוחד בלבנון. אם תבוא תבוסה עכשיו, סוגיית ההתמודדות עם ישראל תישאר ללא סוכן, מוגבלת רק ליחידים. לכן אנשים רבים כתבו שמותו של נסראללה גרם להם להרגיש יתומים".

"נאצר ייצג תקווה, ולא במקרה קראו לו 'אהוב המיליונים'. אחרי המלחמה (1967) ואחרי מותו, אנשים חשו אכזבה גדולה, כי ראו שישות גדולה כמו הצבא המצרי, עם כל היוקרה שהיתה סביבו, קרס תוך כמה שעות. זה מה שחוזר לתודעתם של אנשים עכשיו. חזבאללה בנה במשך שנים משוואת הרתעה מול ישראל באמצעות טילים, וישראל התייחסה ברצינות לאיומים מכיוונו. עכשיו רוב ההנהגה, כולל נסראללה, חוסלה תוך שבוע, והמפלגה ספגה מכה אחרי מכה, וזה לא נגמר בהתנקשות בנסראללה, שאנשים האמינו שיהיה קשה להתנקש בו. זה לא יישכח בקלות".