כל הקדנציה הפחידו אותנו. ביום הבחירות נבהלו מאיתנו

האווירה בישובים הערביים בבחירות לכנסת הזכירה אווירה של בחירות מקומיות. קלפי באום אל-פחם, ב-27 באוקטובר, 2026 (צילום: אורן זיו)

זו מערכת הבחירות התשיעית שבה אני מצביע, והשמינית שאני מסקר כעיתונאי. הייתי כאן ב-2015, כשהרשימה המשותפת הוקמה בפעם הראשונה והצליחה לייצר התלהבות שכמעט נשכחה מאז. הייתי כאן גם ב-2020, כשהמשותפת חזרה בהרכב מלא, הגיעה לבחירות עם תמיכה רחבה מאוד בחברה הערבית וקיבלה 15 מנדטים. אלה היו שתי מערכות בחירות שבהן באמת היה אפשר להרגיש שאנשים מחכים ליום הבחירות. ובכל זאת, את מה שראיתי אתמול לא ראיתי באף אחת מהן.

במהלך היום הסתובבתי בנצרת, באיכסאל, במשהד וביישובים נוספים באזור. לפני כן הייתי בכפר שלי, כפר מצר, הצבעתי ושוחחתי עם אנשים. בשבועות האחרונים ההערכות דיברו על שיעור הצבעה של 65%–70% בחברה הערבית. אלה כבר היו מספרים גבוהים מאוד ביחס למה שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות, אבל ככל שהיום התקדם, התחושה היתה שאנחנו בדרך למשהו גדול אפילו יותר. לא היה צריך בשביל זה מדגם או מומחה. היה מספיק לעמוד ליד קלפי, לראות מי מגיע ולהיזכר איך אותם מקומות נראו במערכות בחירות קודמות.

בעצם, הסימנים התחילו עוד קודם. איני זוכר מערכת בחירות שבה שאלתי אנשים בשבועות שלפני ההצבעה אם הם מתכוונים להצביע, וכמעט כולם ענו מיד "כן". בעבר זה לא היה כך. "אין למי להצביע", "כולם אכזבו", "שיתאחדו", "מה כבר ישתנה, המדינה ממילא עושה מה שהיא רוצה" – היו התשובות המקובלות בעבר. לפעמים אדם הסביר לך במשך עשר דקות למה הוא לא מאמין בבחירות, ובסוף עדיין לא ידעת אם ביום הבחירות הוא יישאר בבית. הפעם, הוויכוח הזה כמעט לא התקיים. "ברור שאני מצביע", היתה תשובה שחזרה שוב ושוב.

בנצרת זה בלט במיוחד. אני מסתובב בעיר כמעט בכל יום בחירות, ובמערכות האחרונות תחושת הריחוק מהבחירות הארציות ניכרה ברחוב. בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה בעיר היה כ-48%. מאז נוסף גם כל מה שהעיר עברה: המשבר בשלטון המקומי, פרשת ראש העיר לשעבר המואשם בפלילים ובעיקר תחושת מיאוס עמוקה מפוליטיקה ומפוליטיקאים. אולם דווקא בנצרת ראיתי אתמול נשים שעברו את גיל 90 מגיעות לקלפי. אני לא יודע מה כל אחת מהן חשבה על הרשימות ועל הוויכוחים ביניהן, אבל נראה שהן החליטו שהפעם הן לא נשארות בבית. לפעמים תמונה כזאת מלמדת על מה שקרה ביום הבחירות טוב יותר מטבלה שלמה של נתונים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

באיכסאל היה מרכיב נוסף: אחמד דראושה, מספר 8 ברשימה המשותפת, הוא צעיר בן הכפר, והמועמדות שלו נתנה לאנשים סיבה מקומית נוספת לצאת להצביע. באום אל-פחם היה ליו"ר המשותפת, יוסף ג'בארין, אפקט דומה. בחברה הערבית אנחנו מכירים היטב את כוחו של הקשר הקהילתי, ובמיוחד בבחירות לרשויות המקומיות, שבהן כמעט אין צורך בקמפיין שיסביר לאנשים למה ההצבעה חשובה. המועמד מוכר, המשפחה מוכרת, ראש העיר או ראש המועצה משפיע על החיים שלך ויש לך עמדה לגביו. לכן שיעורי ההצבעה שם גבוהים בדרך כלל בהרבה מאשר בבחירות לכנסת.

אבל אתמול קרה משהו מעניין: האווירה בבחירות לכנסת התחילה להזכיר אווירה של בחירות מקומיות.

הבנתי את זה במיוחד כשהגעתי לבית הספר בכפר שלי, כפר קטן שבו הפוליטיקה הארצית בדרך כלל לא הופכת את יום הבחירות לאירוע גדול. הפעם אנשים הגיעו, התעניינו ודיברו על ההצבעה. ככל שהסתובבתי במהלך היום, היה ברור שזה לא עניין של יישוב מסוים. משהו שהיה בדרך כלל רחוק – ממשלה, קואליציה, הכנסת – נעשה פתאום קרוב מאוד.

אחמד הלך להצביע

לכל מי שעבד בחודשים האחרונים כדי להעלות את שיעור ההצבעה מגיע קרדיט: למפלגות, לפעילים מקומיים ולכל מי שניהלו קמפיינים. הם הגיעו לאנשים, שכנעו, התקשרו ועבדו בשטח. אבל יהיה מוגזם לייחס לקמפיינים את כל מה שקרה אתמול. אי אפשר לייצר רק באמצעות הסברה מעבר מהאדישות של השנים האחרונות לשיעור השתתפות שמתקרב ל-80%.

לדעתי, וכפי שכתבתי בשבוע שעבר, מי שעזרו יותר מכולם להפוך את הבחירות לכנסת לעניין מקומי ואישי היו השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

אנחנו, מה לעשות, חברה שאוהבת להפוך דברים לאישיים. במשך שנים אפשר היה לומר לאנשים שצריך "להפיל את הימין", וזה לא השפיע מספיק. גם אדם שלא אהב את מי שנמצאים בשלטון היה יכול לכעוס, לקלל מול החדשות וביום הבחירות להישאר בבית. בן גביר וסמוטריץ' הצליחו לקחת את הדבר המופשט הזה ולהכניס אותו כמעט לכל בית ערבי.

הפשיעה כבר נמצאת ברחוב שלנו, והתחושה הרווחת היא שהמדינה מפקירה אותנו מולה. הריסת בתים אינה עוד דיון אידיאולוגי. השיח של סמוטריץ' על הנגב והגליל נוגע באדמה שאנשים חיים עליה. וההסתה נגד ערבים כבר מזמן אינה רק משפט שנפלט ואז מישהו מסביר שלא הובן נכון. אצל חלק מהשרים בממשלה הנוכחית-היוצאת, ההסתה הזאת הפכה לחלק בלתי נפרד מהמותג הפוליטי, למשהו שמציגים בפני המצביעים כהוכחה לכך שהם עושים את העבודה.

ההסתה הפכה לחלק בלתי נפרד מהמותג הפוליטי שלו. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בטקס הקמה של התנחלות חדשה בגוש עציון, ב-2 בספטמבר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

במאמר שלי מלפני שבוע התייחסתי לסרטון הבחירות של סמוטריץ', שבו הופיע המשפט "יש לאחמד ממה לפחד". יותר מהאיום עצמו, עניינה אותי העובדה שהפחד הזה הוצג כהישג. סמוטריץ' לא ניסה להרגיע את האזרח הערבי ולומר לו שהמדיניות שלו אינה נגדו. להפך, הוא סיפר לבוחרים שלו שהאזרח הערבי מפחד ממנו, וביקש על זה עוד קולות. בסוף, מי שמתגאה בכך שהוא מאיים עליך חוסך לך לפחות את ההתלבטות אם לקחת את האיום ברצינות. את המאמר סיימתי במשפט: "לאחמד יש אולי ממה לפחד, אבל גם יש לו זכות הצבעה".

אתמול אחמד הלך להצביע.

יש משהו כמעט פרדוקסלי במה שקרה. השנים האחרונות לא קירבו את החברה הערבית למדינה אלא דווקא הרחיקו אותה ממנה. המלחמה בעזה; מה שקורה בגדה המערבית; ההסתה נגדנו; ההגבלות אפילו על האפשרות לדבר על מה שעובר על בני עמנו; ובתוך היישובים שלנו, הפשיעה והתחושה שהחיים שלנו שווים פחות – כל אלה לא חיזקו את האמונה באזרחות הישראלית ולא בנו מחדש אמון במערכת הפוליטית. להפך. הרבה דברים שאנשים עוד ניסו להיאחז בהם נשחקו בשנים האלה.

ודווקא מתוך המרחק הזה, הם הגיעו לקלפי.

איני חושב שזו סתירה. אדם לא חייב להאמין במערכת כדי להשתמש בכלים שהיא משאירה בידו. הוא יכול לא להאמין שממשלה אחרת תפתור את כל הבעיות שלו, לא להיות מרוצה מהמנהיגות הערבית, להרגיש שהמדינה מתרחקת ממנו ושגם העולם לא באמת ממהר להגן עליו – ובכל זאת להסתכל על בן גביר וסמוטריץ' ולהחליט שהוא לא מוכן להישאר בבית בזמן שהם מבקשים עוד ארבע שנים.

אולי זה ההבדל הגדול בין הבחירות שהתקיימו אתמול ובין מערכות הבחירות של 2015 ו-2020. אז ההתגייסות נבנתה במידה רבה על תקווה – על האחדות של הרשימה המשותפת, על התחושה שהייצוג הערבי יכול לגדול, על האפשרות לעשות משהו חדש. אתמול היתה גם תקווה, כמובן, אבל בשטח הרגשתי משהו אחר, אולי חזק יותר: נחישות. אנשים לא היו בהכרח משוכנעים שמישהו עומד לשפר את מצבם. הם ידעו בעיקר מה הם לא רוצים שימשיך לקרות להם.

לכן מוקדם מדי בעיניי להתמקד היום בשאלה מי קיבל עוד מנדט ומי פחות. התוצאות עוד יתבהרו, ומי שלמד משהו מבחירות בישראל יודע שהמפה של היום יכולה להשתנות מחר. אבל בלי קשר למספר הסופי של המנדטים, כבר ברור שההצבעה בחברה הערבית היתה אחד הגורמים שהשפיעו יותר מכול על תמונת הבחירות.

מעניין גם שלפחות לפי התמונה הראשונית, ההתעוררות בחברה שלנו תורגמה בעיקר לתמיכה במפלגות הערביות. יהיה עוד הרבה מה לכתוב על הבחירה בין המשותפת לרע"מ, על מי נהנה יותר מהעלייה בשיעור ההצבעה ועל מה הציבור ניסה לומר לכל אחת מהן, אבל זה דיון שראוי לקיים אחרי שהתוצאות יתייצבו. מה שהיה חשוב יותר אתמול הוא עצם היציאה להצביע. אחרי שנים שבהן אנחנו מדברים על התפרקות החברה הערבית, על כך שהפשיעה והייאוש הפכו אותנו מאוכלוסייה עם תחושה של גורל משותף לקבוצות שכל אחת מהן עסוקה בהישרדותה שלה – במשך יום אחד ראיתי משהו אחר. ראיתי חברה.

זו לא היתה חברה בלי מחלוקות, ולא ציבור שהתאחד פתאום מאחורי הנהגה אחת. גם היום נמשיך להתווכח על המשותפת ועל רע"מ, על זהות ועל שותפות, על הכנסת ועל גבולות הפעולה בתוכה. אבל מאות אלפי אנשים החליטו באותו יום שיש רגע שבו כל הוויכוחים האלה לא מבטלים את העובדה שיש משהו משותף שקורה לכולנו.

בן גביר וסמוטריץ' לא הסתפקו במה שעשו במשך הקדנציה. כשהתחילו להתברר במהלך היום שיעורי ההצבעה הגבוהים בחברה הערבית, סמוטריץ' עצר את סיוריו וכינס דיון חירום, ובן גביר הגיע לכניסה לכפר קאסם כדי להזהיר את מצביעיו מ"אחוזי ההצבעה המטורפים" אצל הערבים. היה בזה כמעט סיכום מושלם של מערכת היחסים שהם ניסו לייצר איתנו: במשך שנים האזרח הערבי הוצג כאיום כשדרש קרקע, ביטחון, שוויון או זכות לדבר על בני עמו; ביום הבחירות התברר שהם יכולים להציג כאיום גם את עצם השימוש שלו בזכות האזרחית הבסיסית ביותר.

אולי כאן נמצא גם ההסבר העמוק יותר למה שראינו אתמול. החברה הערבית לא התקרבה פתאום למדינה, ובוודאי לא שכחה את מה שעבר עליה בשנים האחרונות. במובנים רבים, היא רחוקה ממנה יותר מאי-פעם. אבל דווקא מתוך המרחק הזה אנשים החליטו להשתמש בכוח שהמדינה עדיין לא הצליחה לקחת מהם. בן גביר וסמוטריץ' רצו ערבים מפוחדים, מוחלשים ומיואשים מספיק כדי להישאר בבית. אתמול הם גילו שייאוש ופחד לא תמיד מייצרים שתיקה.