איך ירדה מגדולתה נצרת, פעם בירת האזרחים הערבים בישראל?

"נצרת היתה המקום הראשון שאירח את ההפגנות הארציות – והאחרון שבו ננעלו הישיבות. איך הגענו למצב הזה?" אזרחים פלסטינים מפגינים בנצרת נגד הכיבוש, ב-10 באוקטובר 2015 (צילום: באסל עווידאת / פלאש90)

נצרת הגיעה לכותרות השבוע – לא בגלל הפגנות שנערכו בה במחאה על המלחמה עם איראן, על המלחמה בעזה, על המצור והרעב או על הדיווחים אודות הרג שיטתי של אזרחים שביקשו סיוע. נצרת "זכתה לתהילה" הזו בעקבות החלטת שר הפנים לאמץ את המלצת הוועדה שמונתה על ידי המשרד במטרה לבחון את מצבה הכלכלי והמנהלי של העירייה, לפטר את ראש העירייה, עלי סלאם, ולפזר את המועצה העירונית. השר גם הוסיף כי החלטתו נתמכה במידע מודיעיני מהמשטרה, בלי לפרט.

>> "נצרת טובעת בים של אשפה, של פשע ושל שחיתות"

מאז פרסום המלצת הוועדה בפברואר – כלומר לפני יותר מארבעה חודשים – המשברים בעיריית נצרת רק הולכים ומחמירים. עובדים לא קיבלו את משכורותיהם, ומרבית השירותים העירוניים אינם מסופקים, כשהבולט שבהם הוא פינוי האשפה. המראה הנפוץ ביותר בנצרת בחודשים האחרונים הוא של ערימות הזבל הבוערות ברחובות העיר.

"דרך ההתנהלות הסוליסטית והכושלת היא שדחפה את העירייה לוועדה קרואה, למרות האזהרות שלנו", כך הגיבו בתא חד"ש בנצרת, המפלגה המרכזית בעיר שמתנגדת לעלי סלאם. לדבריהם, ההחלטה לא הפתיעה אותם. הם האשימו את ראש העירייה בכך שסירב להתפטר כבר לפני חודשים, ובכך מנע אפשרות להחזיר את ההחלטה לידי הציבור באמצעות בחירות.

"מינוי הוועדה הקרואה, למרות ניסיונות החנופה הרבים של עלי סלאם בשנים האחרונות, במיוחד כלפי הליכוד ומפלגות הימין, אינו מקרי – אלא תוצאה טבעית של התנהלות כושלת, בוטה וחוזרת על עצמה", אומרים בחד"ש.

בחד"ש מאשימים גם את משרד הפנים בשותפות לקריסת העירייה: "לפני הבחירות האחרונות נדחה מינוי חשב מלווה בהסכמה בין עלי סלאם למשרד, מה שסייע להטעות את הציבור הנצרתי לגבי גודל האסון. עלי סלאם התרברב אז שהוא ראש העיר הערבי היחיד ללא חשב מלווה, וזה שירת אותו בקמפיין הבחירות. אך זמן קצר לאחר הבחירות מונה החשב בפועל על ידי המשרד".

לטענת חד"ש, עלי סלאם קיבל את העירייה ב-2013 עם חוב כספי סביר – 41 מיליון שקל, שהם פחות מ-12.5% מתקציב העירייה – נתון שנחשב תקין לפי תקנות השלטון המקומי ונקרא "חוב מתגלגל". אולם במשך שנות כהונתו – ואף על פי שהחזיק ברוב מוחלט במועצה מאז 2018 – הוא נכשל בצמצום הגירעון שיצר ואף העמיק אותו, עד שהגיע ליותר מ-300 מיליון שקל כיום.

בלי תכתיבים חיצוניים

לאחר פרסום ההודעה על פיטוריו של עלי סלאם, נשמעו קריאות להקים ועדה ציבורית בנצרת, שתפקח על עבודת העירייה ותגן על זכויות התושבים. בין הקוראים להקמת הוועדה היו סמיר סעדי, סגן ראש העירייה לשעבר שהתפטר מתפקידו בקדנציה הנוכחית, וגם וסאם מרואת, חבר מועצה מסיעת רע"מ, שפרש מהקואליציה העירונית לפני כמה חודשים לאחר שמונה לסגן.

"הצעד הזה חיוני למען עתיד טוב יותר לעיר, והוא חייב לבוא מתושבי נצרת עצמם, בלי שום תכתיבים חיצוניים", אמר סעדי, והדגיש את חשיבות הפעולה המשותפת וההיוועצות הציבורית כדי להתמודד עם האתגרים הצפויים. סעדי קרא לכינוס רחב של כל הגורמים הפעילים בעיר לצורך גיבוש מפת דרכים שתשמור על כבודה של נצרת והאינטרסים של תושביה.

"נחכה להחלטה הסופית של בית המשפט בנוגע לעתירה של ראש העיר, ולאחר מכן נתחיל מיד בהקמת ועדה עממית שתכלול את כל תושבי העיר, על כל גווניהם, כדי לפקח על עבודת הוועד הממונה", אומר מרואת. "אי אפשר לתת לוועדה קרואה לנהל את העיר בלי שנדע מה מתרחש. הוועדה העממית תפקח על עבודת העירייה באופן מקצועי, ותהיה הקול של הציבור מול הממסד".

המשבר בנצרת אינו מסתכם רק בסוגיית אי פינוי האשפה. מכולת אשפה לא מפונה בנצרת (מתוך הדף "אזרחים למען הסביבה בנצרת")

גם מרואת מטיל חלק ניכר מהאחריות למה שקרה בנצרת על משרד הפנים: "משרד הפנים עקב לאורך כל השנים אחרי מה שקרה בעירייה וידע שהגירעון מוכפל משנה לשנה, אבל לא עשה דבר. הוא לא מינה חשב מלווה, אף שההמלצה לכך קיימת כבר מ-2018. הם המשיכו לתת לעירייה להידרדר, עד שהמצב הפך קשה במיוחד. ואז בא המשרד עם תוכניות הבראה קשות ובלתי מתקבלות על הדעת, שהתבססו רק על העלאת הארנונה – ואת זה דחינו. כך, בסוף הובילו למינוי ועדה קרואה".

מרואת מדגיש כי המשבר בנצרת אינו מסתכם רק בסוגיית אי פינוי האשפה. "הביטחון האישי במצב קשה מאוד. אין יותר מועדונים פעילים בשכונות, מצב בתי הספר חמור מאוד, והעובדים אינם מקבלים שכר. אתה יודע שחלק מהעובדים נאלצו לפנות לשוק האפור כדי לקחת הלוואות ולשרוד את תקופת החג עם המשפחות שלהם? אי אפשר להתכחש לאחריות של ראש העיר על כל מה שקרה, אבל גם אי אפשר להתעלם מאחריות משרד הפנים – וגם לא מאחריות הציבור, למשל אלה שאינם משלמים ארנונה. בקדנציה הראשונה שלו, עלי סלאם ניהל את העירייה בצורה טובה והוביל פרויקטים גדולים. אחרי זה, אין לי הסבר למה שקרה איתו. ניסינו להושיט יד ולשתף פעולה מאז הבחירות האחרונות, אבל המצב היה קשה מכדי שניתן יהיה להציל אותו".

הידרדרות השירותים, הצטברות האשפה, ההתרסקות הכלכלית של העירייה עד כדי מינוי ועדה קרואה – כל אלה, על אף חומרתם, נחשבים בעיני רבים כפחות משמעותיים מהנסיגה שחוותה נצרת בשנים האחרונות במישור החברתי, הפוליטי והתרבותי. העיר, שבעבר נחשבה לזירה המרכזית לכל פעילות פוליטית או תרבותית בחברה הערבית ולחזית כלכלית ותיירותית, הידרדרה בכל התחומים. היום, ערים כמו אום אל-פחם וסח'נין תופסות מקום מרכזי, חשוב ומשפיע יותר מבחינה חברתית וברמת הפעילות הלאומית של האזרחים הפלסטינים. יישוב כמו כפר מנדא הפך למרכז כלכלי חשוב יותר מנצרת.

מגאווה לבושה

מצב זה מעלה שאלות מטרידות: האם מה שקרה לנצרת הוא תוצאה של נסיבות, או שמא חלק מתכנית סדורה לפירוק החברה הערבית? אם העיר המרכזית וההיסטורית, שהיתה תמיד הסמל של כל פעילות פוליטית ותרבותית, איבדה את תפקידה – מה תהיה ההשפעה על תושביה תחילה, ועל החברה הערבית כולה, שבעבר הובלה על ידי נצרת?

"ברור שתפקידה ההנהגתי של נצרת לא היה נוח לשלטונות בישראל", אומרת הפעילה הפוליטית ומנהלת מרכז א-טופולה בנצרת, נבילה אספניולי. "אי אפשר לקבוע באופן חד משמעי שכל מה שקרה בעשור האחרון היה קונספירציה או תוכנית מתוכננת, אבל בהחלט ניתן לומר שהממסד הרוויח מהמצב הזה. הירידה של נצרת, במיוחד במישור הפוליטי, משרתת את הממסד, שאינו מעוניין בחברה ערבית פוליטית ופעילה – והוא אפילו אינו מסתיר זאת".

אספניולי נזכרת בנצרת של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, במיוחד לאחר בחירתו של תאופיק זיאד לראשות העיר: "אני זוכרת היטב את תקופת הפריחה הראשונה בנצרת – מחנות המתנדבים, תחושת האחריות הקולקטיבית כלפי העיר, ואז כל הפעילויות שהמשיכו לאורך שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000: הפגנות ואירועים פוליטיים בכל הזדמנות ובכל אירוע, תוכניות תרבות יומיומיות, מועדונים פעילים בשכונות שהיו שוקקי חיים, המרוץ השנתי של נצרת ועוד יוזמות. כשאני מדברת על זה עם הדור הצעיר של היום, שרואה את נצרת במצבה הנוכחי, הם חושבים שאני מדמיינת. הנצרתי פעם היה ידוע בגאווה שלו בשייכות לעיר – עד שזה הפך למטבע לשון. היום, יש מי שמתביישים לומר שהם מנצרת".

לדבריה, חלק גדול מהאחריות למצב נופל על כתפיו של עלי סלאם, לצד גורמים אחרים: "עלי סלאם מתפאר בפני גורמים ממשלתיים שהוא מנע פעילות פוליטית ולאומית בנצרת, והוא אפילו מזכיר להם את 'המאמץ הגדול' שעשה לשנות את פניה של העיר. העיר שהובילה את החברה הערבית מבחינה פוליטית חדלה להיות במה לכל תוכנית או פעילות פוליטית. הוא גם הפסיק לשתף פעולה עם ועדת המעקב. הטענה שלו תמיד היתה שזה נעשה כדי לקדם את הכלכלה ולהביא תיירים יהודים – אבל הכלכלה לא קודמה והתיירים לא הגיעו. ובכל מקרה, מה הטעם להביא תיירים, כשבני המקום עצמם מרגישים זרים בעיר שלהם?"

בתגובה לטענות כי עלי סלאם בנה את בניין העירייה החדש ואת היכל התרבות בעיר, אומרת אספניולי: "בניין העירייה והיכל התרבות היו פרויקטים שתוכננו מראש, עם תקציבים מאושרים, עוד בתקופה שלפניו, תחת הנהלת ראמז ג'ראיסי. זה מגוחך להתהדר בהיכל תרבות שהוקם אך אין בו תכנים או פעילויות תרבותיות. הפרויקטים שנעצרו או הוקפאו היו רבים יותר: האוניברסיטה הערבית הראשונה – אני הייתי בין מי שהניחו את אבן הפינה שלה בהר הקפיצה, פרויקט שנעלם ונמחק. תוכניות להרחבת שטח השיפוט של העיר, ועוד תוכניות רבות – כולן התפוגגו".

גם וסאם מרואת סבור שאירועי השנים האחרונות אינם מקריים: "מהרציחות, דרך ההתעלמות של המדינה מהידרדרות העירייה, ועד הרבה נושאים אחרים – הכול מצביע על כך שהיה מי שרצה שנצרת תגיע למצב הזה, והוא הצליח".

"מינוי הוועדה הקרואה, למרות ניסיונות החנופה הרבים של עלי סלאם בשנים האחרונות, במיוחד כלפי הליכוד ומפלגות הימין, אינו מקרי". עלי סלאם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב-13 בינואר 2016 (צילום: חיים זך / פלאש90)

נבילה אספניולי, חברת חד"ש בנצרת, מדגישה שגם היוזמות הלא רשמיות שכן קמו בעיר נותרות מוגבלות, ונתקלות בהסתה מתמשכת מצד העירייה והנהגתה. במקביל, היא אינה מתכחשת לכך שנצרת עצמה הושפעה מהירידה הכללית בעשייה הפוליטית בחברה הערבית. "לאחרונה קמה יוזמה צעירה חשובה – תנועה עממית שהתארגנה בעקבות משבר האשפה, והרחיבה את פעילותה גם למתן סיוע והתנדבות בתקופת המלחמה עם איראן. זו יוזמה מצוינת, וכל נצרתי צריך לתמוך בה ולהצטרף אליה. רק כך – דרך חידוש רוח ההתנדבות – נחזק מחדש את תחושת השייכות לנצרת. במקביל, יש להקפיד על מעקב קפדני אחרי עבודת הוועדה הקרואה, ולמנוע כל פגיעה בזכויות התושבים ובכבוד העיר".

"דבר אינו מקרי", אומר פעיל נצרתי שביקש להישאר בעילום שם. "מה שקרה בנצרת הוא פעולה מחושבת, כחלק מתוכנית רחבה נגד האזרחים הפלסטינים, שמטרתה לשבור את החברה ולפרק את הזהות הפלסטינית כעם ילידי בארץ הזאת. במשך שנים היתה נצרת מצודה לאומית ובירת ההמונים הערבים. היא היתה ראויה לתואר בכל מובן: תרבותי, ספרותי, פוליטי. נצרת היתה המקום הראשון שאירח את ההפגנות הארציות – והאחרון שבו ננעלו הישיבות. איך הגענו למצב הזה? בעודנו מדברים, מתפרסמות ידיעות על תקיפה בכנסייה בעיר על ידי קבוצה שקוראת לעצמה 'חיילי האל' – ארגון מיסיונרי נוצרי-ציוני, שתוקף כמרים וחברים במועצת העדה האורתודוקסית. אירוע כזה לא היה קורה בנצרת לפני 10 או 20 שנה. נצרת של אז היתה כוורת של פעילות פוליטית ולאומית, ואירועים כאלה פשוט לא היו אפשריים".

הוא מוסיף: "משבר האשפה הפך לסמל קולע למצבה של העיר. עירייה שמבחינה קלינית כבר נחשבת 'מתה', כנופיות פשע שמחזיקות את העיר והעירייה, ירי חופשי באמצע היום, נצרת בראש או במקום השני (בתורנות עם לוד) במספר הנרצחים, כבישים הרוסים, אשפה בכל פינה, היעדר מוחלט של תוכניות תרבות. העיר העתיקה – אוצר אסטרטגי – ריקה ועצובה. זהו מצבה של נצרת כיום".

"כולנו בלי יוצא מן הכלל נושאים באחריות למה שקרה בנצרת", אומר חסון ג'אבר, אחד הפעילים בתנועה הצעירה שקמה לאחרונה בעקבות משבר האשפה. "כולנו נישא באחריות למה שהפכה נצרת להיות – העירייה, התקשורת, הפוליטיקאים, התושבים, המבקרים, וכל ערבי שחרד לעמו. בנצרת קמה תנועה צעירה, והעבודה שלה לא הסתיימה עם סיום משבר האשפה – היא רק מתחילה עכשיו, עם מינוי הוועדה הקרואה. כעת התפקיד שלה חשוב יותר מאי פעם. בתסריטים הכי גרועים לא דמיינו שנצרת תגיע למצב של ועדה קרואה.

"אנחנו לא תולים הרבה תקוות בוועדה עצמה, אבל כל התקווה שלנו נעוצה בבני נצרת עצמם – שהם יגלו אחריות ויסדרו מחדש את השורות. הוועדה הזו זמנית, נצרת תחזור לידיים של בניה. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי באמצעות יוזמות, רעיונות יצירתיים, כוונות אמיתיות ופעילות שטח אמיצה".