כיפת ברזל מיירטת בהצלחה את הסיכוי שלנו לעתיד נורמלי

כשהסטטיסטיקה מאפשרת להמשיך לשתות קפה בתל אביב בזמן שעפים טילים , אין שום סיבה רציונלית לקנות שלום יקר ומורכב. יירוט מעל מרכז הארץ, 9 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

במרוצת העשורים האחרונים הצליח המוח הישראלי לייצר את הנס הטכנולוגי האולטימטיבי: מערכת שהופכת איום קיומי ומוות ודאי למופע של זיקוקי דינור בשמי הערב. אך מתחת לשמיים המוגנים של כיפת הברזל התחולל שינוי עמוק ומסוכן: האסון האמיתי של המערכת הוא שהיא הרגה את הפחד הישראלי מהמלחמה. הישראלים כבר אינם מהססים לפני שהם דוהרים לסבב הרג נוסף, פשוט משום שהפסיקו להאמין שזה יעלה להם במשהו.

>> שקט, יורים עלינו. למה אי-פרסום מיקום הנפילות פוגע בביטחון

הטכנולוגיה שנועדה להגן על החיים יצרה אשליה של חסינות שעיקרה את מושג ההרתעה, והפכה את המלחמה למוצר צריכה נסבל וסטרילי. היא חדלה להיות אירוע קטסטרופלי שיש למנוע בכל מחיר, והפכה לאופציה נוחה וזמינה הנצרכת באדישות בין מהדורת החדשות להזמנה בוולט. אובדן ההרתעה הפנימי הזה הוא האסון הלאומי שלנו, שכן חברה שאינה מפחדת ממלחמה היא חברה שנגזר עליה לחיות אותה לנצח.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כשהפחד מהמלחמה נמוג, נעלם איתו גם הדחף הציבורי לסיימה; כך הפך הביטחון הטכנולוגי המוחלט לסיבה העיקרית לכך שהמלחמה הפכה למצב קבע. במציאות הזו, ישראל של עידן הכיפה כבר אינה מדינה המתאמצת להעמיד פנים שהיא חברה אזרחית תוססת, אלא מתגאה בכך שהיא בסיס צבאי עצום עם הנהגה פוליטית-מדינית.

במעין מעידה של כנות מזוקקת פלט נתניהו את המונח "סופר-ספרטה" – ביטוי שהפך באחת למפתח למפת השלטון שלו. זה לא היה רגע מקרי, אלא התלכדות נדירה בין פיו לליבו: הכנות הפרוידיאנית הסירה את הלוט מעל חזון אידיאולוגי סדור – תוכנית עבודה.

נתניהו שירטט את המוטציה הפוליטית שבה אנחנו חיים: ערבוב בין אתונה הליברלית והיצירתית לבין ספרטה הצבאית והנוקשה. בגרסה הישראלית של 2026 אתונה בונה את האלגוריתם וספרטה לוחצת על ההדק, והתוצאה היא חברה החיה בתוך מבצר צבאי ממוגן המנוהל ברוח ליברלית, וההחלטות בה מתקבלות בהצבעה דמוקרטית. בתוך ה"מעבדה" הזו היטשטש לחלוטין הגבול בין אזרחות ללחימה; התעשייה הישראלית הפכה למנוע משומן של יירוטים ופיתוחים, מה שהפך את המלחמה מתקלה חריגה שיש לפתור לתצורת החיים הלגיטימית היחידה שניתן להעלות על הדעת.

כדי להבין את עומק העיוות, יש לחזור לשפה שבה אנחנו חושבים על עצמנו. בישראל אין "אזרחים" במובן המשעמם והדמוקרטי של המילה. יש "עורף". המונח הצבאי הזה מגדיר את הציבור כולו כחלק האחורי והפסיבי של הכוח הלוחם, זה שתפקידו המרכזי הוא לספוג ולהריע בזמן שהצבא מנהל את המערכה מעל ראשו, ממש מעל ראשו. הגדרת החברה כ"עורף" הופכת את האזרח לנספח לוגיסטי שנדרש ממנו "להפגין חוסן" – ביטוי מכובס להסכמה לסבול בשקט – כדי לא להפריע ליציבות המבט מבעד לכוונת הצלף בדרך לביצוע חיסול מוצלח נוסף.

הישראלים כבר לא מורתעים ממלחמה. מערכת כיפת ברזל מיירטת רקטות מרצועת עזה, ב-10 במאי 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ביוני 2025, לאחר סבב הלחימה הראשון מול איראן, פרש הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל (דקה 16:50), את גיליון האקסל של המערכה והציג לציבור את "יחסי ההמרה". החישוב שלו – 24 הרוגים ישראלים מול היקף הטילים שחדרו את המעטפת – הניב תוצאה של הרוג אחד על כל שלושה טילים שפגעו באזורים מיושבים, והוביל למסקנה פשוטה: "האבדות בעורף אינן נוראיות".

במציאות כזו, הלוויה הופכת מאירוע קטסטרופלי לעלות תפעולית נסבלת – נתון סטטיסטי יבש המאפשר למערכת להמשיך לתפקד כסדרה. זהו מצב שבו המחיר נמוך דיו כדי שגנרלים בצה"ל ירצו פשוט להושיט יד, לקחת את העט ולשאול: "איפה חותמים?". כשהסטטיסטיקה מאפשרת להמשיך לשתות קפה בתל אביב בזמן שמיליונים רצים לממ"ד, אין שום סיבה רציונלית לקנות שלום יקר ומורכב. אפשר פשוט להמשיך לשלם את דמי המינוי החודשיים של המלחמה.

השינוי התודעתי הזה תורגם למודל כלכלי חסר תקדים שבו ישראל הפכה מ"מבצר" ל"פס ייצור" גלובלי של טכנולוגיית הגנה והשמדה. בעידן הזה המלחמה כבר אינה אירוע טראומטי, אלא פרויקט מחקר ופיתוח (מו״פ) הכרחי, שבו העורף הישראלי הוא קבוצת הנסיינים הגדולה בעולם (Beta-Testers). כל התרעת צבע אדום היא דאטה; כל יירוט מוצלח הוא הוכחת היתכנות שמעלה את ערך מניותיהן של התעשיות הביטחוניות בתערוכות בפריז ובסינגפור.

העולם אינו רק צופה בנו בדאגה – הוא לקוח הממתין לראות מה עובד "בתנאי אמת תחת אש", במידת סקרנות זהה לזו של מעריצי אפל הממתינים לאייפון החדש. המלחמה היא קמפיין השיווק הטוב ביותר, וכשהכלכלה הלאומית נשענת על עליונות צבאית גלובלית, השאיפה לשקט נתפסת כחבלה מכוונת בקו הייצור הלאומי.

האבולוציה הזו נבנתה שכבה אחר שכבה. זה התחיל בשנות ה-80 עם מערכת ה"חץ", שנועדה להגן על מדינה שבה פחד מוות עוד היה מושג לגיטימי. ב-2011 "כיפת ברזל" סייעה להפוך את המלחמה למוצר צריכה, וב-2017 מערכת "קלע דוד" הניחה את הגג ויירטה סופית את מושג ההרתעה. כי כשהגג אטום הרמטית, אין טעם לחפש אופק. היום, ב-2026, אנחנו נכנסים לעידן מערכות הלייזר. כשהיירוט הופך לחינמי, מהיר ונטול מאמץ כלכלי, המציאות הווירטואלית מנצחת סופית את זו האנושית.

מלחמה כמהלך שיווקי. תערוכת הביטחון, הגנת המולדת והסייבר (ISDEF) בתל אביב, ב-21 במרץ 2022 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הגבול בין המציאות לסימולציה נמחק סופית כשהפרשן הצבאי הבכיר של ערוץ 12 – המכהן בפועל כדובר צה"ל על אזרחי – ניצב מול המצלמות וניתח בדרמטיות קטעים ממשחק מחשב כאילו היו תיעוד מבצעי חי מאיראן. "זה פרסום של האמריקאים, אנחנו רק נהנים ממנו", הסביר לצופים בזמן שעל המסך ריצדו פיקסלים דיגיטליים, "ה-B2 כבר תוקף מספר ימים ומפציץ… מה שאנחנו רואים זו המסה האמריקאית". באותו רגע דבורי לא רק טעה בזיהוי; הוא סיפק דיאגנוזה למצב שבו המלחמה הופכת לתוכן כמעט בידורי. כשהמסה האמריקאית מתגלה כשורת קוד במשחק וידאו, והפרשן הלאומי אינו מצליח להבדיל ביניהן, הטרגדיה הממשית הוחלפה סופית בגרפיקה ממוחשבת.

על כל הקרקס הזה מנצחת הנהגה שגילתה כי כיפה אטומה בשמיים היא גם עיר מקלט משפטית מושלמת. בקיסריה יושב אדם עם זימון פתוח להאג; שר הביטחון לשעבר דרוש לחקירה על פשעי מלחמה; והנשיא נעבעך מופיע בראיות שהוגשו לבית הדין הבינלאומי לאחר שתועד חותם בלבביות על טילים – האקט הסימבולי המוחלט להפיכת המדינה כולה למוצב קדמי.

כשהמנהיגות שלך נרדפת על ידי הדין הבינלאומי, המלחמה התמידית היא לא רק אסטרטגיה לאומית; היא תעודת ביטוח אישית, והאזרחים הפכו למגן האנושי של הנאשמים בחסות פלאי הטכנולוגיה. הטבעת התודעתית נסגרה: המיירטים בשמיים שומרים על הבית, הבית שומר על המנהיגים מהכלא, וכולם יחד שומרים על המלחמה מפני הסכנה הנוראית של שלום.

חזון ה"סופר-ספרטה" מזקק את החרדה הקיומית לכדי פתרון הנדסי סטרילי, שבו ההגנה על ההווה היא למעשה הכחדה של המחר: כיפת ברזל היא המערכת הראשונה בעולם שמיירטת בהצלחה של 98% את הסיכוי שלנו לעתיד נורמלי.