כולנו פרגמטים. לא זה הוויכוח עם מנסור עבאס ורע"מ
המחלוקת עם מנסור עבאס אינה על מה חשוב יותר – זכויות או זהות. זו אינה בחירה בין פרגמטיות ללאומיות, אלא דיון על סוג הפרגמטיות שאנחנו זקוקים לה; כיצד נשיג את הזכויות שלנו, בלי לוותר על תודעתנו הפוליטית ועל זהותנו הלאומית הילידית
הפך את ההשתלבות בממסד הישראלי לתכלית פוליטית, יהיה המחיר הלאומי אשר יהיה. ח"כ מנסור עבאס, 15 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ברגע היסטורי שבו עזה נתונה לרצח עם, והעם הפלסטיני, בכל מקום שהוא נמצא בו, מתמודד עם אחת התקופות הכי קשות ומסוכנות בהיסטוריה שלו, אי אפשר להתייחס לדיון הפוליטי בתוך החברה הפלסטינית בישראל כאילו מדובר בבחירות רגילות או בשאלה מי מסוגל להשיג תקציב גדול יותר.
>> האם סגלוביץ' מצטרף לרע"מ או שרע"מ מצטרפת לסגלוביץ'?
המצב מחייב אותנו לחשוב מחדש על משמעותה של הפוליטיקה עצמה, על גבולות ההשתתפות, על היחס שבין זכויותינו האזרחיות ובין מעמדנו הלאומי ועל המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת מה שמוצג בפנינו תחת הכותרות של "השפעה" ו"פרגמטיות".
את הביקורת על הפרויקט הפוליטי שמובילים מנסור עבאס והרשימה הערבית המאוחדת אסור להפוך לדה-לגיטימציה של ציבור שלם ולהאשמתו בבגידה. ציבור זה הוא חלק אורגני מהחברה שלנו ומעמנו. אנשים מחפשים הגנה או פתרונות מוחשיים לבעיות היומיום שלהם, והדאגות האלה מובנות. השאלה החשובה יותר היא האם מענה פוליטי שנולד, או התחזק, תחת לחץ של פחד ואובדן אופק, עלול להפוך מטקטיקה לאסטרטגיה ארוכת טווח, ומשימוש בכלי האזרחות לשם השגת זכויות להגדרה מחדש של מקומם של הפלסטינים ושל יחסיהם עם המדינה והמשטר הקולוניאלי-התיישבותי שלה.
כאן טמונה הסכנה: לא בעצם העובדה שאנו מפחדים – שכן הפחד בתנאים אלה הוא ממשי ומוצדק – אלא בכך שהפחד עצמו ישרטט עבורנו את גבולות האפשרי, ושההסתגלות ליחסי הכוח הקיימים תהפוך להגדרה היחידה של "פרגמטיות". אין כאן דחייה של הפרגמטיות, אלא קריאה להבחין בין פרגמטיות המשתמשת במה שאפשרי כדי לשנות את תנאיו, ובין פרגמטיות המקבלת את תנאי האפשרי כפי שהכוח הקולוניאלי משרטט אותם.
השאלה היא כיצד נגן על החברה שלנו ונשיג את זכויותיה בהווה, בלי שהפחד יהפוך לכוח המעצב מחדש את תודעתנו הפוליטית, את זהותנו הלאומית ואת יכולתנו לדמיין עתיד החורג מן המציאות הקולוניאלית-התיישבותית.
היקף המשאבים אינו קנה המידה היחיד
אסור שהפחד יגדיר את אותנו. הפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית בסח'נין, 22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)
אין מחלוקת על כך שהחברה שלנו זקוקה לתקציבים, לדיור ולתשתיות, למאבק בפשיעה, לפיתוח יישובינו ולהרחבת אפשרויות התעסוקה. אלה אינן סוגיות משניות לעומת "הסוגיה הלאומית, אל-קדיה אל-ווטניה", אלא חלק מתנאי ה"צומוד" של החברה. אולם אי אפשר להעריך פרויקט פוליטי רק על פי היקף המשאבים שהוא מסוגל להשיג. עלינו לשאול מאיזו עמדה אנו תובעים את זכויותינו, בתוך איזה מבנה של יחסי כוח, ומה קורה כאשר ההשתתפות במוסדות המדינה הופכת מכלי למיצוי זכויות לאופק פוליטי המגדיר מחדש את יחסינו עם המדינה ועם שאר חלקי עמנו.
עלינו לשאול גם איזה סוג של יחסים פוליטיים מייצרת השגת משאבים אלה: האם היא מחזקת את יכולתה של החברה הפלסטינית להתארגן, לממש את זכויותיה, לאתגר את יחסי הכוח הקיימים ולפרקם, או שמא היא הופכת את ההשתלבות ההולכת וגוברת במוסדות המדינה היהודית לתנאי לקבלת המשאבים?
במציאות של אפרטהייד ועליונות יהודית מבנית, אין די בשאלה כיצד יכולים הפלסטינים להשיג חלוקה צודקת יותר של משאבים בתוך המערכת. יש להרחיב את הדיון גם ליחס שבין שיפור תנאי החיים במבנה הקיים ובין הפעולה לשינוי המבנה המייצר מלכתחילה את האי-שוויון.
ההיסטוריה של הפלסטינים בישראל מלמדת כי השגת זכויות ומשאבים לא נבעה מקרבה לשלטון, אלא הושגה באמצעות התארגנות קולקטיבית, מחאה, מאבק פוליטי ופעילות פרלמנטרית, משפטית וחברתית. לכן יש להבחין בין שימוש במוקדי כוח ובמוסדות המדינה כדי להשיג זכויות, ובין הפיכת הקרבה לשלטון למקור של זכויות ולגיטימציה פוליטית. במקרה הראשון, ההשתתפות נותרת כלי; ואילו במקרה השני, קיים סיכון שהכלי יהפוך בהדרגה לפרויקט המעצב מחדש את מקומו של הפלסטיני בתוך המשטר הקולוניאלי הקיים.
יש מה ללמוד מהניסיון של בני עמנו הדרוזים. גיוס החובה וההשתתפות ארוכת השנים בממסד הצבאי לא הביאו לביטול צורות האפליה המבנית, שעימן מתמודדים היישובים הדרוזיים, בין היתר בסוגיות של קרקעות, תכנון ודיור. הניסיון הדרוזי חושף את מגבלותיה של ההנחה שלפיה העמקת ההשתלבות המוסדית מובילה, כשלעצמה, לשוויון מבני. המערכת יכולה לשלב יחידים ו"מיעוטים" בדרגות שונות ולהעניק להם צורות מסוימות של השתתפות, בלי לפרק בהכרח את יחסי הכוח המייצרים את המבנה ההיררכי.
גיוס לא מבטיח שוויון זכויות. הפגנה של הקהילה הדרוזית נגד חוק הלאום בכיכר רבין, אוגוסט 2018 (תומר ניוברג / פלאש 90)
מנקודת מוצא זו, אני סבורה שעלינו להבחין גם בין "שירות אזרחי" ככלי לחיזוק החברה שלנו ובין הפיכתו לכלי נוסף לשליטה בה. החברה שלנו אכן זקוקה לאלפי צעירות וצעירים שיתרמו לבתי הספר שלנו, למוסדות החברתיים, התרבותיים והבריאותיים, לעמותות, לוועדים העממיים ולמוסדות הפוליטיים שלנו. ראוי בהחלט שנפתח מסגרת פלסטינית עצמאית להתנדבות ולשירות קהילתי, שתאומץ על ידי ועדת המעקב העליונה — על אף הבעיות המבניות שלה. הסוגיה כאן אינה דחיית ההתנדבות, אלא קביעת המסגרת המוסדית שלה. השאלה היא האם מטרתה היא לחזק את יכולתה של החברה שלנו לפעול, או להכפיף אותה למנגנוני פיקוח.
"השירות האזרחי" אינו מוביל בהכרח לשירות צבאי. אולם במדינה שבה המוסדות האזרחיים, הצבאיים והביטחוניים שזורים זה בזה, הכרחי לבחון את המסלולים שהופכים את "השירות למדינה" לערך פוליטי ומוסרי בפני עצמו. חיוני גם לבחון את הגבולות שאנו, כחברה פלסטינית, מבקשים לשרטט בין תרומה לחברה שלנו ובין השתלבות במוסדותיה של מדינה המפעילה שליטה צבאית, טיהור אתני ורצח עם נגדנו ונגד בני ובנות עמנו.
פרגמטיות פוליטית אינה מושג ניטרלי. המחלוקת עם עבאס ורע"מ אינה בין מי שרוצים להשיג משאבים ובין מי שדבקים בסיסמאות לאומיות, וגם לא בין פרגמטיות לעקרונות. המחלוקת האמיתית נוגעת למשמעות הפוליטית של השגת המשאבים ולמקומה של האזרחות בפרויקט הפוליטי הפלסטיני.
כאשר הפחד מאובדן משאבים או ביטחון מצמצם את תפיסתנו הפוליטית, אנו עלולים להתחיל לראות במגבלות שהמערכת הקולוניאלית מציבה בפנינו את גבולות המציאות עצמה. לכן השאלה שלדעתי עלינו לדון בה עם עבאס ורע"מ היא כיצד לשרת את החברה שלנו ולהגן על האינטרסים היומיומיים שלה, בלי שהצורך בביטחון ובזכויות יגדיר מחדש את מקומנו הלאומי, ובלי שגבולות האפשרי שמכתיבה המערכת ההגמונית יתחמו את תביעותינו הצודקות.
יחסי כוח מעצבים את מה שאנחנו יכולים לומר
לא יכולים לקרוא לרצח עם בשמו. קבר אחים ברפיח, 30 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
הדילמה הזאת מחריפה במיוחד בזמן רצח העם. בראיון בעברית נשאל עבאס האם מתרחש רצח עם בעזה, והשיב כי מדובר בסוגיה משפטית. תשובה זו מחדדת את השאלה מה קורה כאשר עצם היכולת לכנות את מה שעובר על עמך בשמו – רצח עם – כרוכה במחיר פוליטי מול הציבור הישראלי ומפחיתה את הסיכוי להצטרף לקואליציה או להשיג משאבים.
מקרה זה ממחיש כיצד יחסי הכוח אינם מגדירים רק את מה שאנו יכולים לעשות, אלא מעצבים גם את מה שאנו מסוגלים לומר, את מה שאנו מעזים לכנות בשם, את האופן שבו אנו מבטאים כאב וסולידריות עם בני ובנות עמנו ואת יכולתנו לפעול פוליטית כדי לעצור את מה שמתחולל נגדם.
משום כך, אסור שהמשאבים שמקבלת החברה שלנו יחייבו אותנו להנמיך את רף העקרונות שלנו ביחס למה שמתרחש לעמנו. הפלסטינים הם אזרחים ואזרחיות משלמי מסים, ובה בעת בני ובנות העם הילידי בארץ הזאת, שנגזלו ממנו משאביו וריבונותו. הזכות מאבדת את משמעותה הפוליטית כאשר היא מוצגת כתוצאה של קרבה לשלטון או כפרס על "מתינות פוליטית".
דווקא בזמן רצח העם קשה לבנות פוליטיקה המבוססת על הפרדה נוקשה בין ה"אזרחי" ל"לאומי". המדינה, שממוסדותיה אנו דורשים משאבים ומענה לפשיעה, היא אותה מדינה שמקבלת את ההחלטות הנוגעות למלחמה, למצור, להתנחלות, לעקירה ולרצח עם. אין פירוש הדבר שעלינו להימנע מהשגת משאבים. אלה אינם חסד שהמדינה מעניקה לנו, אלא משאבים ציבוריים שאנו זכאים להם ושותפים במימונם באמצעות המסים שאנו משלמים.
משמעות הדבר היא שיש לבחון את פרויקט ה"שותפות" או ההצטרפות לקואליציה לא רק על פי המשאבים שהצליח להשיג, אלא גם על פי המחיר הפוליטי שהוא עלול לגבות, ובפרט על פי האופן שבו הוא עלול להגדיר מחדש את המוסכמות הלאומיות הפלסטיניות.
כאשר הפרגמטיות דוחקת לשוליים את הזהות הלאומית
זכותה של כל הנהגה לנהל משא ומתן כדי להשיג הישגים ממשיים. זוהי פוליטיקה. אולם הפרגמטיות הופכת לפרויקט מסוג אחר כאשר היא דורשת, בהדרגה, להצניע את ההיסטוריה ואת הזהות הלאומית, או לדחוק אותן לשוליים כדי להפוך את ה"קואליציה" לאפשרית ולמקובלת יותר.
הפלסטינים בישראל הם אזרחים ואזרחיות, ובה בעת חלק מן העם הפלסטיני הילידי. אזרחות ושייכות לאומית אינן בהכרח עמדות סותרות: אפשר להשתמש בזכויות האזרח ובכלים שהאזרחות מעניקה כדי לתבוע שוויון אישי וקולקטיבי ולפרק את הפריבילגיות המבניות ואת יחסי השליטה הקולוניאליים, בלי לוותר על ההשתייכות לעם הפלסטיני. כך, למעשה, פעלה החברה הפלסטינית בישראל לאורך ההיסטוריה. הבעיה מתחילה כאשר אנו נדרשים, במפורש או במשתמע, לבחור בין השניים: יותר זכויות אזרחיות תמורת פחות זהות לאומית ילידית.
הציבור הפלסטיני ידע להיאבק. הפגנה בתל אביב נגד הריסת בתים. 28 באפריל 2015 (צילום: אורן זיו)
לכן, ליבת הדיון עם הפרויקט של עבאס היא האם לפנינו שימוש פרגמטי באזרחות כדי לחזק את החברה הפלסטינית ואת זכויותיה, או שמא הפרויקט עלול להגדיר מחדש את הפלסטינים ולהפוך אותם מבני עם ילידי, שיש להם סוגיה לאומית וזכויות קולקטיביות, לאינדיבידואלים שהפוליטיקה שלהם מתמקדת בשיפור תנאי השתלבותם במשטר קולוניאלי ופשיסטי קיים. הוויכוח עם עבאס אינו בין זכויות לזהות או בין פרגמטיות ללאומיות, אלא על סוג הפרגמטיות שאנו מבקשים לאמץ ועל הפרויקט הפוליטי שהיא משרתת. השאלה היא היכן עובר הגבול שמעבר לו "ההשתתפות הפוליטית" חדלה להיות כלי והופכת למנגנון המגדיר מחדש את הסובייקט הפוליטי הפלסטיני.
היגיון הממשל הצבאי
הניסיון של רע"מ מעורר שאלה היסטורית ופוליטית עמוקה יותר, וגם דאגה מפני שחזור כמה ממאפייני ההיגיון הפוליטי שהפלסטינים בישראל הכירו בתקופת הממשל הצבאי. באותה תקופה ביקשה המדינה שזה עתה הוקמה לנהל את החברה הפלסטינית הילידית כמיעוט שיש לפקח עליו ולהכילו. זכויות, שירותים ומשאבים עברו לא פעם דרך ערוצים שהיו קשורים בנאמנות, בהסתגלות וביכולת התיווך מול השלטון.
אינני טוענת שהמציאות כיום זהה לתקופת הממשל הצבאי או שהניסיון של רע"מ הוא העתק שלה. הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות שונות בתכלית. אולם ראוי לזכור כי בשנים שלאחר הנכבה, תגובת הפלסטינים לא הסתכמה בהסתגלות. הם מחו, התארגנו פוליטית, מקצועית ותרבותית, ותבעו את זכויותיהם גם בתנאים הקשים ביותר של דיכוי. בצל הנכבה הם סירבו לצמצם את משמעות האזרחות לציות או ליחסי נאמנות תמורת שירותים. מאבקים אלה, לצד תמורות פוליטיות וגורמים נוספים, תרמו לסיום הממשל הצבאי ב-1966.
אין להפוך את המחלוקת עם רע"מ ומנסור עבאס להאשמה בבגידה או להוצאתם מן הקולקטיב הלאומי. נדרש דווקא דיון מהותי יותר. ליבת המחלוקת היא האם זכויותינו צריכות להישאר זכויות ולא להפוך לפרסים; האם השתתפות צריכה להיות כלי פוליטי ולא מדד לנאמנות; והאם הזהות הלאומית צריכה להיות נקודת מוצא ולא נטל שיש לצמצמו בשם ה"השפעה".
האתגר האמיתי הניצב בפני רע"מ, כמו גם בפני יתר הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים, הוא להוכיח שאפשר להשיג את זכויותיהם של הפלסטינים בלי לוותר על מקומם כחלק מן העם הפלסטיני, חלק מפרויקט פוליטי המחבר בין זכויות אזרחיות וקולקטיביות ובין השתייכות לאומית במולדת.
מאבקי הציבור הערבי תרמו לביטול הממשל הצבאי. הפגנה נגד הממשל הצבאי בירושלים ב-1963 (צילום מסך מסרטון של אולפני הרצליה)
בשעה שהפלסטינים, בכל המקומות שבהם הם חיים, מתמודדים עם רצח עם, עקירה, התנחלות, דיכוי, הדרה, אלימות ופשיעה, הפיצול הפוליטי עצמו הופך לחלק מהבעיה. אין פירוש הדבר שיש למחוק את ההבדלים או לדלג מעל מחלוקות מהותיות בשם האחדות. אפשר לחלוק עמוקות על הבחירות ועל גבולות הפעולה הפרלמנטרית, אולם צריך להישאר בינינו בסיס משותף: איננו יחידים המחפשים לעצמם מקום בתוך הפרויקט הקולוניאלי המכרסם בגופנו ובמולדתנו; אנחנו חלק מעם ילידי בעל זכויות אזרחיות ולאומיות, זיכרון, עתיד וגורל משותף.
עבאס ובוחרי רע"מ ניצבים בפני בחירה היסטורית: להמשיך בפרויקט המסוכן לנו ולעמנו בעת הזאת – פרויקט שהופך את ההשתלבות בממסד הישראלי לתכלית פוליטית, יהיה המחיר הלאומי אשר יהיה – או לבחון מחדש את הדרך הזאת.
עבאס ובוחרי רע"מ צריכים לבחון מחדש את דרכם לא רק על פי התקציבים שהצליחו להשיג, אלא גם על פי הפרויקט הפוליטי שהדרך הזאת מייצרת בטווח הארוך. נניח, לצורך הדיון, ששיח ה"השתלבות" אכן הצליח להשיג את התקציבים והמשאבים שהחברה שלנו זכאית להם מלכתחילה – מה קורה ביום שאחרי? האם פירוש הדבר רק שתנאי חיינו בתוך המשטר השתפרו, או שגם יחסי הכוח המגדירים את מקומנו בתוכו השתנו? האם השתלבות עמוקה יותר במוסדות המדינה מביאה לפירוק אופייה היהודי, או שמא ייתכן שחלק מתנאי חיינו ישתפרו בעוד המבנה המייצר אפליה גזעית ושליטה יישאר על כנו? והאם יש גבול למחיר הפוליטי והלאומי ולוויתורים שהשתלבות זו עלולה לדרוש מהם ומאיתנו?
המאבק לפירוק העליונות הציונית נוגע למבנה המדינה עצמו, לעליונות היהודית וליחסי הכוח, הריבונות והפריבילגיה שעליהם היא מושתתת. פרויקט ההשתלבות עשוי להצליח להרחיב את מרחב השירותים והזכויות בתוך המבנה הזה, אך אין פירוש הדבר שהוא משנה אותו או מפרק את יחסי הכוח שמייצרים מלכתחילה את אי-השוויון.
הסכנה מתחילה כאשר שיפור תנאי החיים חדל להיות כלי לחיזוק עמידתה האיתנה של החברה הפלסטינית, כוחה ויכולתה להתארגן, לתבוע את זכויותיה ולאתגר את המבנה הקיים. היא מחריפה כאשר מחיר ההשתלבות הוא הגדרה מחדש של עצמנו בתוך הגבולות שהמדינה היהודית משרטטת עבורנו.
אנו עשויים להשיג תקציבים ומשאבים ואף לשפר היבטים ממשיים בחיי היומיום שלנו, אך להסתכן באובדן דבר יסודי הרבה יותר: היכולת להגדיר בעצמנו את זהותנו ואת הווייתנו הפוליטית, לקבוע את אופק המאבק שלנו ולבנות פרויקט פוליטי שאינו מסתפק בשיפור מקומנו בתוך הסדר הקולוניאלי הקיים, אלא מבקש לשנות את תנאיו, לפרק את יחסי השליטה והעליונות שעליהם הוא מושתת ולכונן מציאות של שוויון, צדק וחירות לכולםן.
פרופ' אריז' סבאע'-ח'ורי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובאוניברסיטה העברית בירושלים, וחברה בפורום הכרמל – במה לחשיבה פוליטית וחברתית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
