"כארגוני עובדים, התפקיד שלנו הוא לייצר קהילות מאבק דמוקרטיות"

"השמאל רוצה לעלות לשלטון. איך תעלו, נשמות? אין לכם כוח במציאות". ניצן תנעמי, מזכ"לית משותפת בכוח לעובדים (צילום: אורן זיו)

רבים חיכו למוצא פיו של יו"ר ההסתדרות החדשה, ארנון בר-דוד, ביום ראשון ה-1 בספטמבר, היום שבו התעוררנו לידיעה על מציאת גופותיהם של שישה חטופים שהוצאו להורג במנהרה ברפיח.

הפגנות התחילו להתארגן בכל הארץ, עסקים הכריזו על שביתה, כך גם חלק מהעיריות. מאוחר יותר במהלך היום, אחרי פגישות עם משפחות החטופים, ישיבות ודיונים, בר-דוד הכריז על שביתה, וזכה לאהדה רבה בקרב תומכי המחאה.

>> למה הם כל כך מפחדים מארגוני עובדים?

ההסתדרות הלאומית, המתחרה המרה של ההסתדרות החדשה, מיהרה להוציא הצהרה משלה לפיה אסור לשבות, כי יש "להישאר מאוחדים". היא גם דיווחה על קריסה של האתר שלה, בשל רצונם הבהול של חברי ההסתדרות החדשה שלא מזדהים עם השביתה לעבור אליהם. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', מיהר להאשים את בר-דוד בשיתוף פעולה עם יחיא סינוואר.

גם בכוח לעובדים, ארגון העובדים השלישי בגודלו אחרי שתי ההסתדרויות, המייצג כ-35 אלף עובדים ועובדים, התכנסה ישיבת חירום באותו היום.

"לא היה דיון אם אנחנו מכריזים על שביתה, כי אין דבר כזה אצלנו", אומרת ניצן תנעמי, מזכ"לית משותפת בארגון. "חלק מהוועדים החליטו לשבות, אלה החשודים המיידים – ההשכלה הגבוהה, סינמטק ירושלים, מכון ון ליר, אבל שם ההנהלות החליטו לשבות ממילא. אם אנחנו נכריז על שביתה באיגוד הנהגים, למשל, זה יפרק לנו את האיגוד".

למה?

"קודם כל כי בין 70% ל-80% מהנהגים הם ערבים ממזרח ירושלים, שהם עצמם מאוימים בסגר ובחלק מהמקומות היו בסגר עד לא מזמן. להשבית זה לא משהו שמעניין אותם עכשיו. ה-20%-30% האחרים הם יהודים וימנים. מאוד מורכב להחזיק את האיגוד. בעיניי ההשבתות האלה לא מייצרות שיח, וככל שההסתדרות תשתמש בכוח הזה, זה יפורר אותה.

"כולם קראו להסתדרות להשבית על ההפיכה המשטרית וכדי להילחם בדיקטטורה. אמרו לבר-דוד: בוא תהיה דיקטטור ותוציא את כל ה-600 אלף שלך – שבטוח חצי מהם, אם לא יותר, לא חושבים ככה – ואם אתה לא עושה את זה, אז אתה שמאלן רע.

"אז בהפיכה, כשהם הכריזו על שביתה, קיבלנו מבול של טלפונים של עובדים שרוצים לעבור אלינו, כי מבחינתם ההסתדרות יצאה נגד ביבי".

מה אמרתם להם?

"שאנחנו הרבה יותר דמוקרטיים מההסתדרות, ושלא השבתנו כי האיגודים מחליטים על זה. אנחנו ארגון דמוקרטי, ואני לא יכולה לכפות את זה על מי שלא רוצה. בר-דוד שוחק את היכולת שלו לעשות שביתות פוליטיות בעתיד, כי הוא משתמש בכוח שאין לו באמת, בכוח מלמעלה, במקום בכוח של החברים מלמטה. הוא לא הלך ודיבר ושיכנע אותם, הוא פשוט הנחית את זה עליהם".

הנחית על העובדים מלמעלה. יו"ר ההסתדרות החדשה ארנון בר-דוד מכריז על שביתה במחאה מול שער בגין, ב-1 בספטמבר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

לניצן תנעמי, 49, רקורד עשיר בפעילות חברתית אקטיביסטית. היא עבדה בארגון רבנים לזכויות אדם ובעמותת סיכוי כמקדמת מדיניות, נאבקה נגד תוכנית ויסקונסין – שמהותה הפרטה והפקרה של מובטלים לידי חברות פרטיות למטרות רווח – מאבק שהביא לביטול התוכנית בסופו של דבר. היא גם ריכזה את הקואליציה הארצית להעסקה ישירה.

בחודש שעבר יצא בהוצאת נמלה ספרה שכותרתו היא "עבודה מארגנת: בניית כוח וקהילה בהתארגנות עובדים דמוקרטית". בספר היא מספרת על תפקידו של מארגן עובדים, על העבודה עצמה, חשיבותו של איגוד העובדים במלחמה נגד בעלי ההון ובחתירה לחיים שוויוניים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ארגון כוח לעובדים, שהוקם ב-2007 על ידי קבוצה של פעילים חברתיים, מגדיר את עצמו כ"ארגון עובדים כללי, סוציאליסטי ודמוקרטי". הוא מאגד מטפלות משפחתונים ועובדות צהרונים, נהגי אוטובוס, מרצי מכללות, מורות לנוער בסיכון, מדריכים ועובדות סוציאליות בשירותים החברתיים המופרטים, עובדי חברות עירוניות, ועוד.

תנעמי מעידה ש"התגלגלה" לגמרי במקרה לתחום העיסוק שלה. כשהיתה בת 23 התחילה לעבוד עם נוער במצוקה בשכונת התקווה במסגרת ארגון "מפתן" שעוסק בפערים לימודיים.

"פגשתי נערים ונערות בני 18-17, שאין להם עתיד", היא מספרת. "העבודה שלי היתה גם לעזור להם בלימודים, אבל יותר מזה הייתי עם המשפחות, ביקורי בית, ניסיתי לגרום להם להגיע ללימודים. שם נחשפתי למציאות אחרת, הבנתי את הפערים החברתיים וכמה גבוה השיעור באוכלוסייה בישראל שאין לו שום סיכוי".

המשותף הלך לאיבוד

מנסים לייצר אווירה של סולידריות. הפגנה של עובדי "חסות הנוער" שאורגנו בכוח לעובדים, ב-2012 (כוח לעובדים)

אנחנו יושבות בחלל משרדים לא גדול של הארגון בדרום תל אביב ביום שני שאחרי ההפגנה הגדולה. המשרדים ריקים. העובדים הלכו להפגין. החדשות בישרו על העתירה שהגישה המדינה נגד החלטתו של בר-דוד לשבות. זאת שביתה פוליטית, נאמר בעתירה, ושביתות פוליטיות אסורות על ארגוני עובדים. בית המשפט קיבל את העתירה והורה על הפסקת השביתה.

את לא חושבת שמפני שאנחנו במצב קיצוני, המעשה של בר-דוד הוא כן ראוי?

"אני מבינה את זה, גם אצלנו הרבה מאנשי הצוות מתוסכלים, כי המציאות היא נוראית. אבל זה הכישלון של השמאל. שנים אנחנו מנסים להסביר. גם עכשיו אנחנו אומרים שזה מקרה חירום, שאם פשוט נגיד את האמת שלנו ונסביר לאנשים למה הם צריכים ללכת איתנו, זה יקרה. אבל זה לא עובד. לנסות לעשות את זה מהר, להכריז על שביתות מלמעלה, לנאום ולהסביר לא עובד לנו, ואנחנו לא משכנעים אף אחד".

מה כן?

"אני מאמינה שההוויה יוצרת תודעה, לכן אנחנו מנסים לייצר הוויה של סולידריות, להחליט ביחד, להרגיש את הכוח המשותף, לשבות ביחד. זה מייצר שינוי תודעתי. זאת המטרה שלנו, ולא רק לייצר הסכמים קיבוציים ולהעביר יותר כסף לעובדים. אני חושבת שהתפקיד שלנו כארגוני העובדים הוא לייצר קהילות מאבק דמוקרטיות, כי אנחנו פועלים בתוך מציאות ניאוליברלית, שבה כל אחד אמור לפעול עבור עצמו, והמשותף הלך לאיבוד. כשהמשותף הולך לאיבוד, מי שמרוויח מזה הם בעלי ההון והכוח, שכן יודעים לעבוד יחד יפה מאוד ולקדם את האינטרסים שלהם".

למה את מתכוונת במשותף?

"המשותף הוא המרחב שבו אנחנו מייצרים החלטות משותפות, ואנחנו מבינים שאנחנו פועלים ביחד. אנחנו לא מרגישים שיש לנו באמת שליטה על החיים שלנו. מקומות עבודה הם לא מקומות דמוקרטיים, כיוון שהפריטו מחוץ לדמוקרטיה את כל הפעילות הכלכלית. אבל גם המרחב שהוא כאילו דמוקרטיה, הוא כבר לא כל כך דמוקרטיה: את שמה פתק בקלפי מדי כמה שנים, אבל ההחלטות מתקבלות על ידי קרן המטבע והבנק העולמי.

"בעיניי זה מה שמוליד את הפופוליזם הימני. הוא מזהה את הצורך של אנשים לקבל יותר שליטה על החיים שלהם ולקבל את זה ביחד. אז הוא (הימין; י"פ) עונה על זה בצורה מעוותת, נותן אשליה של ביחד, של משהו שבטי. זה תמיד גם מגיע עם שנאת האחר, לא משנה אם זה בארה"ב או פה. וגם אשליה של שליטה – אנחנו נעשה מה שהעם רוצה. זה החלק הפופוליסטי. מה שאנחנו מנסים לייצר הוא מענה אמיתי על הצורך הזה לשלוט בגורל שלנו ולפעול ביחד".

האם עם השנים נעשה קשה יותר לעמוד מול הגורמים שאין להם אינטרס בהתאגדות?

"זה פחות קשה מול המעסיקים, כי החקיקה יותר מתקדמת. יותר קשה להניע אנשים לפעולה, כי גם העובדים הם סובייקטים ניאוליברלים שחושבים על איזה שירות הם מקבלים. הם לא חושבים על עצמם כעל גוף פוליטי, לכן את נתקלת בהמון אדישות פוליטית. חוסר אונים וחוסר שליטה מייצרים אותה (את האדישות הפוליטית; י"פ) וקשה לגרום לאנשים לפעול. התרבות הקפיטליסטית אומרת לנו, שהחופש הוא ללכת בסוף יום עבודה ולראות טלוויזיה ולא לייצר לעצמי את המציאות. זו תפיסה שלפיה אין אופציה אחרת מלבד הקפיטליזם, ואלה חוקי המשחק היחידים על פיהם אפשר לשחק. זה מייצר אדישות".

ואת רואה איך באמצעות ההתאגדות יש התעוררות מהאדישות הזאת?

"כן. כשאני מורָה לנוער נושר ואני נלחמת על השכר שלי, אני נלחמת גם על השירות הציבורי הזה, שכמו רבים אחרים מופרט. הניאוליברליזם עושה הפרדה בין 'אני העובדת', 'אני הצרכנית' שרוצָה להוזיל את השירותים, ו'אני האזרחית' שרוצה שאת המיסים שהמדינה לוקחת, היא תשקיע בשירות הציבורי. יש משהו במאבקים האלה שמחבר את כל זה, כי דרכם אנחנו מבינים איך ההפרדה הזאת פוגעת בנו כעובדים וכאזרחים".

את יכולה להדגים את השינוי שראית שחל לאורך הזמן אחרי הצטרפותך לכוח לעובדים?

"בשומר החומות, כשהאיגוד היה חדש יחסית, היו הרבה מאוד הפגנות אלימות כלפי נהגים ערבים, ומריבות פנימיות בתוך האיגוד. הפעם, אחרי 7 באוקטובר, ההנהגה, שהיא ערבית-יהודית משותפת, ידעה להתמודד מראש, דיברה עם העובדים על כך שיש גם את מחר בבוקר ושאנחנו נשארים ביחד, וזה באמת עבד. אז זה לא שהם נהיו שמאלנים, אבל היתה חוסר הסכמה לקבל שיח גזעני בקבוצות הווטסאפ. במהלך השנים, בין מלחמה למלחמה, הם הבינו את הכוח המשותף שלהם, (הבינו; י"פ) שהם צריכים שהביחד הזה יישמר".

מה עובר על הנהגים הערבים בתקופה הזאת?

 "הם עוברים תקיפות כל הזמן, ואנחנו משביתים על זה כל הזמן. לא נכנסים להתנחלות עד שלא ישימו שם אבטחה. באזור ירושלים יש הרבה התנחלויות, וגם הרבה צעירים שעולים לאוטובוס ומרביצים. זה תמיד היה. בקורונה זה מאוד התגבר, אבל אז כל הנהגים חטפו. אחרי השביעי (באוקטובר; י"פ) היה אירוע של בני נוער מאזור ירושלים, שבאו למסוף אוטובוסים קטן כדי להרביץ לנהגים ערבים. אני זוכרת את זה, כי הצוות דיבר על זה שהמשטרה שהיתה שם לא עצרה את זה".

זה לא מעורר תחושת חוסר אונים כשקורה דבר כזה?

"זה בדיוק העניין. זה איגוד שיודע להילחם על הזכויות שלו. הם העלו לעצמם את השכר משכר מינימום ל-50 שקל לשעה, הם יודעים לשבות ועושים את זה יחד, ערבים ויהודים, כי מבחינתם זה לא עניין של לאום, זה עניין של סולידריות מקצועית, זה איגוד שמדבר על מעמד המקצוע ודווקא במקרים כאלה מתגלה כמה הם לא חסרי אונים, שיש להם המון כוח. כשמאלנית, זה אחד המקומות היחידים שאני מצליחה לחוות בהם ניצחונות. הניצחונות שאפשר להשיג עם הכוח שלנו עכשיו הם קטנים, אבל לנצח זה כיף".

יש אנשים שמרגישים שאף פעם לא היתה להם דמוקרטיה. שקמה ברסלר בהפגנה מחוץ לכנסת, ב-27 במרץ 2023 (צילום: אריק מרמור / פלאש 90)

הרפורמה המשפטית רוצה להרוג את ארגוני העובדים

את תקופת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שהחלה לפני 7 באוקטובר ולמעשה נמשכת עד היום, תנעני מגדירה כמורכבת מאוד.

"יום אחד הארגון הוציא הצהרה שהוא מעודד איגודים שרוצים לצאת לשביתה. יום למחרת היתה פגישה של הנהגת הוועדים, והראשונה שדיברה היתה מתנחלת, מצביעת בן גביר. היא התחילה לבכות. היא בכתה, כי הארגון חשוב לה והיא הרגישה שעד עכשיו הצלחנו לעבוד יחד, ואילו ההפיכה המשטרית מפרקת את הארגון. הצהרת התמיכה של הארגון גרמה לה להרגיש נבגדת. היא צדקה בעיניי. לקחת את הביחד הזה ולנסות להפעיל את החברים לטובת עמדה פוליטית שהם לא חלק ממנה, זה לשחק לידי הימין הפופוליסטי. אחריה דיברו אנשים מהשמאל, וכל אחד אמר את עמדתו, והיה מאוד ברור שלא נשכנע אחד את השני, אבל עצם זה שאפשר לדבר ולהישאר ביחד, להתנגד להפרדה שזה (ההפיכה; י"פ) אמור לייצר – זה הרבה בעיני.

"אנחנו בשמאל אומרים: לוקחים לנו את הדמוקרטיה, אז בואו תיאבקו. אבל אנשים שלא הרגישו שהיתה להם דמוקרטיה או לא הרגישו שליטה על החיים שלהם, על מה הם ייצאו להפגין, אם הם מרגישים שכלכלית אין להם דרך להתקדם, שיש איזו אליטה שמאלנית ששלטה בהם במשך שנים ולא היתה להם דמוקרטיה? זה לא שהשמאל מציע לייצר ביחד דמוקרטיה אמיתית. הוא מציע להילחם על בג"ץ שייתן זכויות לקבוצות מובחנות של להט"ב, מהגרי עבודה וכו'. אני בעד הזכויות האלה, אבל אלה זכויות של פרט, זה לא מאבק על קולקטיב שיתנהל אחרת.

"גם בתי הדין אף פעם לא היו חברים של ארגוני העובדים. שוב, יש מעט מאוד הכרעות בג"ץ על שינוי המערכת הכלכלית או על הזכות לקיום בכבוד.

"השמאל קיבל את הניאוליברליזם ואת האין ביחד ואין משותף. הוא אומר 'בואו נילחם על כך שלפרטים בודדים יהיו הזכויות שלהם'. זה לא מאבק מספיק טוב בעיניי. מחר אנחנו עושים שיחת נציגים, ונדבר על השביתה, על איך זה פוגש אותם באיגודים שלהם. באסיפות האלה יהיו מרצים שמאלנים ונהגי אוטובוס ימנים ומטפלות מצהרונים שבאות מהימין, אבל עצם זה שמתנהלת שיחה ואפשר להבין מה האינטרס המשותף, יש לזה תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר להוציא אותם לשביתה".

איך ההפיכה המשטרית השפיעה ותשפיע על ארגוני העובדים?

"הימין שמקדם את הרפורמה המשפטית רוצה גם להרוג את ארגוני העובדים, וקידם הרבה חוקים שמטרתם לפגוע בהם. זאת בדיוק התכנית של פורום קהלת. יש עכשיו בארה"ב את פרויקט 2025 של טראמפ, שבו הוא רוצה לקדם בתוך משרדי הממשלה אנשים שמרנים, ניאוליברלים. פה אנחנו בשלב מאוד מתקדם של התוכנית. תראי מה קורה עם ארגון המורים. המאבק הוא לא על כסף, אלא על להוציא עובדים מתוך ההסכם הקיבוצי, ובעצם לפרק את הארגון.

ניסה להגביל את זכות השביתה. ח"כ שמחה רוטמן בכנסת, ב-20 ביוני 2023 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

"מספיק להסתכל על הצעות חוק שעולות פה. למשל, היום צריך שליש מכלל העובדים כדי להתארגן. הצעת החוק שהוגשה רוצה להגדיל את המכסה. הם אומרים 'איך יכול להיות ששליש מחליט על כולם?' אז הם מציעים להגביה את הרף, מה שאומר שיהיו פחות מקומות מאורגנים, ואנשים יישארו בודדים מול בעלי ההון".

תחושת השליטה של העובדים

בהוראת בית המשפט, בסוף יוני השנה, בפעם השנייה מאז קום המדינה, עובדים התבקשו לבחור בין שני איגודי עובדים. הנהגים והעובדים בחברת האוטובוסים דן בדרום היו צריכים להכריע מי ייצג אותם – ההסתדרות הלאומית או כוח לעובדים. אף שמאז 2017 כוח לעובדים הוא הארגון היציג של החברה, ההסתדרות הלאומית טענה שהיא הגוף המייצג, וכי רוב העובדים תומכים בה.

אולם ספירת הקולות גילתה כי 60% מעובדי החברה בחרו בכוח לעובדים.

"לא היה ספק לרגע שהעובדים יבחרו בארגון דמוקרטי, שמייצג באופן אמיתי את עובדי דן בדרום", נמסר אז מוועד העובדים של דן בדרום. "חבל שדווקא בתקופה כזו של חוסר ודאות ולחץ, כשהעבודה בקווים כרוכה לפעמים בסיכון אישי, היה מי שניסה לסכסך בין הנהגים ולשבש את הפעילות למען הנהגים, אך כל זה מאחורינו".

"שתי ההסתדרויות (ההסתדרות החדשה וההסתדרות הלאומית; י"פ) הן אגודות עותמאניות", מסבירה תנעמי. "זה אומר שהתקציב שלהן לא שקוף, והן לא מחויבות לדווח לרשם העמותות. חלק מהכוח שההסתדרויות אומרות שיש להן הוא בקרן שביתה – מה שאומר שהן יכולות לתמוך בעובדים שובתים ולהחזיק שביתות גדולות. הם אומרים שהם צריכים את הסודיות הזאת, כדי שהמעסיקים לא ידעו כמה כסף יש להם בקרן הזאת.

"אנחנו לא אגודה עותמאנית, והתקציב שלנו שקוף ואינו גדול – כ-10 מיליון שקל בשנה. מי שמצביע על התקציב הם החברים באסיפת נציגים. אולי זה מחליש אותנו כי יודעים שאין לנו תקציב גדול, אבל זה מאוד מחזק את החברוּת ואת תחושת השליטה של העובדים על הארגון שלהם. זה יותר חשוב מסודיות".

תוכלי לתת דוגמה?

"כשהיינו במאבק מול ההסתדרות הלאומית על התאגדות נהגי 'דן בדרום', ההסתדרות (הלאומית) הפיצה עלינו שאנחנו שמאלנים שתורמים לצלב האדום ולחמאס ולעוד כל מיני ארגונים וגופים. בסופו של דבר ניצחנו, אף שזאת חברת אוטובוס שרוב הנהגים בה הם יהודים, וזה בדרום הארץ ואחרי 7 באוקטובר. זה קשור לתקציב ולשקיפות, כי נגד הטענות האלה עמדו החברים ואמרו 'אנחנו יודעים מה בתקציב ואנחנו אלה שמאשרים אותו'. מה שחשוב כאן זה לא ההסתדרות הלאומית ומה שהיא הפיצה, אלא תחושת השליטה שיש לחברי האיגוד להחליט מה יהיה עם הכסף שלהם. זה חלק מהדמוקרטיה".

אז מה יכול לקרות שהוא גם אפשרי כדי שיהיה טוב יותר?

"השמאל הוא בלי כוח היום, אבל יש לו תוכניות גרנדיוזיות כמו לבטל את ההפיכה המשטרית, לעלות לשלטון. איך תעלו, נשמות? אין לכם כוח במציאות, האנשים לא איתכם. לדעתי, מה שהשמאל צריך לעשות זה לארגן מקומות שמתרחש בהם משהו הפוך מהניאוליברליזם, הפוך מגזענות, לייצר אוטופיות קטנות – שכונות, מקומות עבודה, לייצר איים של קצת יותר טוב. זה תהליך סיזיפי, עבודת הארגון היא צעד אחר צעד. זה יכול לקחת עשרות שנים, אבל הגענו לאיפה שהגענו כי לא עשינו כלום, אז לא נתחיל עכשיו?"