ישראל אינה מדינה נורמלית, ואסור להתייחס אליה ככזאת

נוקשות אידיאולוגית והיצמדות דתית כמעט לכללים שנוסחו לפני עשרים שנה, תוך התעלמות תמוהה מהנסיבות הפוליטיות הנוכחיות. הפגנה בברלין ב-2017 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

לארבעת יוצרי הסרט "אין ארץ אחרת" – באסל עדרה, יובל אברהם, רחל שור וחמדאן בלאל – היתה שהות קצרה מאוד, אם בכלל, ליהנות מההישג יוצא הדופן שלהם עם הזכייה בפרס האוסקר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר, לפני שהסערה סביב זכייתם פרצה במלוא עוזה.

בחלקה, הסערה הזאת היתה צפויה לחלוטין: המתקפות הישראליות הממורמרות על הסרט, שלפיהן הסרט זכה כי בהוליווד אוהבים להציג ישראלים רעים מול פלסטינים טובים; הסרט ממומן על ידי קרנות הנתמכות בידי ממשלות זרות, צירוף המילים שמבחינת הימין אמור להעביר צמרמורת של חלחלה בגבו של כל ישראלי; וכמובן הצהרתו של שר התרבות, מיקי זוהר, שקבע כי הסרט "משמש ככלי תעמולה אנטי ישראלי ופוגע בשמה הטוב של מדינת ישראל", וקרא למוסדות תרבות שלא להקרינו, בליווי במסע הכפשה נבזי נגד הסרט ויוצריו.

החלק הפחות צפוי בסערה שהתחוללה בעקבות הזכייה היה ההודעה שפרסם פאקב"י (PACBI) – הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, השייך לתנועת החרם הפלסטינית BDS – שפסלה את הסרט בטענה שהוא מפר את כללי האנטי נורמליזציה שקבעה התנועה.

מאז פרסומה, הודעה זו חוללה וממשיכה לחולל דיונים סוערים מאוד ברשתות. שלא במפתיע, תקשורת המיינסטרים הישראלית עטה עליה כמוצאת שלל רב. עם זאת, היא לא טרחה לציין שהצהרת פאקב"י נענתה בביקורת פלסטינית חריפה, ממש מקצה לקצה: פעילים מרכזיים נגד הכיבוש בגדה המערבית; אינטלקטואלים פלסטינים בעלי שם בתוך ישראל ומחוצה לה; פלסטינים ותומכי המאבק הפלסטיני לשחרור בחו"ל; וכמובן, תושבי מסאפר יטא, אלה שאת המאבק ארוך השנים שלהם נגד הטיהור האתני שישראל מבצעת באדמתם, הסרט הביא לבמות המרכזיות ביותר בעולם.

בהמשך, פאקב"י פרסם הודעה נוספת שבה התייחס בהרחבה לביקורות שנשמעו נגד עמדתו ביחס לסרט. ההודעה הזו רק הגבירה את התחושה שמנסחיה מנותקים לחלוטין מהמציאות שעליה הם מדברים. כך למשל, נאמר שם בין היתר כי "רוב הישראלים המכונים 'שמאל ציוני' מתמודדים עם רגשות האשם, ומלבינים את התמיכה המתמשכת שלהם במשטר הקולוניאליזם ההתיישבותי והאפרטהייד הישראלי על ידי עמידה לצד קהילות פלסטיניות קטנות בגדה המערבית שנאבקות בכיבוש". מי שמכיר ולו מעט את פרופיל הפעילים הישראלים שמגיעים לגדה לנוכחות מגינה או למאבק משותף, מבין עד כמה קביעת פאקב"י מגוחכת.

הביקורת יוצאת הדופן שעוררה הצהרת פאקב"י נוגעת לא רק בנוקשות האידיאולוגית שלה ובהיצמדות הדתית כמעט לכללים שנוסחו לפני עשרים שנה – תוך התעלמות תמוהה מהנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, לאור רצח העם שישראל מבצעת בעזה – אלא גם לעובדה שאפילו את הכללים האלה התנועה מפרשת באופן מעוות בהתייחס לסרט וליוצריו.

"כמה מחברי הצוות הישראלים אינם תומכים בזכויות המלאות של העם הפלסטיני", נכתב בין היתר בהצהרה. "הם נמנעו מהכרה בכך שישראל מבצעת רצח עם, ואף השמיעו הצהרות מזיקות ובלתי מוסריות שמייצרות הקבלה שקרית בין הכובש לנכבש – דבר שעלול לשמש להצדקת רצח העם של ישראל. בהתאם לכך, הסרט מפר בבירור את עקרונות האנטי נורמליזציה של תנועת ה-BDS".

אלה דברים משונים מאוד, בלשון המעטה, לאור הנאום המצוין והחד של יובל אברהם במעמד קבלת הפרס, שכל מהותו היתה הדגשת חוסר הסימטריה בינו לבין באסל, בין ישראל לפלסטינים.

מיותר לומר שהם לא הצליחו להצביע על חבר צוות ישראלי אחד שלא תומך בזכויות המלאות של העם הפלסטיני, מהסיבה הפשוטה שאין אחד כזה. את הרשימה הכוללת של הכשלים בהצהרת פאקב"י אפשר למצוא בשרשור הזה, באנגלית.

דרישה מינימלית

עמדת פאקב"י ביחס לסרט "אין ארץ אחרת" היא אכן תמוהה ומצערת, וטוב שנענתה בתקיפות על ידי פלסטיניות ופלסטינים שלוקחים חלק במאבק השחרור. לצד זאת, חשוב להדגיש כי אין בכך משום המעטה בערך של תנועת החרם ובחשיבותה הפוליטית, האסטרטגית והמוסרית, ייתכן שהיום אף יותר מתמיד.

החרם, ראוי להזכיר, הוא בראש ובראשונה כלי מאבק לא אלים, אולי האחרון שישראל לא הצליחה לרסק ולהכחיד, אף שהיא מנסה לעשות זאת ללא לאות. לאורך השנים, ישראל גילתה טינה יוקדת במיוחד כלפי המאבק הפלסטיני הלא אלים, ודיכאה אותו באלימות חסרת עכבות: מההפגנות של הוועדות העממיות בגדה המערבית, שמאבקן היה מופת של יצירתיות ונחישות, שנחסם בכוח הזרוע; דרך המעצרים ההמוניים של מנהיגים מקומיים שקידמו מאבק לא אלים בקהילות שלהם; והירי חסר ההבחנה במשתתפי צעדות השיבה בעזה; ועד למעצרים התכופים, הגירוש והריסת בתיהם של מנהיגי המאבק בירושלים המזרחית.

לאורך השנים, ישראל גילתה טינה יוקדת במיוחד כלפי המאבק הפלסטיני הלא אלים. מפגינים בצעדת השיבה מול הגדר ברצועת עזה (צילום: עבד רחמן ח'טיב / פלאש 90)

גם ההסתה המתמשכת נגד המפלגות הערביות היא חלק מאותו קמפיין של דיכוי המאבק הפלסטיני הלא אלים לשחרור ולשוויון. בתוך המציאות הזו, תנועת החרם שלא נמצאת תחת המגף הישראלי הישיר נחלה הצלחות מרחיקות לכת, ותרמה במידה לא מבוטלת לשינוי השיח סביב הסכסוך, כפי שכתב כאן נתן ת'ראל.

זו תהיה טעות מהותית לשפוט את תנועת החרם רק על פי זהות הגורמים שהיא מחרימה, או מידת ההצלחות של חרמות אלה. יותר מכל, התנועה היא תמרור אדום ומהבהב מול ישראל שמסמן אותה כל הזמן כמשטר לא נורמלי (ומכאן גם החשיבות של המאבק בנורמליזציה). ואכן, משטר האפרטהייד הישראלי הוא לא נורמלי, ואסור שיעבור ככזה.

כאשר ישראל מאומצת אל חיק הקהילה הבינלאומית כחברה לגיטימית במועדון המדינות הדמוקרטיות, הסימון היומיומי שלה כמדינה פושעת וכמשטר אפרטהייד לא לגיטימי הוא חשוב מאוד. חשובה לא פחות היא האפשרות שהתנועה מזמנת לאנשים בעלי מצפון בכל העולם, לקחת חלק פעיל במאבק הפלסטיני לשחרור ולעמוד לצידם בסולידריות. כאשר מדינות המערב תומכות בג'נוסייד הישראלי כמעט ללא סייג וממשיכות לחמש אותו, תנועת החרם מספקת לאזרחים הגונים במדינות אלה עוד ערוץ להתנגד לפשעים – של ישראל ושל ממשלותיהם.

שלא במתכוון, הצהרת פאקב"י חוללה דיון מעניין וחיוני שלא התקיים בפומביות כזו ובעוצמה כזו עד כה, בין היתר על המקום של הפעילים הישראלים היהודים בהתנגדות לכיבוש ולאפרטהייד. טוב שהדיון הזה מתקיים כעת, גם אם הנסיבות שבהן צמח מצערות.

חלק נרחב מהדיון התמקד במושג האנטי נורמליזציה, שבשמה תקף הארגון את הסרט. מבלי לחזור על הטיעונים הרבים ששוללים מהיסוד את האשמת הסרט בנורמליזציה, צריך להכיר בלגיטימיות של הדרישה מצד פלסטינים, שישראלים שעומדים איתם על במה אחת, לכל הפחות יכירו בפשעים של מדינתם, ויכירו בזכויות המלאות של העם הפלסטיני, כולל זכות השיבה. במציאות שבה ישראל מבצעת בעזה פשעי מלחמה ופשעים חסרי תקדים נגד האנושות, זוהי דרישה ממש מינימלית, שהיתה אמורה להיות מובנת מאליה, ממי שמשתייך לקולקטיב המדכא.

במציאות המעוותת שבה אנחנו חיים, יהודי ישראלי יכול לראות בעצמו אדם ליברלי ודמוקרטי, ובו בזמן לרוץ וללבוש את מדי הצבא ברגע שהוא מקבל צו גיוס לשירות סדיר או מילואים, ללכת לכל מקום שהצבא שולח אותו אליו, ולמלא כל פקודה שהוא מקבל, כולל ביצוע הפשעים הנתעבים ביותר נגד האנושות. ישראלי יהודי יכול להשתתף בהפגנות למען הדמוקרטיה, לחסום צמתים ולהיעצר, אבל להמשיך להצביע למפלגות ציוניות שרומסות ברגל גסה את הזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים – בתוך גבולות 1948 ומחוצה להם. הוא יכול להפגין למען זכויות פליטים אפריקאים בישראל, אבל להתכחש לגמרי לזכויות הפליטים הפלסטינים שעל אדמתם הוא יושב.

תנועת החרם מבקשת לסמן את המציאות הזו כלא נורמלית, ולהזכיר שכל אחת ואחד מאיתנו, האזרחים היהודים במדינה, שייכים לקולקטיב המדכא, ונהנים מפירות הדיכוי. אין דבר יותר לגיטימי מזה. הניסיון הישראלי לעשות דה-לגיטימציה לתנועת החרם ולתייג אותה כאנטישמית, לא פחות, הוא לא רק בריונות פוליטית, אלא גם בושה מוסרית, וטריוויאליזציה של האנטישמיות האמיתית שכיום מתקיימת בעיקר במעגלים הקרובים ביותר לישראל ולממשלתה בעולם.

נכון שהמציאות הנוכחית, של רצח עם מחריד בעזה וטיהור אתני מואץ בגדה, מחייבת גם חזית אנטי פשיסטית רחבה יותר מאי פעם. ייתכן שהקצנה זו מחייבת גם את תנועת החרם להניח לנוקשות שמאפיינת אותה ולבחון את העקרונות שנוסחו לפני כשני עשורים לאור המציאות המשתנה. ייתכן שהדיון הפנים-פלסטיני הער בעקבות הצהרת פאקב"י יוביל לשם. התפקיד שלנו, הישראלים היהודים המחויבים למאבק לפירוק משטר האפרטהייד, לצדק ולשוויון, נשאר בדיוק כפי שהיה: להבין את מקומנו במערך הכוחות, להכיר בו, ולפעול לפירוק העליונות שלנו בו. בדיוק כפי שעושה יובל אברהם.