יש הבדל אחד חשוב בין זורקי אבנים יהודים וערבים
נערים יהודים שתוקפים ערבים עושים זאת במחאה גזענית נגד ערבים. ערבים מוחים נגד הכיבוש. אלה סיבות שונות באופן קיצוני, ולכן גם הפתרונות הדרושים הם שונים. מאמר תגובה
כותב אורח: נדב פרץ וייסוידובסקי
מור הרניק בלום מציעה במאמרה, "התשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות", שפורסם היום בשיחה מקומית, מענה לאלימות של נוער בירושלים – יהודי וערבי כאחד. התשובה שהיא מציעה היא החלפת הטיפול באמצעות מערכת אכיפת החוק בטיפול באמצעות מערכת הרווחה, ובפרט – שיקום של אותם נערים ופתיחת העתיד שלהם, שהיה סגור עד עכשיו.
אם ננסח מחדש את טענתה של הרניק בלום נוכל לראות שהיא טוענת שטיפול בנוער מנותק הוא אמצעי אפקטיבי למאבק נגד מחאה עממית. עם האבחנה הזו אין לי אלא להסכים – אלא שאז עולה השאלה, האם ראוי להילחם כנגד המחאה העממית המדוברת? האם כל המחאות העממיות זהות, וכולן פסולות אפריורית?
הפתרון שמציעה הרניק בלום הוא פתרון שהוא הן אפקטיבי יותר והן הומני יותר מאשר הפתרון המקובל במקרים כאלה, זה שהממשלה החליטה שוב לנקוט בו למרות שהוכח שהוא אינו אפקטיבי. אכיפה אגרסיבית תביא לתחושת רדיפה, שתביא בתורה להתגברות האלימות. מערכות שיקום יעילות וטובות יתנו עתיד לנערים, ובכך גם ישפרו את תנאי חייהם וגם יגרמו להם להסס לפני שהם מסכנים עתיד זה, ויש סיכוי טוב שאף יפחיתו את רמת האלימות.
> התשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות
מתנחלים זורקים אבנים ליד חייל, נבי סאלח, 2010 (יותם רונן / אקטיבסטילס)
עם זאת, אני חלוק עם הרניק בלום על הגדרת הבעיה, ובפרט על הכריכה של נערים יהודים וערבים יחד. אמנם גם אלה וגם אלה עוסקים בהפרת הסדר הציבורי, אולם אי אפשר להתעלם מכך שהם עושים זאת מסיבות שונות לחלוטין. בעוד נערים יהודים מפרים את הסדר הציבורי במחאה לאומנית-גזענית נגד נוכחותם של ערבים במרחב הציבורי, נערים ערבים עושים זאת במחאה נגד הכיבוש. אלו שתי מטרות שונות מהותית, ואי אפשר להתייחס אליהן כאילו הן זהות.
המאבק נגד כנופיות להב"ה דרך מועדוניות ויום לימודים ארוך הוא מאבק מבורך – גם בגלל שהוא מעניק עתיד לנערים חסרי עתיד, וגם משום שהוא מונע מגופשטיין וחבר מרעיו את הדלק שהם זקוקים לו על מנת להבעיר את להבתם הגזענית.
בניגוד לזאת, המאבק נגד "האינתיפאדה הירושלמית" באמצעות מערכת הרווחה הוא בעייתי. הוא אמנם מעניק עתיד מסוים לנערים שחסרים כל עתיד – ובכך אין ספק שהוא עדיף על יחידות הצלפים שהן הכלי המועדף על נתניהו – אבל מטרתו היא, בסופו של דבר, למנוע התקוממות נגד הכיבוש של מזרח ירושלים.
וחשוב לזכור שלא ניתן לנתק את אופיו של המאבק העממי מסיכויי ההצלחה של ניסיון השיקום. הנערים שחוברים לגופשטיין שייכים, אמנם, לקבוצות מודרות בחברה היהודית, אבל גם כך הם זוכים לפריבילגיות רבות שנערים פלסטינים ממזרח ירושלים לעולם לא יוכלו להשיג.
כולנו יודעים, הרי, שתכניות שיקום לנערים פלסטינים לעולם לא יתוקצבו באותה מידה כמו תכניות לנערים יהודים; וגם אם יתוקצבו באופן זהה, העתיד של נער פלסטיני, ובפרט נער פלסטיני חסר אזרחות ממזרח ירושלים, מוגבל ומצומצם בהרבה מעתידו של נער יהודי, גם נער יהודי ששייך לקבוצה מודרת.
והפערים האלה נובעים ישירות מהדברים שעבורם נאבקים הנערים הפלסטינים. כל עוד נמשך הכיבוש, כל עוד פלסטינים הם אזרחים סוג ב' (או ג', או ז', תלוי היכן הם מתגוררים) – טווח האפשרויות של פלסטינים יהיה מוגבל באורח מבני לעומת טווח האפשרויות של יהודים.
לכן, אני מצטרף לקריאתה של הרניק בלום להקצות משאבים משמעותיים למאבק בהשתוללות הגזענות בירושלים דרך תכניות לנוער מנותק; המאבק ב"הפרות הסדר"' של פלסטינים צריך להיעשות דרך מתן עתיד ותקווה לא לנערים הספציפיים העוסקים במאבק זה, אלא דרך מתן עתיד ותקווה לעם הפלסטיני (ולזה הישראלי) דרך חתירה לסיום הכיבוש וסיום הסכסוך.
ד"ר נדב פרץ וייסוידובסקי, מרצה למדיניות חברתית בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
