newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק שמיני: ויברציה מזרחית

המוזיקה הישראלית מציעה הרבה יותר מהסולמות המקובלים, אבל בחיפוש אחרי ניגון שונה, חברינו חווים לראשונה דיסהרמוניה

מאת:

דרעק

הסופה הלמה ללא רחם בתריסינו. היה קר מכדי ללכת לאכול אצל נחמה, וגשום מכדי להפגש ולהקליט, אז ירון ואני צ'וטטנו ברשת.

"אני רוצה שאחד מהשירים הישראלים שנעשה יהיה בסגנון מזרחי", כתב הוא.

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

וזה מחייב אותי לקטוע את רצף העלילה. סדרת הפוסטים הזאת חוברה במקור ומתפרסמת במקביל באנגלית. לטובת הקוראים הלועזים, שהמילים ""סגנון מזרחי" לא אומרות להם המון, הכנסתי בנוסח האנגלי סקירה קצרצרה של תולדות המוזיקה הישראלית. היא סכמטית לחלוטין ומתעלמת מהרבה יוצאים מן הכלל, אבל ערכם של יומני לורד האנגליים הוא בהזדמנות לתאר לפחות משהו מהמורכבויות של הארץ הזאת לקוראים שלא ידעו עליהן כלל.

הנה תרגום הסקירה. הבוחרים לוותר עליו מוזמנים לקפוץ הישר לכותרת הביניים הבאה.

הציונות נולדה ברוסיה, והשירים הציונים הראשונים היו שירי עם רוסים. קצת לפני ראשיתה של המאה העשרים הביאו עולים ראשונים את צלילי הקאלינקה קאלינקה לארץ שרוחה המוזיקאלית הייתה לא רוסית בעליל, ארץ הדבקה והמג'אנה.

עליות עתידיות הביאו השפעות אחרות ומעט יותר פתיחות. ליהודי תימן, שהקימו קהילות משמעותיות בארץ כבר בשנים הראשונות של המאה העשרים, היה צליל מזרח תיכוני מובהק משלהם, אבל באופן כללי משלה הדיכוטומיה, וכשהוקמה ישראל נותרה המוזיקה הישראלית סלאבית בעיקר, שעה שהמוזיקה הפלסטינית הייתה ערבית.

ותהי המלחמה הקרה. ישראל הצעירה הפכה בהדרגה לשגרירות של אינטרסים אמריקאים במזרח התיכון. עם מענק הבטחון השנתי בא נספח תרבותי, והפאתוס הרוסי התחלף ברובו בפריטות פולק אמריקאיות. אמני מיינסטרים ישראלים צעירים מצאו השראה גם ב-"נואבה קאנסיון" של דרום אמריקה, בשנסון צרפתי ובסופו של דבר ברוק. רק מעטים מהם שקלו את המרחב המקיף אותנו כמקור יצירתי. ערבים היו האויב, סולמותיהם המוזרים ושימושם ברבעי טונים היוו איום.

כל זה – על פני השטח, שעה שבמקביל ביעבעה ציוויליזציה מוזיקלית שלמה מתחת לרדאר. יהודים בעלי שורשים במזרח התיכון, שרבים כל כך מהם הגיעו ארצה בשנות החמישים, יצרו מוזיקה משלהם. היא הושפעה מאינספור מינים של מוזיקה ערבית וים תיכונית, החל בתימן, המשך במרוקו וכלה בתורכיה ויוון.

יהודים מזרחים מהווים לפחות חצי מאוכלוסייתה היהודית של ישראל, ולמרות זאת נדחתה המוזיקה שלהם על ידי ההגמוניה רבת הכח. במהלך שנות ילדותי נעדרה המוזיקה המזרחית הן מהרדיו והן מחנויות התקליטים. למיטב ידיעתי, ניתן היה להשיג את הקלטותיה בעיקר בתחנה המרכזית בתל אביב: על גבי קלטות. גדלתי מתוך הבנה שהקלטות האלה מכילות בעיקר זבל. מוזיקה אמיתית היתה מערבית. ממש כשם שתרבות אמיתית היא רק תרבות המערב.

שינוי של ממש חל בשנות ה-90. הניעה אותו בין היתר תקווה. עם שוך הסכמי אוסלו, הביעה ישראל עניין קצר יומין להתמזג ביתר המזרח התיכון. אורחות חיים ואסתטיקה של האזור נראו פחות מאיימים לפתע, וסגנונות מזרחיים שונים פרצו אל גלי האתר ואל בימות נחשבות. אבל ממש כמו שמרבית המזרחים נותרו סובלים מאפלייה, כך נותרה המוזיקה שלהם מוקצה בעיני אשכנזים רבים. אני נוהג לומר שאני נהנה ממנה, אבל אפילו לא חשבתי לערב אותה בפרוייקט.

אני אשכנזי. כולנו סובלים מן העוורון הזה.

אני מכיל! אני מכיל!

טוב, אולי לא כולנו. הנה, ירון חשב על מוזיקה מזרחית. היה ברור שמדובר בעוד אתגר שיעמיק את תסכולנו. הפרדות קיימות בארץ הזאת לא רק בין יהודים וערבים ובין חילונים וחרדים. לא הכרתי אף אמן שיוצר בתחום המזרחי, והנחתי שאותו הדבר נכון לגבי ירון, אבל הוא הפתיע אותי: "אני מכיר את האיש המושלם", אמר.

באמת, מי?

"אבי דנגור. אתה יודע: אבי הזמר".

זה לא צלצל לי לגמרי מתאים: "אבי הזמר לא היה פרודיה על מוזיקאים מזרחים?"

ירון אישר, "אבל הוא גם הדבר האמיתי. הוא מקריית אתא, והוא מבצע מדהים. אתה חייב לראות אותו עובד".

מי אני שאפסול את "הדבר האמיתי"? אמרתי בסדר, אבל אז שוחחתי על זה על רותי, שהייתה לכודה בעצמה בבית צלוף הסופה, ולבסוף כתבתי לירון שוב. "אני מבין שאבי בא מן הקהילה הזאת, ולאור זה יש לו כל זכות להתבדח עליה, אבל אני לא באתי ממנה, ואין לי".

ירון הבין. הוא שלח לי סרטון של זמר אחר, שמעון בוסקילה. בוסקילה היה מזרחי בסגנוניות הקולית שלו, אבל השיר הפסנתרי ששלח ירון הזכיר לי את זמר השמאלץ האמריקאי מייקל בולטון. "אני מת על איך שהוא שר", ירון התעקש, "זה מאוד מרגש".

חזרנו לדבר על זמרים פלסטינים. הצעתי כמה שמות, אבל ירון הזהיר שהם לא יתאימו מבחינה מוזיקלית. "אתה חושב על ערך פוליטי", כתב, "אני חושב על אסתטיקה, על מה יהפוך את זה למעניין עבור האוזן".

מה קרה לו? הוא רצה זמר מזרחי, אבל או בהפוך על הפוך או דביק, רצה לשיר עם "האויב", אבל רק אם זה יתאים לפאלטה המוזיקלית שלו. איפה היה האומץ שלו? שקעה השמש על שלב ירח הדבש שלנו, עמדנו לנהל מריבה מוזיקלית ראשונה.

"אנחנו צריכים מגוון", כתבתי, "אתה דבוק לקו המוזיקלי שלך. אנחנו צריכים להציג קשת של גוונים".

"כל קשת עשויה מקווים מקבילים", הוא העיר "שילוב בין השונה והדומה – זה מה שמבליט דברים. אני רק רוצה שיהיה לנו קונספט".

"בסדר, בסדר, אבל נסה להכיל את מה שלא נכנס בתוכו בקלות".

"אני מכיל! אני מכיל!"

אחרת זה מה שאנחנו האשכנזים עושים תמיד, מגדירים מסגרת 'תרבותית' ומצפים שכולם יתקרנפו לתוכה".

> איך הפכה ישראל את הערבית לשפת האויב?

IMG_3537

"מה שאני מדבר עליו הוא מעבר לפוליטיקה אשכנזית", ירון התעקש, "אני חושב: אם הפוליטיקה היא גורם מפלג, המוזיקה צריכה להיות גורם מחבר. אתה עסוק בלהגדיר דברים על פי אידיאלים חברתיים. אני מחפש אלמנט מאחד, שפה פנימית. מה שאנחנו עושים חייב להצליח בשני המישורים".

זה הצדיק קצת מחשבה. "אוקיי", כתבתי, "המתח בין הדגשים שלך והדגשים שלי עוד יפיק משהו טוב. מה שחשוב עכשיו הוא שנמצא כבר את פיירוז שלנו".

"אני לגמרי בעד".

רגע של למידה

כשנרגעה קצת הסופה, טיילתי לרמת גן והקלטנו טיוטה לשיר לורד הראשון שלנו: "העונה לתספורת קצרה", מקור שמו של הפרוייקט והאהוב עלי מכל.

ירון סירב בעקשנות להאזין למקור, שהוקלט בשלמות על ידי לורד ומפיקה ושותפה היצירתי ג'ואל ליטל. הלבשנו כמה גיטרות זו על זו, ושיחקנו עם כמה ביטים מסומפלים, אבל זה לא התחבר.

ואז לקח ירון גיטרה חשמלית והרביץ סולו, סולו ים תיכוני.

"אדיר! אתה קושר דברים בזה שאתה הולך על מזרחי גם כאן! זאת בדיוק הגיטרה משירים של חיים משה משנות השמונים".

"לא בדיוק", אמר ירון, "זאת הגירסה המרוככת. כשנערבב את זה עם מה שכבר יש לנו, זה יהיה ברי סחרוף, זה יהיה אהוד בנאי".

קיוויתי שהפרוייקט יהיה מסע של למידה עבורי, והנה היה רגע חשוב של למידה. סחרוף ובנאי, שניהם בעלי שורשים מזרחיים שגדלו על פולק ורוק מערבי, האזינו למוזיקה מזרחית ולאוצרות הצלילים של העולם הערבי. הם היו בין הראשונים לשלב את הצלילים ההם בתערובת המוזרה של הרוסי, האמריקאי והברזילאי וליצור משהו שהוא ייחודי בישראליותו. כרגע עשינו את זה בעצמנו, מתוך צורך, מתוך בדידות הפרוייקט העדיין מקורקע שלנו. התחברנו לתכונתה המובהקת ביותר של הארץ שלנו: משבר הזהות שלה.

(מצורפים שני שירים מזרחיים בשתי לשונות, שיר ממוזרח, שיר של אהוד בנאי, וסקיצה לשיר של לורד, שרוח פיוז'ן כנענית נשקה אותו בעדינות)

> פרק תשיעי: לורד הערבייה

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf