יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק חמישי: העתיד

"מי שרוצה ללמוד לעוף, חייב ראשית ללמוד ללכת", אמר ניטשה, ואני אומר: מעריץ ישראלי של לורד שרוצה למצוא פרטנרים פלסטינים, חייב ראשית למצוא פרטנרים ישראלים. ירון הפתיע אותי בסנוביות שלו, ודחה רבים מהשמות שהעלינו. רק באמנית אחת גילה בטחון מלא. למרבה המזל, מדובר בחברה אישית: שירה ז' כרמל המופלאה.

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

שירה היא אמנית מרובת פנים וזרועות כמו אלה הינדית. בשנים שחלפו מאז הכרתיה, היא ארגה והובילה לא פחות מארבעה הרכבים שונים, שבכל אחד מהם מניין המשתתפים אחר: רביעיית ג'ז חריגה, צמד מלווה אקורדיאון שמבצע רק שירים ביידיש מבירוביג'אן, שלישיית "פוסט דו-אופ" (אין סגנון כזה) ושמה "האחיות לוז", ותזמורת כלי נשיפה אוונגארדית. מעניינים במיוחד בעיניי הם הניסויים אותם היא עושה בשירים מזרחיים, אותם היא מתרגמת והופכת בין היתר לשירי היפ הופ ולשאנסונים צרפתיים.

לפני כמה שנים הזמינה עיריית ירושלים את שירה להפיק אירוע לפסטיבל אמנויות, היא בחרה לארגן מחווה לאלילת פופ משלה: ביונסה נולז הנערצת. הוזמנתי להשתתף וביצעתי את Irreplaceable של ביונסה, עם חבר צ'לן ועם האקסית הזועמת שלי, אסנת, שלא באמת דיברה איתי הרבה מאז פרדתנו.

זה קרה כך: הבנתי מראש שאסנת תהיה שם. היא הרי ירושלמית וחברה טובה של שירה. החרידה אותי המחשבה שאזמר שיר על פרידה אכזרית בעוד היא יושבת בקהל, זה יהיה פשוט עקום ומביך, אז הזמנתי אותה להשתתף. היא הסכימה, חיברה קטע ראפ שכולו עסק בי ובאיזה מניאק אני, ודיקלמה אותו בזמן שאני והצ'לן חזרנו על השורה "טו דה לפט, טו דה לפט", שוב ושוב. מאז אותו הערב, היא ואני חברים טובים. זה היה נסיוני הראשון עם מחוות מוזיקאליות שמגשרות על פני סכסוכים, והוא היה מצויין.

לא בטחתי בכך ששירה תשתף פעולה. ידעתי שהיא סקפטית לגבי לורד. היא ואני הגשנו בעבר תכנית בגל"צ שעסקה במסעות. התעוררתי לקיומה של לורד לקראת תום משך החיים של התוכנית, הזכרתי אותה בשידור מספר פעמים והופתעתי מתגובתה הפושרת של שותפתי. "לורד לורד לורד…" היא היתה מקניטה אותי.

זירת המוזיקה הישראלית המסחרית היא אקוואריום זעיר שכשרון של ממש כמעט תמיד נתקע מחוץ לו, והדבר החמיר מאז הוקם פס הייצור של תוכניות הריאליטי, המנפיק זמרים סלבריטאים לפי מידה. הבנתי שעבור מוזיקאית ישראלית שיש בה כל כך הרבה כשרון ועמל, ושבכל זאת נודעת רק ליודעי ח"ן, מזל המתחילים של לורד עשוי להיות מדכא. חוץ מזה, שירה מחבבת מאוד את רותי, חברתי. אולי ראתה בקראש שלי על כוכבת פופ רמז לחוסר מנוחה, וחששה שאנוס לי עם כפילת לורד, זורע כאב שרק עוד מחווה לביונסה תוכל להפיג.

פולחן האלה  

לא התכוונתי להכנע בקלות, והארץ האחרונה לה הקדשנו תוכנית הייתה ארץ האיים אאוטארואה, הידועה יותר בשמה האנגלי "ניו זילנד". אורחתנו בשידור הייתה חברתי מישל בוביס. ישראלית ממוצא קיווי, ואת השעה השניה פצחנו עם רויאלז, דבר שבאופן טבעי גרם לי לאבד כל צלם מהוגן של שדרן רדיו.

"זה שיר כל כך טוב!!" גנחתי באורגזמיות, "כל כך טוב!!!"

"יובל אשכרה עמד כאן לשירת ההמנון", יידעה מישל את המאזינים.

השתלטתי על עצמי והבטחתי שלא אדבר יותר מדי על לורד. הודיתי שגם אני לא מבין בהכרח למה אני אוהב כל כך את המוזיקה שלה ולמה דמותה מרתקת אותי כל כך.

"אולי זה בגלל שהיא מניו זילנד", הציעה שירה בחוסר סבלנות, "וככה זה מתקשר לנושא התוכנית?"

"כן, היא מניו זילנד, וזה חלק מהעניין, אבל יש מעבר לזה. האמת היא שמישהי אחרת מניו זילנד החכימה אותי לאחרונה בעניין הזה. לפני כמה ימים הדרכתי בירושלים קבוצה עבור אוניברסיטת תל אביב. זאת הייתה חבורה של מלומדים שעוסקים בחקר הדתות, ואחת מהן היתה מניו זילנד, גברת בגיל העמידה שחוקרת ניאו-פגאניזם. כשישבנו לאכול צהריים העליתי את לורד. שאלתי אותה איך אנשים בניו זילנד חווים את העובדה שיש להם עכשיו כזאת כוכבת בינלאומית".

"והיא אמרה: ניאו-פגאניזם", שירה עקצה.

"היא אמרה משהו שקשור לניאו-פגאניזם. היא אמרה: 'אני מאוד מחבבת אותה, כי היא פמיניסטית'. אתן מבינות? והמחקר של הפרופסורית הזאת עוסק בפולחן האלה. נראה לי שזה גם מה שאני אוהב בלורד. היא נערה חכמה. בני הנוער הם סוג של קבוצה מושמצת בתרבות שלנו. תמיד מציגים לנו אותם כחבורה של כלומניקים חומרנים וחלולים, שצורכים זבל ולא יוצרים כלום. אז כשאני רואה נערה יצירתית ודעתנית, אני נזכר שזה לא בהכרח נכון. לורד מזכירה לי את הבנות שהיו איתי בתיכון, והן היו ממש מגניבות".

אולי לא אמרתי את כל מה שמכאן והלאה ברדיו הצבאי, אבל אמרתי חלק וקיוויתי שהיתר מובן מאליו. אם בני נוער יכולים להיות פוליטיים ושוברי מוסכמות – הרי שהעתיד אפשרי. אני ישראלי, בן לחברה שבמידה רבה ויתרה על עתידה. מנהיגינו מלמדים אותנו לא להביט הלאה, מפני שאין להם עתיד להעניק לנו. נתניהו הורג את העתיד: בבניית התנחלויות, בשימור המצור, בהעמקת הכיבוש, בהרג כל אפשרות לנורמאליות או לשלום. הוא יכול לשמר את תמיכתנו רק בהשכחת העובדה ששינוי לטובה אפשרי, שדיאלוג אותנטי ופשרה חכמה יכולים להניב פרי. זה עובד לו יפה. הדור שלי די אבוד, אבל אין לנו מושג לאן יובילו אותנו בני דורה של לורד בארץ הזאת.

שירה ומישל הריעו לי כשהסתיים הנאום, והשפעתו לא פגה. כשצלצלתי לשירה בעניין פרוייקט "העונה לתספורת קצרה", היא הסכימה בהתלהבות להשתתף. היא גם נתנה לי קצה חוט לזמרת פלסטינית פנטסטית: לונה אבו נסאר הפולקית והנהדרת.

מוגן

דצמבר הלך והזדקן, והעיר נותרה חמה. גשם כבר ירד השנה. הוא כבר הכפיל את העיר בשלוליותיו, ברא מקוביותיה בבואות קוביסטיות והחייה את רוחה האירופאית, אבל שבועות חלפו וכולו יבש. התהלכתי לדירתו של ירון ברמת גן נושא בקבוק ויסקי לטובת ערבינו המשותפים, והגעתי ספוג זיעה. דווקא בתל אביב הלחה נראית הזיעה פחות הגיונית מביתר הארץ. זו הרי עיר שהפכה לעיר בזכות ייקים, אנשים שלא היה להם עניין אידאולוגי בפלשתינה הקודחת, אלא שברחו מהיטלר. כל שרצו היה לשבת שוב בבית הקפה שלהם במינכן וללגום קפה מיט שלאגזאהנה, כשבחוץ יורד מבול.

ירון הוא מזג לנו מהוויסקי שהבאתי, ואז משהו מאוסף הסינגל מאלטים הנפלא שלו, והשמיע לי את יצירתו הטריה ביותר: גירסה עברית לשיר ההוליוודי הנושן Baby it's cold outside, דואט עם השחקנית מאיה מרון. זה היה חמוד למדי, בעצם, ממש נפלא. חשתי מוגן מפני המציאות הרעה שכאן, מבוצר בשריון של כשרון.

"שירה בעניין", אמרתי לו, "והיא שלחה לי את המספר של לונה אבו-נסאר, אבל אני לא יכול לטלפן אליה. זה עשוי להפוך למשהו, לקחת אותנו הלאה שלב. היא עשויה להיות השותפה הערביה הראשונה שלנו, אבל היא טובה מדי. אני ביישן. זה כאילו שהיה לי המספר של לורד. לא הייתי מסוגל לטלפן ללורד".

"שתה עוד קצת ויסקי", הוא הציע.

> פרק שישי: לחצות את הקו

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)