יהודים וערבים רוצים להיפגש, אבל לא מצליחים לדבר על הכל
בניגוד אולי למה שהיה אפשר לצפות, הביקוש לפעילות יהודית-ערבית רק עלה מאז המלחמה. "בתוך הכאוס, המפגשים נותנים תקווה", אומרים באחד הארגונים. ובכל זאת, לא מעט פלסטינים מרגישים שיש גבול למה שמותר להם לומר
"לא עלה על דעתי שנתפרק אחרי 7 באוקטובר". פעילות של קבוצת "הולכות יחד", נשים ערביות ויהודיות מאזור ואדי עארה (צילום באדיבות הולכות יחד)
ב-1 באוקטובר בשעה 7 וחצי בערב התחילה מתקפת הטילים האיראנים על ישראל. זמן קצר קודם לכן, עשר דקות בערך, מאות אלפי טלפונים ניידים הבהבו ידיעה על אודות פיגוע ירי ביפו בתחנת הרכבת הקלה. שני פלסטינים, אחד חמוש ברובה, השני בסכין, רצחו שמונה בני אדם. מאז היו כבר פיגועים אחרים.
עשרים דקות קודם לכן, בשעה 19:00, 12 נשים בנעלי ספורט יצאו להליכה החד שבועית שלהן יחד לאורכה של הטיילת בכפר קרע. יייתכן שזו הטיילת הקצרה ביותר בארץ – אורכה 500 מטר.
הנשים היו ערביות, תושבות כפר קרע והסביבה, ויהודיות מפרדס חנה וגבעת עדה. הן צועדות כאן כבר יותר משנתיים וחצי, באותו היום, באותה השעה. כשהן צועדות, הן לא מדברות על פוליטיקה. הן מדברות על החיים, על המשפחה, הן חולקות מחשבות ורגשות. לעתים הן מתכנסות בביתה של אחת מחברות הקבוצה.
ב-1 באוקטובר רובן ידעו על המתקפה שתבוא, אבל החליטו שיתמודדו עם זה כשזה יקרה. כשהאזעקה התחילה, הן התפצלו לשתי קבוצות, רצו לבתיהן של שתי חברות, תושבות הכפר. הן ראו את הטילים כמו מטאורים מעליהן, ואחר כך הבחינו בכך שמשהו נפל ובשריפה איפשהו באופק.
"היינו מבוהלות, אבל כמה צחקנו בדקות האלה", אומרת ס', 67, אחת הנשים בקבוצה שבוע לאחר מכן.
הקבוצה נקראת "הולכות יחד", והיא מונה כ-200 חברות. הגרעין הקשה מונה כ-20 חברות מתמידות, ואליהן מצטרפות מדי פעם להליכה או לאחת הפעילויות המשותפות האחרות. הקבוצה קמה לפני שנתיים וחצי ביוזמתה של נעמה גולדמן שוורץ, פעילה חברתית תושבת פרדס חנה. חלק מהנשים הצטרפו לקבוצה אחרי שראו אותן צועדות, חלקן בחיג'אבים, חלקן במכנסי ספורט, מדברות ביניהן בעברית וערבית.
"בשבילי המפגשים האלה הם הדבר הכי שפוי במרחב החיצוני מלבד המשפחה והחברים", אומרת גולדמן שוורץ, "יצרנו בועה שבה אנחנו יכולות להיות אנחנו – בלי טייטלים, בלי מסכות – נשים הולכות ביחד".
גזענות בבית החולים
הצועדות יחד אומרות שמתקפת הטילים מאיראן ב-1 באוקטובר למעשה קירבה ביניהן, ושהמבחן האמיתי לחברות היה ב-7 באוקטובר 2023.
"חודש אחרי צעדנו שוב", מספרת גולדמן שוורץ, "לא עלה בדעתי שנתפרק בגלל 7 באוקטובר. לפני כן עשינו שני זומים, אחד עם הנחייה קבוצתית חיצונית, ואחת שאני הנחיתי, ומיד אחרי עשינו מפגש פיזי בכפר קרע. היינו 50 נשים, ערביות ויהודיות".
איך הוא היה?
"היו מתחים בין נשים מסוימות. למשל, אמא לחייל שנמצא בעזה לעומת אישה ערבייה שכואבת את הכאב של האוכלוסייה האזרחית שם. זה לא היה פשוט, אבל יש מקום לכל קשת הכאב שהיא רחבה מאוד. תוך כדי זה היו גם רציחות על רקע פלילי בכפר קרע והגענו לנחם חברות מהקבוצה. אנחנו נפגשות גם בבתים של חברות, כל אחת מספרת על החיים שלה, מה שבוער לה. עבורנו המפגשים האלה הם תקווה ואוויר לנשימה".
רצו להסתתר יחד בזמן האזעקה. פעילות של "הולכות יחד" (צילום: באדיבות הולכות יחד)
ס' ופ', שתיהן ערביות (שהעדיפו להזדהות באות הראשונה של שמן, כמו גם החברות היהודיות בקבוצה) אומרות שאין שמחה יותר. הן מרגישות את זה במיוחד באירועים משפחתיים כמו טקסי אירוסין וחתונות.
"הכל נראה אותו הדבר, מפואר, יפה ועם אותה כמות מוזמנים, אבל כולם יושבים עצובים, לא נוגעים באוכל, אין תיאבון", אומרת פ'.
"אני התחלתי לחרוק שיניים מרוב מתח", אומרת ס', "מאוד קשה לנו. פה לא מקבלים אותנו ושם (בעזה; י"פ) אומרים שאנחנו בוגדים, כי אנחנו חיים פה. אבל אנחנו חיים פה כי היינו פה, סבא ואבא שלי ואני נולדתי כאן. אני רוצה לספר לך על משהו שקרה לי לא מזמן וכואב לי עד היום".
"ספרי את זה לכולנו", אומרת ס', יהודיה החברה בקבוצה. הנשים התאספו על ספסל שעל ידו נפגשו וממנו מתחילה הטיילת.
ס' נעמדת, לצידה ומולה נעמדות חברותיה, יוצרות מעגל.
היא מספרת על ביקור בבית חולים שאליו הגיעה שבועיים קודם לכן עם בעלה שנאלץ לעבור טיפול כימותרפיה. היא ישבה לצידו, הוא ישן, ואף שהיתה מיטה פנויה ולמרות המחסור במיטות במחלקה, ראתה איך אנשים נכנסו זה אחר זה ובחרו שלא לחלוק איתם את החדר. היא אומרת שלא חשבה שתזכה ליחס כזה, אולי מבן אדם אחד, בטח לא משלושה.
"מזל שבעלי ישן ולא ראה את זה", היא אומרת, "אני רציתי ללכת הביתה, כמה שזה כאב לי".
היא מספרת על איש זקן ובתו שלא רצתה להשאיר את אביה איתם, אבל השאירה בסופו של דבר. סואהד הכינה לו תה, עזרה במה שיכלה. הם התיידדו. היא מספרת איך יום למחרת הבת ניגשה אליה ונגעה בכתפה, אמרה לה: "את חמודה". ס' חוזרת ואומרת כמה רצתה ללכת הביתה, אך לא יכלה.
הנשים סביבה מצטערות לשמוע שזה קרה לה. היהודיות ביניהן מדברות על כך שאסור להן לעמוד מנגד כשהן פוגשות גזענות במרחב הציבורי.
"אני רק מחכה להיות בסיטואציה כזאת, אבל אף פעם זה לא קרה לידי", אומרת ג', שבעברה גרה בהתנחלות, וכיום מתגוררת בפרדס חנה.
"יש לי הרגשה שיש יותר עניין ביוזמות כמו שלנו", היא אומרת, "אני בכל מיני קבוצות ברשתות חברתיות ובוווטסאפ של ערבים ויהודים, ואני רואה שלאנשים יש צורך להיפגש אחד עם השני. זה מייצר איים של שפיות".
הכפלנו את הפעילות
לצד "הולכות יחד", שהיא פרויקט עצמאי, עמותת "מבט" מפעילה פרויקטים שונים של דיאלוג והיכרות. בזירה האקדמית, בשיתוף פעולה עם אוניברסיטאות ומכללות, העמותה מספקת לסטודנטים ערבים ויהודים הזדמנות להכיר אחד את השני באמצעות תוכניות דיאלוג ואירועי תרבות. בזירה השנייה, הקהילתית, היא מייצרת הכשרות עבור מנהיגים חברתיים מהחברה הערבית והיהודית על מנת שיובילו פרויקטים חברתיים בקהילות שלהם. במסגרת הכשרות אלה קמה קבוצת נשים שנקראת "יוצרות מציאות".
ציפינו ל-150, הגיעו 400. פעילות של עמותת מבט (באדיבות עמותת מבט)
"אנחנו נפגשות פעם בחודש בטבע", מספרת הדיל נאבלסי, יזמית חברתית, מנחת קבוצות וממקימות "יוצרות מציאות", "לפגישה הראשונה הגיעו שלושים נשים ערביות ויהודיות. יהודיות היו יותר. למפגש השני הגיעו עשרים, גם יותר יהודיות. למפגש האחרון הגיעו שבע יהודיות, שבע ערביות. הנשים מגיעות מבית שמש, הרצליה, קצרין, אבו סנאן, ריינה, זכרון יעקב, חיפה וסכנין. אנחנו לא מדברות על פוליטיקה, אלא על החיים, על התרבות, השפה. מכיוון שזה בטבע, כולנו מרגישות שם בבית. אנחנו מדברות ושרות בערבית, עברית ואנגלית. אחת המשתתפות, מלבד היותה זמרת, היא גם רבנית. אנחנו מתפללות יחד תפילות לא דתיות למען שלום, שלווה ואור. אני מחכה למפגשים האלה כמו אוויר לנשימה".
"בשנה האחרונה הכפלנו את הפעילות שלנו בקהילה", אומר ליאור שורר, מנהל עמותת "מבט", "יש לאנשים צורך לראות שאפשר להיות יחד. בתוך כל הרוע והכאוס שבהם אנחנו חיים, המפגשים האלה נותנים להם תקווה. לפני שבועיים עשינו אירוע תרבות בג'סר א זרקא במסגרת 'השותפות היהודית-ערבית בחוף הכרמל'. ציפינו ל-150 איש, הגיעו 400".
יחד עם זאת, לפחות אצל הפלסטינים, התחושה היא שאי אפשר לדבר על הכל. ״אנחנו מפחדים לדבר, כי עדיין לא מכירים את כולם באמת וראינו מה קרה למי שמביע כאב על האוכלוסייה האזרחית בעזה״, אומר מ׳ שהעדיף להתראיין בעילום שם, ״גם בעניין של חיסולו של נסראללה יש בעיה. חלק מערביי ישראל שונאים אותו, חלק אוהבים אותו ומתאבלים על מותו, כמוני. הוא היה המנהיג היחיד שבאמת היה אכפת לו מהפלסטינים. אבל אני לא אגיד את זה לחבריי היהודים בקבוצה. אני לא חושב שאנחנו עדיין מוכנים להיות גלויים לגמרי אחד עם השני, אנחנו בתהליך של בניית בסיס חזק לזה. יחד עם זאת, הסכנה המשותפת מהצפון כן קירבה בינינו״
רבים שתקו בחודש הראשון
יצחק הראל הוא איש צעיר בן 25 שנולד וגדל בהתנחלות למשפחה דתית לאומית.
הוא יצא בשאלה לפני כמה שנים, עבר לגור בחיפה עם בת הזוג שלו ובשנתיים האחרונות משקיע חלק גדול מזמנו בלימוד ערבית.
"רציתי לדעת מה קורה בעולמות שאני לא שייך אליהם". יצחק הראל (צילום: דביר קפאח)
"לפני שנתיים חיפשתי לעבוד בסביבה עם ערבים, כי רציתי ללמוד את השפה, אבל גם כי עניין אותי לדעת מה קורה בעולמות האלה שאליהם אני לא שייך", הוא מספר, "עבדתי במשתלה בבעלות יהודית באום אל פחם שבה רוב העובדים והעובדות היו ערבים. הניסיון הזה גרם לי לרצות להבין ולהכיר יותר ועברתי לחיפה, גם כי לא חוויתי מעולם חיי עיר וגם כי בת הזוג שלי חיפאית, אבל העיר הזאת משכה אותי כי יש שם מפגש עם ערבים ואפשרויות לעבוד איתם".
הראל ראה מודעה מטעם "יד ביד", עמותה המפעילה רשת של מוסדות חינוך דו-לשוניים ברחבי הארץ שבה לומדים יהודים וערבים ביחד. התפקיד המוצע היה של סייע בבית ספר יסודי, ואחרי תהליך ארוך הראל התקבל לעבודה.
"הייתי סייע של ילד ערבי נוצרי בכיתה ד' שלא יודע עברית בכלל. זה לא היה קל, זה היה מוזר, אבל גם מעניין ונחמד ונהניתי מזה".
יום אחד הוא קיבל הזמנה לסדנת היפ הופ דו לשונית. את הסדנה ארגנה "מבט".
"זאת היתה סדנת פרי סטייל עם המון תשומת לב לשפות של האנשים שהגיעו – ערבית, עברית ואנגלית. אני אוהב להיפגש עם דברים שלא הכרתי קודם, זה היה מגניב ומעניין. השארתי למבט את הפרטים שלי ואחרי כמה חודשים הצטרפתי לעוד פעילות. אחר כך הם הזמינו אותי להצטרף למשלחת לגרמניה. היינו חמישה יהודים וחמישה ערבים, במשך שמונה ימים בהמבורג, כולם מלבדי היו סטודנטים מבן גוריון וחיפה. הייתי שונה גם בגלל הרקע שלי כמתנחל. זאת היתה חוויה רבת עוצמה ומיוחדת עבורי".
מה היה מיוחד?
"למשל, להשתכר ולהיות לגמרי אנחנו בלי הבלגן של ישראל. הכרתי שם בחור מסח'נין וממש התחברנו, נהיינו חברים".
כל זה היה לפני ה-7 באוקטובר. מה קרה אחרי?
"איזה חודש כולם היו דוממים. אבל הקשר עם החבר מסח'נין לא פסק. פניתי אליו כבר ב-8 באוקטובר, כתבתי לו 'מה קורה, אחי? מה המצב אצלכם בסח'נין'. הוא כתב לי 'חביב אלבי' והתקשר".
למה כתבת לו?
"כי אכפת לנו אחד מהשני ואנחנו אוהבים אחד את השני. הוא יודע שאני במילואים בשומרון, לא הסתרתי את זה ממנו. השיחה איתו לא היתה פוליטית. היא היתה שיחה של כבוד, של דאגה אחד לשני. אני לא אדם שנכנס לקיטלוגים, מבחינתי הוא זה הוא. יש את האנשים שאומרים שב-7 באוקטובר נפל להם האסימון. אני אומר שהוא לא שינה דבר מבחינת איך שאני מסתכל על ערבים".
אני מניחה שהיו גם קשיים עם חברים אחרים.
"רבים שתקו בחודש הראשון או התבצרו בעמדות שלהם וכל שיחה התלקחה. ערבים, יהודים. כמובן, היו חברים ערבים שפשוט הביעו צער על הטבח והיתה שיחה הגיונית וטובה איתם. אבל לא עם כולם זה היה ככה. יש לי מכרה משועפט, בת 30 בערך. ב-8 באוקטובר, בהתכתבות איתה, היא הביעה אהדה לחמאס, אמרה שחמאס לא הורג ילדים או אזרחים. הכרנו דרך קבוצת ווטסאפ של יהודים וערבים שעוזרים אחד לשני בלימוד שפה. זמן קצר לפני המלחמה שאלתי שם איזו שאלה והיא עזרה לי בנדיבות. אני חווה אותה כאדם מאוד נחמד ואפילו מיוחד, אבל בסופו של דבר לא יכול לבוא אליה הביתה. אין לי שום בעיה לדבר איתה, כי אני מאמין שזה עושה טוב ואני אוהב אתגרים. אנחנו לא מדברים על המלחמה, אבל גם עם היהודים אני לא מדבר עליה, כי גם בעברית אנחנו לא יודעים לדבר על זה".
האם אתה שם לב לשינוי ביחס של אנשים למה שאתה עושה מאז 7 באוקטובר?
"אני שומע יותר זלזול, ומצד שני, יש עדיין אנשים שזה מעניין אותם והם מעריכים את זה. יש הרבה יותר אנשים שמבחינתם 7 באוקטובר שם קץ לכל אפשרות של יחסים, אבל הגיוני שיש גם התעוררות הפוכה, פשוט לא בסביבה שלי בבית או במילואים. אני חייב להגיד ש'מבט' זה ארגון שאינו פוליטי כביכול והרבה יותר נוח לי איתו, מאשר עם ארגונים אחרים שיצא לי לפגוש כמו 'עומדים ביחד'. אין לי ספק שכל בן אדם שם מתנגד למה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל המסר שלהם לא היה חד משמעי, ומהר מאוד הם עברו לדבר על מה שנעשה בעזה, והכילו מדי את הזוועה שעוברים ישראלים. הם מצד אחד מתעלמים מהטרור והשנאה שיש כלפינו, ומצד שני, מטוב הלב שיש בעם ישראל או מכל מה שקשור בצה"ל והחיילים שמגנים עלינו ומקריבים את החיים שלהם. אני חושב שהגישה שלהם מרתיעה וזה חבל".
הילדה חזרה עם ציור של דגל פלסטין
ילדיה של חנין (שם בדוי), עורכת דין מירושלים, הולכים לבית הספר של יד ביד בירושלים. המרחב המשותף הזה, בעיניה, היה בהחלט מרחב שמכיל גם את הזהות שלה, עד רמה מסוימת לפחות.
"גם לפני המלחמה זאת היתה חוויה חיובית מאוד", אומרת חנין, "אבל דווקא עם פרוץ המלחמה, ועם פרץ הגזענות כלפי ערבים שהגיע יחד איתה, כשהתחושה של ערבים היתה שהם נרדפים על דברים שהם אומרים ולא אומרים, שמחפשים אותנו על כל מילה, הרגשתי שבית הספר הוא המקום הכי שפוי. מהשער של בית הספר ופנימה לא הרגשתי שינוי משמעותי: החיוכים הם אותם חיוכים, שיתופי הפעולה הם אותם שיתופי הפעולה".
אפשר לדבר באופן חופשי. שר החוץ הבריטי אד מיליבד בביקור בבית הספר היהודי-ערבי המשותף "יד ביד" בירושלים, 2008 (צילום: קובי גדעון / פלאש90)
נעשו שיחות, פעילויות בעקבות 7 באוקטובר בקרב ההורים והילדים?
"כן. המרכזת של בית הספר יזמה שיחות של הורים, בהתחלה בזום ואחר כך גם במעגלי שיח פרונטליים, שם יכולנו לחלוק את הרגשות והחששות, להשמיע ולשמוע. כשאת מקשיבה לצד השני, תרצי או לא תרצי, את תתחברי ותמצאי את המשותף".
לא היו חיכוכים בכלל?
"בתחילת המלחמה היו אמירות שגרמו לחוסר נוחות, דברים שגם לא הובנו נכון, בעיקר מהצד של היהודים, אבל לא רק, ובכל מקרה אלה היו מקרים בודדים שטופלו על ידי הנהלת בית הספר. בכל בתי הספר של יד ביד בארץ, המאזן הוא שיוויוני – חצי יהודים, חצי ערבים. אבל בבית הספר שלנו, מפני שאין הרבה חילונים בירושלים, המאזן הוא שני שליש ערבים, שליש יהודים, ומאז המלחמה שלוש משפחות עזבו את הארץ. אולי גם זאת סיבה נוספת לכך שלא היו הרבה חיכוכים".
האם בפגישות עם ההורים הרגשת בנוח לדבר על הכאב שלך על תושבי עזה?
"בהתחלה, לא יודעת אם זה מחשש או הלם או הכל ביחד, לא דיברנו. אבל אחרי תקופה קצרה, בזכות השיח היזום, החשש נעלם. הרגשתי ואני עדיין מרגישה שאני יכולה לדבר על זה בצורה חופשית איתם. יד ביד היא גם קהילה מחוץ לבית הספר. אספנו ארגזים של מזון ובגדים לעזה, לבית לחם ולכפרים הבלתי מוכרים בדרום ולא היתה התנגדות לזה. רק באוגוסט היתה משפחה אחת שהתנגדה לזה, אמרה שמה פתאום אנחנו עוזרים למי שרוצח את החיילים, אבל מול המשפחה הזאת יש עשרות משפחות יהודיות שהן שותפות שלנו".
את מרגישה בנוח לדבר גם על חיסולו של נסראללה עם היהודים ביד ביד?
"לא דיברתי איתם על זה. החיסול שלו ציער אותי מאוד. היו לי כמה ימים קשים אחרי זה. הוא היה מנהיג משמעותי, שבאמת חשב על העם הפלסטיני, בעוד שכל המנהיגים של מדינות ערב האחרות אכזבו אותנו. את מגדירה את עצמך כערביה, ואת רואה שערבים במדינות אחרת לא עושים שום דבר אקטיבי וזה מאוד מאכזב. הוא לא היה כזה. אבל לפני שחוסל, הפעולות שלו גרמו להרס ולמותם של חפים מפשע ואי אפשר להזדהות עם זה, וקשה מאוד להביע צער על חיסול של מישהו שמוגדר כאויב".
איך הילדים מתמודדים עם כל זה?
"הילדה שלי בכיתה א'. חזרה אתמול מבית הספר עם ציור של דגל פלסטין. זה היה שיעור יצירה חופשית, זה מה שהיא בחרה לצייר ואף אחד לא אמר לה שזה לא בסדר. זה דבר שלא היה קורה בבית ספר אחר. לצד המיטה של הבן שלי תלוי ציור של דגל שהוא חצי ישראל, חצי פלסטין. הם חיים במציאות מאוד מורכבת, אבל בזכות בית הספר הם מודעים לה ומסתדרים בתוכה. אבל זה לא פשוט בכלל. אתמול לקחתי אותם לאכול גלידה והיה שם טעם אחד עם דגל ישראל עליו. הילדה שלי נרתעה מזה, כי מבחינתה זה לא הדגל שלה. מצד אחד אני צריכה לגרום לה להבין שזה בסדר להרגיש את מה שהיא מרגישה, כי היא לא יכולה להניף את הדגל שלה, ומצד שני אני גם צריכה להסביר לה שעומדים איתנו בתור אנשים, שבשבילם זה הדגל של מדינה שהם אוהבים".
כולם במצוקה
קודם כל למנוע אלימות. דן סגל מפרויקט "בוסתן" בנוף הגליל (באדיבות המצולם)
לפני שש שנים הקים דן סגל את "בוסתן" – פרויקט יהודי ערבי בנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) שמטרתו ליצור מודל של עיר משותפת, עם קשר חיובי בין שתי האוכלוסיות וכבוד לשתי התרבויות, עיר שיוויונית. מדי שנה, כאלף אנשים משתתפים בפעילויות של הארגון יחד עם כמאה מתנדבים.
"אנחנו בונים פורומים של מנהיגות משותפת באופן מאוזן ומציעים פעילויות קהילתיות סביב חגים, תרבות, טבע וספורט", אומר סגל, "יש לנו קורסים שמאפשרים לאנשים להתראות פעם בשבוע, אנחנו מארגנים פעילות לקהילה כמו תיאטרון, קורסים של שפות".
איך המלחמה השפיעה עליכם?
"כשהכל התחיל, מיד הצבנו מטרה לקהילה למנוע אלימות. יש לנו הרבה ניסיון מאירועי מאי 2021. אז לא היתה אלימות בנוף הגליל, בעיקר בגלל המבנה הסוציולוגי של העיר, אבל לקחנו על עצמנו תפקיד חשוב שהעירייה לא לקחה, תפקיד ההסברה. עשינו קמפיין רשת נגד אלימות, אספנו את התושבים ונתנו מקום לבטא חששות ופחדים. את הניסיון הזה ניצלנו כשהתחילה המלחמה הנוכחית. אספנו את כל הפעילים כבר ב-10 באוקטובר. כולם היו בשוק. מיד הצבנו מטרות והתחלנו לפעול. יזמנו קורס עזרה ראשונה עם מד"א, באו עשרות אנשים, יהודים וערבים, והתכוננו יחד.
"הפעילות הכי מפורסמת שלנו היא סיורים משותפים של ערבים ויהודים. אנשים פחדו להסתובב ברחובות, אז אנחנו גייסנו מתנדבים, הם באו עם רכב, קיבלו צ'קלקה, בצוות תמיד ארבעה – שניים ערבים ושניים יהודים, ויש להם את החולצות שלנו. הצוותים מדברים עם האנשים, האנשים רואים שערבים ויהודים עושים פעילות משותפת של שמירה על הביטחון הקהילתי. עשינו שלטים עם מסרים של אחדות, גם ברוסית, חילקנו לאנשים ודיברנו איתם. היינו פעילים שלושה חודשים ועשרות הצטרפו אלינו".
היו מתחים בקבוצות בשנה הזאת?
"היה מקרה שבו אחד הרכזים כתב משהו שהתפרש כאילו הוא מנסה להשתיק את הפעילים הערבים. זה עורר המון זעם אצלם. זאת קבוצה שנפגשת פנים מול פנים פעם בשבוע ודיברנו על זה. אבל זה היה מקרה בודד שנותר בשוליים, כי זאת היתה תקופה מאוד מחזקת".
למה?
"כי כולנו במצוקה, אבל יש לנו איך לפעול ביחד, איך לדבר, איך לתת לכולם קול. זה מאוד מחזק".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
