newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טבח קיביה ושקרי התקשורת. אז כמו היום

ההרג היה מוצדק כי מחבלים הסתתרו בתוך אוכלוסייה אזרחית, המערב אנטישמי, ואולי זה בכלל לא קרה. מטבח קיביה ל"צוק איתן", התקשורת אותה תקשורת, והשקרים אותם שקרים

מאת:

ב-21:30 בליל ה-14 באוקטובר 1953 פתחו כוחות משולבים של גדוד 890 ויחידת 101 בהרעשת מרגמות על הכפרים קיביה וניעלין (כמאמץ הטעיה) בגדה המערבית. לאחר מכן כוח שמנה 130 חיילים (כ-2 פלוגות) הגיע לקיביה ומיקש את הדרכים המובילות למקום בכדי למנוע מכוחות ירדניים להגיע לעזור. שם הם פוצצו 45 בתים ורצחו 69 בני-אדם, רובם בדם קר בירי ורימונים, כולל כאלו שניסו להימלט בסמטאות. חלקם נרצחו כשמוטטו עליהם את בתיהם. כשני שליש מהנרצחים היו נשים וילדים. הפקודה שניתנה לחיילים על ידי מפקד הכוח אריאל שרון הייתה "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש". הטבח בוצע לאחר רצח של שלושה ישראלים ביהוד.

> תוכנית ההסדרה: לאפשר לעזתים חיים ושיקום, רק בתנאים שלנו

ההרס בקיביה לאחר הטבח

ההרס בקיביה לאחר הטבח

בעיתונים בישראל דווח אז כי הטבח בוצע "בידי מתנחלי קו העימות, מקצתם שארית מחנות ההסגר של הנאצים ומקצתם עולים מארצות האסלאם, שבו מסורת נקמת הדם חזקה…אשר פקעה סבלנותם. אין איש יצטער יותר מממשלת ישראל אם במעשה התגמול בקיביה נשפך דם נקיים. ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו איש מצבא ההגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד הכפר קיביה, עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט כי אף יחידה צבאית אחת הקטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קיביה". הם ציטטו בכך את בן גוריון. "דבר" הוסיף על הנאום "מלב כולנו דיבר" וכי "מדינות ערב משמשות מקלט לפושעים נאצים". אחר-כך בן גוריון יחזור על אותו השקר בכנסת.

הדיווחים באוקטובר 1953 בעיתונים מדהימים בשקרים שהם מספרים, ובכמה הם דומים לדיווחים היום. למרות שעורכי העיתונים היו מודעים לדיווחים בכל העולם על כך שצה"ל ביצע את הטבח. הם היו מודעים גם להיגיון הפשוט לפיו היקף הרצח והחבלה שבוצע בכפר, המאמצים המתואמים בניעלין והכמות הגדולה של המרצחים בהכרח הצביעה על יחידה צבאית מאומנת היטב. ועדיין בחרו אבותיהם הרוחניים של רוני דניאל ודומיו לטייח את הטבח ובאותה נשימה להצדיק אותו.

אחרי השימוש המקובל בשואה, הם פנו לכל הארסנל המוכר. את הציטוטים הבאים ניתן למצוא במאמר של בני מוריס "העיתונות הישראלית בפרשת קיביה אוקטובר-נובמבר 1953", וארכיון הספרייה הלאומית:

האם זה בכלל קרה? אולי חמאס הרג אותם

ב18 באוקטובר כתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורך מעריב דאז : "מועצת הביטחון ודאי תגנה את ישראל על מעשה קיביה. אבל מה בעצם קרה בקיביה? טענתנו העיקרית היא, אמנם, שהתקרית הזאת לא נחקרה כלל על ידי צד ניטרלי ואובייקטיבי.

"שלא כמו ביהוד… לא ביקרו משקיפי או"ם כלל בכפר הערבי שכאילו "נמחה מעל פני האדמה". לא בדקו ולא ספרו כלל מה מספר ההרוגים שם – והאם אפשר לדבר בכלל על כחמישים קורבנות. ולא הטריחו את עצמם אפילו לחקור מי ומי היו המתקיפים, והאם אמנם כוחות סדירים של צבא ההגנה לישראל מעורבים בדבר בכלל. ממשלות המערב… כולם כאחד קיבלו כתורת משה מסיני את תיאורו של… רדיו רמאללה, בעל הדמיוניות וההפרזות המזרחי. תחנה זאת דיברה על 'חצי גדוד' של צה"ל שהשתתף בפעולה. היכן העקבות ומי ראה אותם? מעצמות המערב, נתפסו ביודעין לתעמולה ערבית".

כל מה שכתב עורך מעריב הוא שקר. האו"ם כן ביקר בכפר, כן ספר את המתים, וכן אסף שלל עדויות למעורבות צה"ל. הדיווח של רדיו רמאללה היה מדויק.

תראו מה קורה בסוריה

ב-19 באוקטובר בעקבות גינוי עולמי כותבים בעיתון "חירות" : "כמה אנשים חפים מפשע נהרגו בקניה בדם קר על ידי בריטים מזוינים כתגובה על מעשי טרור? מכל מקום, אין… כל יסוד לטעון כי ההתקפה בוצעה על ידי כוחות צה"ל סדירים. היפלא אם יתברר כי תושבי הספר בישראל קצה נפשם לראות לילה לילה את מבקשי דמם חוצים את הגבולות ומכים?".

המערב אנטישמי

בעיתון "דבר", נכתב ב-19 באוקטובר: "על־כן רבה התמיהה על הפעילות היתרה [של המעצמות] דווקא בימים האלה, בעקבות הרעש הגדול שהקימו מדינות ערב לאחר ההתפוצצויות והקורבנות שנפלו בכפר ערבי שמעבר לגבולנו. לא האם ושני ילדיה שנרצחו ביהוד ולא כל שאר ההרוגים… לא זעזעו את מדינאי המעצמות…"

ההרג היה מוצדק כי מחבלים הסתתרו בתוך אוכלוסיה אזרחית

ב-18 באוקטובר כותב מעריב כי "קיביה שימשה ב-1937 כמפקדתו של חסן סלמה, מראשי ה'כנופיות' בזמן המרד הערבי". זהו שקר, קיביה לא שימשה ככזו. כקינוח, יום אחר-כך, יוצא "מעריב" במאמר בעמוד השני תחת הכותרת "ההסברה הישראלית לקויה".

המקומות היחידים בהם ניתן למצוא דיווחים מהימנים על שאירע הם עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", וה"עולם הזה" של אורי אבנרי, אשר בעקבות הדיווח "אלמונים" תקפו אותו ושברו את שתי ידיו.

**
למרות שהשקרים התגלו בחלוף הזמן, אף אחד ממבצעי הטבח ומטייחיו לא הועמד מעולם לדין. חלק מרוצחי הילדים בדם-קר הללו, כמו היחידה כולה, הפכו לנכסי צאן ברזל של האתוס הישראלי. מפקד הפעולה אריאל שרון היה לראש ממשלה, ומפקד אחר, מאיר הר ציון, הפך לגיבור ישראל שעל ברכי ערכיו מחנכים היום את קציני צה"ל. חשוב לזכור את זה בפעם הבאה שמדברים על אותות כבוד שהפלסטינים מחלקים למחבליהם, שהרי טבח קיביה עומד בשפלותו לפחות עם הגרועים שבפיגועים.

קשה לקבוע האם דיווחי אמת מהטבח היו משנים משהו באתוס הזה, ייתכן שלא. אך אין ספק שהבגידה הזאת של עיתונאי התקופה במקצועם (גם אז היו העיתונאים "קודם כל ישראלים"), בגידה שבכל הקשור לצה"ל ופעולותיו נמשכת עד היום, תרמה רבות לשפיכות הדמים הבלתי נגמרת באזור. היא זאת שמאפשרת למפקדי צה"ל לפעול למעשה ללא ביקורת, בטח לא שיפוטית אך גם לא ציבורית.

התקשורת המאמצת את שקרי המדינה בחום לא רק מאפשרת פשעים כמו אלו שתוארו לעיל וגם את אלו שמתרחשים היום. היא מובילה באופן אקטיבי את תיוגם של כל אלו שמנסים לדווח אמת כ"בוגדים" או "שקרנים הזויים", וכך יוצרת ציבור בור למצבו אשר דן עצמו למעגל דמים בלתי נגמר של פתרונות צבאיים, שהרי אלו הם תמיד מאמצי הגנה הכרחיים.

**

למרות הדיסאינפורמציה, אז כמו היום, מי שבאמת רצה לדעת, ידע. ליבוביץ כתב בעקבות הטבח ב'לאחר קיביה':

יש, אמנם, צד יהודי ספציפי בפרשת קיביה, אך הוא אינו בעיה מוסרית אלא בעיה דתית מובהקת. אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. דבר זה הוא מן התוצאות של השימוש בקטגוריה הדתית של קדושה לענינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית: מושגי קדושה – ז. א. מושגי המוחלט שמעבר לכל הקטגוריות של החשיבה וההערכה האנושית – מועברים על החולין, מבחינה דתית רק האל הוא קדוש ורק צוויו הוא מוחלט, ואילו כל ערכיו של האדם וכל החובות והתפקידים הנובעים מהם – חולין הם ואינם בעלי משמעות מוחלטת. מולדת, מדינה, עם – חובות ותפקידים נעלים הם, המחייבים לפרקים אף למעשים קשים מאד, אך לעולם אין הם נעשים קודש, ז. א. לעולם הם עומדים למבחן ונתונים לביקורת של משהו הגבוה מהם. על דברים שבקדושה – ואולי רק עליהם – מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור.

אנו עוקרים את הקטגוריה של קדושה ממקומה ומעבירים אותה על דברים שלא להם נועדה, עם כל הסיכון הכרוך בשימוש מסולף זה. החטא הקדמון הזה של חינוכנו כבר משתקף במגילת עצמאותנו – ב"צור ישראל" המופיע בסיומה כביטוי לקנוניה בין שני זרמים ציבוריים, קנוניה שאינה מוסיפה כבוד לאף אחד מהם: העם והמדינה החילוניים, שהוציאו מושג זה ממשמעותו, נתנו את המונח כשוחד למיעוט הדתי, וזה לא נמנע מלקבלו, אעפ"י שידע את הדו-פרצופיות הגלומה בשימוש זה בכינוי הקדוש. ו"צור ישראל" של דוד המלך, של ישעיהו הנביא, של הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית – אינו בישראל אלא מעבר לישראל ומעבר לכל הערכים,הגורמים והגילויים האנושיים – האישיים והקולקטיביים כאחד. "צור ישראל" של מגילת העצמאות הוא בישראל עצמו – הוא עצמותו ועוצמתו האנושיים של ישראל: ישראל שנתגלה בהיסטוריה.

אולם השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת ובטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת… זהו העונש האיום של העבירה על האיסור החמור של "לא תשא את שם אלהיך לשוא".מתוך עבירה על איסור זה אנו עלולים להקים את ביתנו השלישי על קללתו של יעקב אבינו.

רלוונטי אז כמו היום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf