newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"בחיים לא חשבתי שהחיים שלי יהפכו להצגה"

אחרי שהורשעה בהסתה לטרור ורגע לפני מתן גזר הדין, המשוררת דארין טאטור מדברת בראיון אישי על המשפט הקפקאי, על מאבק תחת דיכוי והמחיר שהוא גובה, ועל היצירה שממשיכה לבעבע בה כל העת. "היום אני יודעת מהי החירות האמיתית. קרעתי מעלי הרבה שלשלאות"

מאת:

ביום שלישי הקרוב, בשעה 11 בבוקר, תתייצב המשוררת דארין טאטור בפני בית משפט השלום בנצרת, שם יוקרא בפניה גזר דינה. כבר קרוב לשלוש שנים מוחזקת טאטור במעצר בית, בבית משפחה בכפר ריינה שליד נצרת. כל הזמן הזה חל עליה איסור מוחלט לגלוש באינטרנט.

בתחילת מאי הורשעה טאטור בהסתה לטרור ואלימות בגין שיר שכתבה, "התקומם עמי, התקומם", ושני פרסומים נוספים ברשתות החברתיות. גזר דינה היה אמור להינתן לפני כחודש, אך נדחה כדי לאפשר פגישה עם שירות המבחן. התביעה ביקשה מאסר בפועל של 15 עד 26 חודשים.

"היום אני יודעת מהי החירות האמיתית", מספרת לי דארין בפגישה בביתה. "נכון שאני כלואה וזה ממש קשה, אבל אני מרגישה שקרעתי מעלי הרבה שלשלאות, בכל היבטי החיים", אומרת מי שהפכה לאחד מהסמלים של "מעצרי הפייסבוק" שישראל מבצעת בגדה המערבית, בירושלים וגם בתוך ישראל. "אני מרגישה ששברתי את כל המגבלות שהיו לי, מהחברה, מהסביבה וגם מהכיבוש, אפילו שאני במעצר. זה מבחינתי הניצחון האמיתי".

"כל פעם שאני חושבת על משהו קשה, אני יודעת שלא יהיה יותר קשה ממה שעברתי״

בחדרה בבית הוריה, בו היא מבלה את רוב זמנה, מגוללת דארין את מה שעבר עליה מאז נעצרה באישון לילה, באוקטובר 2015, אז פשטו שוטרים על ביתה ולקחו אותה לחקירה בתחנת המשטרה בנצרת. "החלום שלי התגשם", היא קובעת, ונדמה שלא מדובר באישה צעירה שבילתה את השנים האחרונות תחת מגבלות קשות. "השירים שלי נשמעו בכל העולם, והרבה יותר אנשים יודעים היום מה הסיפור של הפלסטינים ב-48' (פלסטינים אזרחי ישראל, א.ז), איך אנחנו חיים כאן, בתוך הכיבוש. אומרים שיש לנו זכויות. נכון שיש לנו תעודת זהות ואזרחות, אבל אף אחד לא מבין מה אנחנו סובלים כאן מהשלטון", היא אומרת ומוסיפה באופטימיות: "נכון, אישית אני משלמת את המחיר, אבל אני העברתי את המסר לכל העולם, וכעת זה לא רק הסיפור האישי שלי. אני מספרת על חברה שלמה שחייה במציאות קשה".

האם היא משוררת?

לפני מעצרה היתה טאטור משוררת כמעט אנונימית, שפרסומיה ברשת זכו לחשיפה מועטה. מאז החל משפטה, כלי תקשורת ברחבי העולם דיווחו על סיפורה ומשוררים, סופרים ואקטיביסטים בכל העולם התגייסו למענה. אפילו שרת התרבות מירי רגב העלתה מחדש את הסרטון עם השיר של טאטור לעמוד הפייסבוק שלה, פרסום שזכה לעשרות אלפי צפיות, חשיפה גדולה משמעותית מהפרסום המקורי.

מאז מעצרה נשמעו לא פעם דברי ביקורת על יצירתה של טאטור, גם בחברה הערבית. "היא לא משוררת גדולה או מעניינת מבחינה ספרותית", ציטטה ז׳אנן בסול בכתבה ב"הארץ" את אחד ממשתתפי ערב התמיכה למען דארין שנערך בשנה שעברה.

"שמעתי את זה הרבה פעמים", דארין צוחקת. "זה עצבן אותי כי אף אחד לא יודע מה עברתי, למה התחלתי לכתוב. זה בסדר שמישהו לא יאהב או יתחבר לשירים שלי, אבל לקבוע שאני לא משוררת? אין לאף אחד זכות".

הביקורת הזו, שלדבריה נתנה רוח גבית לעמדת המדינה והתביעה, גרמה לה רק להמשיך לכתוב בעודה במעצר. בעוד לא מעט אנשים היו נשברים במעצר בית וסובלים מבדידות ושעמום מהיות אסיר בביתך, טאטור מנצלת את זמנה כדי להמשיך ליצור. חדרה מלא בטיוטות ומחברות בהן היא רושמת מידי יום שירים וסיפורים. לצדן מונחים ספרים בערבית, של המשוררים מחמוד דרוויש, פדווה טוקאן, איברהים נאסר אללה ועוד.

"הרגשתי שאני צריכה להוכיח להם שאני כן משוררת. כשבן אדם סובל, הוא הופך לעקשן. דארין שאחרי המעצר לא דומה בכלל לדארין שלפני", היא מעידה על השינוי שחל בה. "אני חזקה יותר. אני גם חושבת על דברים בצורה אחרת לגמרי כי עברתי את הגרוע מכל – להיות כלואה בכלא זה הדבר הכי קשה", היא מספרת על 97 הימים בהם היתה במעצר בבתי הכלא קישון, השרון ודמון עד שהועברה למעצר בית. "בכל פעם שאני חושבת על משהו קשה, אני יודעת שלא יהיה יותר ממה שעברתי".

תאופיק טאטור מברך את הקהל בשם ביתו שעדיין כלואה במעצר בית מגביל (קרן מנור/אקטיבסטילס)

תאופיק טאטור, אביה של דארין, מברך את הקהל בשם בתו שכלואה במעצר בית. ערב התמיכה בדארין טאטור, תיאטרון יפו (קרן מנור/אקטיבסטילס)

כל אישה והמעמד שלה

מעצר הבית שלה, שהחל בינואר 2016 לאחר שהוחזקה כמעט מאה ימים בכלא, כולל הגבלות רבות. בתחילה הוחזקה במעצר בית אצל אחיה, שגר בקריית אונו, ורק לאחר מאבק משפטי הותר לה לחזור לבית הוריה בריינה שליד נצרת. משפחתה נאלצה לנתק את רשת האינטרנט בבית, ועל טאטור נאסר כל שימוש במחשב או גלישה ברשת. במשך חודשים ארוכים היתה עם אזיק אלקטרוני על רגלה.

"לפני המעצר לפעמים הייתי בהרגשת ייאוש, אבל היום, כשאני נכנסת לתקופה כזאת, אני ישר מוציאה הכל בעזרת אומנות. כתבתי יותר, התחלתי לצייר וצילמתי דברים שלא חשבתי שאצלם לפני כן. בחיים לא חשבתי שאעבור מעצר כזה ולכן אפילו שהמעצר רע, אני חייבת להוציא מזה משהו טוב". היא מטפלת בבית הוריה בשני חתולים – סימבה וכאדי. "כשהייתי במעצר הם כמעט ולא אכלו". כעת, כשיש סיכוי לא קטן שתשלח למאסר כבר בשבועות הקרובים, טאטור מודאגת לגבי מצבם של החתולים ומי יטפל בהם אם תעדר לתקופה ארוכה. "לא הרגשתי שזה משפט אמיתי, אלא הצגה מסוימת שכבר כתובה, ועכשיו מעלים אותה", אומרת דארין. "זו תביעה פוליטית. זה התחיל בתור דבר פוליטי ויסתיים פוליטי – זה עניין של אפרטהייד".

״אני, גבי לסקי, התובעת והשופטת - כולן נשים. כל אישה והמעמד שלה, המקום שלה. מאוד עצוב לראות את התובעת נלחמת נגדי, אישה נגד אישה"

משפטה נמשך כבר למעלה משנתיים, ונפרס על פני יותר מ-57 דיונים (כולל הארכות המעצר), במהלכם הגיעו עדים דוגמת ד"ר יונתן מנדל ופרופסור ניסים קלדרון להעיד על התרגום של שירה של טאטור. "אני, גבי לסקי (עורכת הדין שמייצגת את דארין, א.ז), התובעת והשופטת – כולן נשים. כל אישה והמעמד שלה, המקום שלה, זה ממש מאבק נשי. מאוד עצוב לראות את התובעת נלחמת נגדי, אישה נגד אישה. עד עכשיו זה הדבר שהכי קשה לי לקבל", היא אומרת. "ברור לי שזה לא דבר אישי שהיא נגדי, אני מסתכלת על העיקרון. אם הייתי במקומה לא הייתי מסכימה לקחת תביעה כזו. אני נלחמת על דבר שכל הנשים נלחמות עליו: חופש ביטוי וחירות לאישה".

דארין טאטור עם עו"ד גבי לסקי בבית המשפט הבוקר. "אם הורשעתי בטרור, זה טרור של אהבה" (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

"מאוד עצוב לראות את התובעת נלחמת נגדי, אישה נגד אישה". דארין טאטור עם עו"ד גבי לסקי (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

הסיפור שמחכה לסיום

ביולי 2017 התיר בית המשפט להוסיף לטאטור שלוש משמורניות שאינן בנות משפחתה, שיכולות ללוות את דארין מחוץ לביתה בשעות היום, כך שיתאפשר לה לצאת לטיולים קצרים גם כשבני משפחתה הקרובים עסוקים בעבודה. אחת מהן היא הפעילה הפוליטית עפרה ישועה ליית. מידי שבוע היא נוסעת מביתה ביפו לצפון, אוספת את טאטור, ומבלה איתה בשעות שמותר לה לשהות מחוץ לביתה.

לפני כחודשיים הצטרפתי אליהן לנסיעה לכפר עבאלין, שם ראיינה טאטור אישה פלסטינית מבוגרת, מעל גיל 80, במקור מדמון. במשך כשלוש שעות ראיינה טאטור את האישה, שסיפרה על הגירוש מכפרה בזמן הנכבה. לפני המעצר זה היה אחד הפרויקטים המרכזיים שטאטור עבדה עליהם משנת 2010 – תיעוד הכפרים שנהרסו ב-48'. "התחלתי את הפרויקט כשפליט שנמצא באחת מהמחנות ביקש ממני לתעד את הכפר שלו, מיסקה, שבוואדי ערה". מאז היא המשיכה בתיעוד של עשרות כפרים נוספים. "מתוך 531 כפרים שנהרסו בתוך ישראל צילמתי 153. חשבתי שאנחנו הפלסטינים חייבים לתעד את הכפרים לפני שזה יעלם לגמרי, לומר שהיה כאן משהו ולא לתת להיסטוריה להימחק".

החודש פגשתי את טאטור פעם נוספת ביפו, בפגישת עבודה עם השחקנית עינת וייצמן, שמלווה את טאטור כבר תקופה ארוכה. בקיץ שעבר, במסגרת אירוע מחאה בתיאטרון יפו, ביימה וייצמן הצגה הממחישה חלקים מהפרוטוקול של המשפט של דארין. כעת עובדות השתיים על הצגה חדשה בה וייצמן תשחק את טאטור. הצגה המבוססת על ספר שכתבה טאטור לפני ובמהלך מעצרה על סיפור חייה, שעתיד לצאת אור בערבית, עברית ואנגלית.

"בשבילי זה מאוד מעניין, בחיים לא חשבתי שהחיים שלי יהפכו להצגה, אבל אחרי המעצר הכל נראה אפשרי", היא אומרת. את הפרק האחרון בספר שנמצא כעת בשלבי עריכה ותרגום כתבה כשהיא צופה שתישלח לכלא, מודה דארין. "אבל אני בכל זאת מחכה לראות מה יהיה לפני שאסיים את הספר", היא אומרת בלי הרבה אופטימיות. "בשלב הזה אני רק רוצה שהכל יגמר, שיתנו לי את גזר הדין ואדע כמה זמן נותר לי עד שאוכל להיות חופשיה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf