תלמידי החינוך הממלכתי דתי כקורבן של מוריהם

חגיגת שחרור ממוסכמות, דוגמת קרנבל או פורים. מצעד הדגלים בירושלים, ב-26 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)

גם השנה התאפיין מצעד הדגלים בהשתוללות אלימה של נערות ונערים מהחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) בסמטאות העיר העתיקה בירושלים. ניסיון השנים הקודמות העיד שזה עומד לקרות, ועדיין מחנכות ומחנכי החמ"ד לא עשו דבר. לא מנעו מראש, לא עצרו במהלך, ולא גינוי בדיעבד.

מצעד הדגלים ביום ירושלים אינו בגדר "עלייה לרגל", שכן זאת מתאפיינת בהתעלות רוחנית, ומצעד הדגלים מייצג ירידה לחייתי ולאלים שבאדם. מתאים יותר לזהות את המצעד כחגיגת שחרור ממוסכמות, דוגמת קרנבל או פורים.

על השאלה "שחרור ממה?" יש תשובה בספרות. פרצי אלימות כלפי צד שלישי הם שחרור של לחץ אצל מי שנאסר עליו להתעמת עם המבוגר הישיר האחראי לדיכויו. שתיקת המורות והמורים של חמ"ד מלמדת שהם מזהים את הפלסטינים כאובייקט לגיטימי לפורקן הלחץ שהם מטילים על תלמידיהם.

זו לא עלייה לרגל

עלייה לרגל היא תופעה אוניברסלית, שבמהלכה יוצאים המאמינים משגרת החולין, והולכים אל המקום הקדוש, מקום שבו שורה האלוהות או הרעיונות שהיא מייצגת. הקדושה והאלוהות הם רעיונות מופשטים, והמקום הקדוש שאליו עולים לרגל מהווה ייצוג מוחשי של רעיונות אלה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אלא שאם נבחן את המאפיינים של מצעד הדגלים בירושלים, נראה שהם אינם מתאימים להגדרה של עלייה לרגל. הנערות והנערים אינם מתקדשים בשעה שהם מתקרבים אל שרידי בית המקדש, אלא דווקא הולכים ומתבהמים. אין כאן התעלות רוחנית, אלא דווקא ירידה אל תהומות הגוף והחומר התמתבטאת בפרץ של ונדליזם ואלימות פיזית.

גם הסמל המרכזי של המצעד, דגל ישראל, אינו מתאים לרעיון העלייה לרגל. הדגל מייצג את המדינה ואת סדרי השלטון האזרחיים, או את הלאום – וסדרי המיון של בנות ובני האדם לפי מוצאם. קשה לחשוב על סמל ארצי יותר, שאינו אלא "פסל ומסכה", שכה אסורים ביהדות.

זו כן ירידה לעדלאידע

מצעד הדגלים, כפי שהוא מתרחש בירושלים, מתאים לתופעה דתית אוניברסלית אחרת – הקרנבל. גם בקרנבל יוצאים המשתתפים באופן זמני משגרת יומם, אבל הפעם הם אינם עולים למדרגת קדושה רוחנית, אלא דווקא יורדים אל ההתנהגות "הטבעית", החייתית, הפרועה והמשוחררת ביותר.

אנחנו מכירים זאת מפורים היהודי, בביטויים כגון "ונהפוך הוא" או "עד לא ידע". כלומר, יש כאן היתר לשחרור (זמני) מכל אמות מוסר, להתנהגות שהיא ההיפך הגמור מחיי היומיום, עד שמאבדים את היכולת להבדיל בין טוב לרע. הכול מותר.

ההפרה האקסטטית של המוסר נועדה דווקא לחזק את הסדר המוסרי המוכר. המאמין, לאחר שחווה את השחרור המוחלט, בוחר לחזור אל הסדר החברתי או האמוני, ובכך מאשרר אותו. בשני המקרים, עלייה לרגל או ירידה לעדלאידע, המשתתפים חוזרים לשגרת חייהם בכוחות מחודשים.

שיעור והפסקה – ההיפך ממה?

הצורך בקרנבל מקבל ביטוי במערכת החינוך בהפסקות הנהוגות בין השיעורים. במהלך השיעור התלמידות והתלמידים יושבים בכיתה, בדרך כלל פסיבים ודוממים, ומקבלים בצייתנות את מרותם של המורות והמורים. ההפסקה בין שיעורים היא ה"נהפוך הוא". במהלכה מותר לנוע, לדבר, להשתובב ולהתלוצץ. ההפסקה היא השחרור הזמני, שלאחריה חוזרים בכוחות מחודשים לשיעור הבא.

מכאן עולה השאלה: אם מצעד הדגלים הוא קרנבל ההופכי, ההיפך ממה הוא?

התשובה הפשוטה היא שאם במצעד הדגלים מבטאים הנערות והנערים אלימות, אדנות, תוקפנות, אכזריות, אנרכיה, ברוטליות, גסות, התגרות, השתוללות, התעללות, ונדליזם, חוליגניות, פראיות, וכיוצא באלה – הרי שכל אלה הם ההופכי לשגרת יומם.

ומכאן שבמהלך מצעד הדגלים הם משתחררים משגרת חיים המחייבת אותם לצייתנות, קבלת עול, משמעת, קונפורמיזם, היכנעות, השתעבדות, התמסרות ושפלות היחיד. הם משתחררים ממקום שבו קולם אינו נשמע וקיומם (כיחידים) אינו נחשב.

מה יקרה לילדה או לילד, שבשם החינוך נעשה להם עוול? מצעד הדגלים בירושלים, ב-26 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)

כל רודף היה פעם קורבן

סוגיה זאת נחקרה על ידי הפסיכואנליטיקאית אליס מילר, בספרה (המומלץ) "בראשית היה חינוך" (דביר, 2010). טענתה המרכזית היא שהפרעות נפשיות המתבטאות בפרצי אלימות, אינן תוצאה של תסכולים או פגיעות מתקופת הילדות, אלא של ההכחשה שלהם.

"לא הסבל הוא שהפך את הילדים לחולים, אלא ההדחקה של הסבל שהיתה הכרחית לטובת ההורים," כתבה מילר. ובהמשך: "לא הכעס שחווינו על בשרנו אלא הכעס הכבוש והמצטבר, שמפניו התגוננו בעזרתן של אידיאולוגיות, הוא המוליך לפשעים ולהרס".

מכאן שהשאלה החינוכית אינה האם מאלצים ילדה או ילד להתנהג כך או אחרת. אפשר לקבל את הרעיון שתפקידם של המבוגרים להנחות את ילדיהם בדרך הראויה בעיניהם. השאלה החינוכית החשובה היא: האם מאפשרים לילדים לבטא את התסכול ואת חוסר האונים לנוכח האילוץ.

מילר מנתחת בהקשר זה את החינוך הדתי (לאו דווקא דת מסוימת). חינוך זה, היא כותבת, נשען על "מסורת האבות, לייסר את הילד באהבה, ולחנכו ליראת כבוד כלפי הוריו" וכלפי אלוהיו. אולם מה יקרה לילדה או לילד, שבשם החינוך נעשה להם עוול? כאן נכנס הכוח המכניע של ההכחשה. אסור לשנוא, אסור לכעוס, אסור להתרעם.

"בדרך הזאת הדתות אינן מביסות את השנאה אלא להפך, מלבות אותה ללא כוונה. כל מה שקורה הוא שהכעס הילדי האינטנסיבי כלפי ההורים, שנאסר בחומרה, מוּתָק אל אנשים ואל העצמי שלך, אבל אינו מסולק מן העולם".

מכאן מסקנתה הכואבת: "כל רודף היה פעם קורבן". אבל לא כל קורבן יהיה בהכרח רודף. את השכפול הנצחי של האלימות ניתן לקטוע כאשר המבוגר "חודר אל שורשיו של האי צדק הפרטי, האישי שלו בילדותו, וחווה אותו על בשרו בצורה רגשית ומודעת".

הפלסטינים כשסתום פורקן לחינוך המכניע

אינני יודע האם אכן החינוך הדתי חוסם, יותר מהחינוך החילוני, את האפשרות להתבוננות עצמית. האם עדיין נאסר בחינוך הדתי לכעוס ולבטא את הכעס – מול גורם העוול (ההורה או המורה), ולא מול צד שלישי כפורקן. מה שכן נמצא מחקרית הוא שככל שאדם מגדיר את זהותו כדתית יותר, כך הוא סובלני פחות ומנוכר יותר לזולת. במונחיה של מילר, משהו בוער בהם, והם מרחיקים מעצמם את הבערה על ידי הטלתה על האחר הזר והמרוחק ביותר בנמצא.

מצעד הדגלים מצטייר, אם כך, כשסתום לפריקת לחץ של נערות ונערים שמצויים בשגרת יומם תחת מערכת מכניעה. השתיקה הרועמת של מחנכות ומחנכי החמ"ד מחזקת טענה זאת.

בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, מי שעצרו (או לפחות ניסוי לעצור) את ההשתוללות היו המתנדבים של תנועת "עומדים ביחד", ולא הצוותים החינוכיים של התלמידות והתלמידים. איפה הם היו באותה שעה? הרי ניסיון השנים הקודמות הצביע בבירור על מה שעתיד להתרחש (ואכן התרחש) בירושלים. ראו תיעוד יום ירושלים בכתבות "שיחה מקומית", כאן, משנת 2014, וכאן, משנת 2024.

אין אלא להסיק שהמורות והמורים של הנוער המתפרע, מזהים היטב את הצורך של חניכיהם בפורקן, ומזהים את האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים כאובייקט לגיטימי למעשה הפורקן. אם היו חושבים אחרת, היו מונעים זאת. אם לא מונעים, לפחות מביעים עמדה שוללת. אבל הם נעלמו ונאלמו, ובכך אישרו זאת.