חינוך לזהות הוא כמו גידול "דגים לאקווריום". צריך להיפטר ממנו

חינוך ליצירת זהות מוגדרת הוא ניסיון "להטיל צנזורה על הרפתקאות הרוח". הסופר ס. יזהר (צילום: משה שי / פלאש90)

נראה לי שרבים מנשות ואנשי החינוך יסכימו עם הרעיונות הפדגוגיים של הסופר ס. יזהר שאציג כאן. אולם רק בודדים יהיו נכונים לעשות את הצעד הנוסף ולממש את הפדגוגיה שרואה את הילד, כל ילדה וילד, גם ביום הבחירות.

מיד אחרי 7 באוקטובר 2023 כתב הסופר דויד גרוסמן כי "ישראל שאחרי המלחמה תהיה הרבה יותר ימנית, מיליטנטית וגם גזענית". שלוש שנים חלפו, המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל הוא צדק. בתחום החינוך אפשר לראות זאת בהסתערות כל המפלגות על "הזהות" של התלמידות והתלמידים. על פי מצעי החינוך של המפלגות, שאציג בהמשך, בבחירות הקרובות תוכלו לבחור בין "חינוך לזהות יהודית ציונית" של גוש הימין על מלא, לבין "חינוך לזהות יהודית ציונית" של גוש השינוי. זה בערך כל ההבדל.

>> אומרים לתלמידים דמוקרטיה, אבל מחנכים לדיקטטורה

זה לא חדש שהחינוך הציוני הוא חינוך מיליטריסטי. החדש הוא שמתפכחי המלחמה לא באמת התפכחו, כלומר הם אינם רואים את המציאות בדרך אחרת. הם חוזרים ומציעים את מה שניסינו בעבר: לחזק את החינוך הלאומי, את הבדלנות והעליונות היהודית, את הנאמנות למולדת ואת הנכונות והמוכנות לשירות צבאי. העובדה שהחינוך הזה נכשל ולא קידם כלל את מצבנו הביטחוני או החברתי אינה מוזכרת.

גם הדרך האחרת אינה מוזכרת במצעי המפלגות. החינוך הלאומי הוא שמחרחר מלחמות. על כן צריך לוותר עליו ולנסות חינוך שמשחרר את הדור הצעיר מקיבעונות הדורות הבוגרים.

חינוך שמגדל דגים לאקווריום

ב-1982 כתב הסופר ס. יזהר: "האם יש בעולם כל מיני חינוך, חינוך דתי וחינוך חילוני, חינוך לאומי וחינוך לא-לאומי, חינוך חופשי וחינוך כפות, וכל כיוצא בהם, או שהחינוך אינו אלא תמיד הוא רק החינוך, וכשמדביקים בו תואר כלשהו מיד שוללים אותו כחינוך".

שוללים אותו כחינוך, משום שמגַדְרים אותו בהתניות שנקבעו מראש, מעל ראשיהם של התלמידים, הוריהם ומוריהם. בחינוך הדתי ובחינוך הלאומי, כתב יזהר, "יש כבר הכרעה מי הוא האדם, מה היא החברה, מהו העולם, ומה טוב ממה". זה חינוך שמגדל "דגים לאקווריום". חינוך "לקראת יעדים גמורים, שהוכרעו מראש, עוד לפני שמעשה החינוך התחיל".

החליט שהתלמידים זקוקים לזהות יהודית. שר החינוך, יואב קיש, פברואר 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

ההבדל בין "חינוך" לבין "חינוך עם תואר", הוא ההבדל בין "אדם בר-בחירה או אדם בר-ציות", אדם "שעליו לחפש כדי למצוא או שכבר מצאו לו גם בלי שחיפש". וזה לא רק עצם קיומן של תשובות, אלא גם תוכנן. החינוך הדתי והלאומי הוא חינוך שבו "הרשות לזכויות – כולה שלנו, ורק לנו לבדנו הבטיח ריבון עולם את הארץ הזו, וכעת אנו אדונים גם לזכויות וגם לכוח".

ומה רע בכך? רע שכן בחינוך כזה אין מקום לרצון. וכשאין התייחסות לרצון הילדה או הילד, ממילא אין עליהם שום אחריות; אחריות מסוג "אחריותו של האדם הבוגר על החיים, על העולם, על עצמו, ועל היחס אל זולתו […] אחריות עצמית למעשים הנעשים ולמעשים שלא ייעשו".

וכשאין רצון ואין אחריות של היחידים, אין גם התפתחות של חברה. "כולו הוא רק אני-שלי-הכול. אני אישי ואני קיבוצי. אני נוכח ואני היסטורי". וכך קורס החינוך הלאומי לתוך עצמו, שכן הוא אינו מטפח כלל התקבצות של אנשים יחד כתרבות וכחברה, אלא מחנך אסופת יחידים, שיכורים מדמותם בראי, אך משוללי תבונה להבדיל בין טוב לרע.

ויש עוד סיבה לכישלונו המתמשך של החינוך הלאומי. "בני-אדם, מתברר, אינם נגמרים גם כשגומרים להם את רשותם להוסיף ולהשתנות, ואינם נעצרים לזמן רב על המקום שעצרו אותם בו. רוחו של אדם הרפתקנית היא, נועזת". ולכן, גם כשמנסים לכפות עליהם אמת מוחלטת מבחוץ, בסופו של דבר, רוח האדם גוברת.

כל תכנון חינוכי המכוון לזהות בוגר מסוימת אינו אלא ניסיון "להטיל צנזורה על הרפתקאות הרוח", וממילא יגרום "לעיקור התרבות וסירוסה".

הדרך האחרת היא דרכו של "חינוך" שאין בו התניות כתוספת. בחינוך כזה, על פי יזהר, "על המומחה לפעול כך, שהנצרך למומחיותו ילך הלוך והתמחה, עד שידע לעשות לעצמו בלעדיו, ועד שהמומחה יהיה מיותר". זהו העיקרון העליון של המנהיגות החינוכית. בעוד מנהיגות "רגילה" נתפסת בדרך כלל כגורם המוביל אחרים, הרי מנהיגות בחינוך היא זאת שמעבירה את הכוח למונהגים, מטפחת ומעצימה אותם כבני אדם עצמאיים.

על המומחה "החובה לעשות כך, שיוכלו להינתק ממנו, ולנהג עצמם בעצמם. שכל זיקתם למרכז לא תהיה אלא לשם קבלת חיזוקים ולא תכתיבים". עד כאן פדגוגיה, מתוך הקריאה שלי במאמר של ס. יזהר שהוצג במקור כהרצאה באוניברסיטת תל אביב, פורסם בעיתון דבר באפריל 1982, ומובא במלואו בפרויקט בן-יהודה ברשת.

דבר מלבד חינוך לזהות יהודית ציונית

נכשל פעם אחת וייכשל שוב. נפתלי בנט (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

שום דבר מזה לא חדר אל המערכת הפוליטית בישראל. דוגמה לכך קיבלנו במאי 2025, אז החליט שר החינוך יואב קיש ש"אי אפשר עוד להשאיר את הזהות היהודית כעניין של בחירה מקומית או העדפה פרטית". על סמך מה? על דעת שר החינוך, "7 באוקטובר חשף מה חסר". לא אופק מדיני או שלום נחשפו כמה שחסר בעיני קיש, אלא דווקא שורשים, כלומר "זהות יהודית ציונית".

באיזה סמכות התקבלה ההחלטה הגורפת למנוע מילדות וילדי ישראל לבחור את זהותם? "זו דרישה שעולה מהשטח", הסביר השר. "מתלמידים שמבקשים להבין את הסיפור שלהם" ו"מהורים שמבקשים יציבות וחיבור". מעולם לא נערך מחקר או משאל עם שמאמת את הטענות האלה, אבל מנהיגות רופסת תמיד תתחבא מאחורי "רצון העם" המפוברק.

מאז ומתמיד, ממשלות הימין טיפחו את החינוך הדתי והלאומי, והזניחו את רצון היחיד ואחריות היחיד. כאן אין חדש. אז מה מציעות לנו מפלגות גוש השינוי? מסתבר שאת אותו הדבר בדיוק.

במצע החינוך של ביחד, בראשות נפתלי בנט, מבטיחים: "נעשה עבור תלמידי החינוך הממלכתי את מה שהיה צריך לעשות עבורם מזמן: נעניק להם זהות חינוכית ברורה". איזה זהות בדיוק? נקים "חומת מגן ערכית לחינוך הממלכתי", וכשנוודא שאף תלמידה ותלמיד לא יברחו מהמצור, "בתי הספר הממלכתיים יחנכו בראש מורם לערכים דמוקרטיים, ציוניים ויהודיים".

צריך להזכיר לבנט שהוא עצמו כבר עשה בדיוק את זה כאשר היה שר חינוך. ב-2017 הוא השיק את תוכנית תרבות יהודית ישראלית, שכבר אז חיזקה והעמיקה "את הזהות היהודית ציונית ישראלית של תמידי מערכת החינוך". אם זה לא עבד אז, למה שזה יצליח הפעם?

אולי זה יצליח כי נוסיף עוד קצת כוח מבחוץ. לשם כך מציע בנט שנת לימודים שלמה (כיתה י"ב), שכל כולה תוקדש ל"למידה מוטת זהות, ערכים ומנהיגות", כהכנה לשירות בצבא.

במצע החינוך של ישר!, בראשות גדי איזנקוט, תמצאו את אותן הבטחות בדיוק. גם מערכת החינוך שלהם תטפח "אזרחים בעלי זהות לאומית מגובשת ושורשים עמוקים ביהדות ובמורשת ישראל". לדעתם, "רק חיבור אמיתי, חי ונושם יעניק לבוגרי המערכת תודעה לאומית, עמוד שדרה ערכי וגאווה עמוקה בזהותם".

על איזה "חיבור" מדובר? לא ממש ברור. אבל "תודעה לאומית" יש רק אחת, שכן הם מתחייבים "להחזיר את ערכי היסוד שלנו: ציונות, יהדות ותפיסה אזרחית דמוקרטית". ומה עם האזרחים שאינם ציונים ואינם יהודים? האם תותר להם "תודעה לאומית" משלהם? הס מלהזכיר.

מצע החינוך של הדמוקרטים, בראשות יאיר גולן, הוא הפלורליסטי מבין השלושה. למשל, מוזכר בו "חינוך לאזרחות ודמוקרטיה לכולם" בלי להכפיף את הדמוקרטיה לציונות או ליהדות. אבל גם לסובלנות שלהם יש גבול. על כן גם הם מבטיחים, "נייצר תוספת תקציבית משמעותית לחינוך הממלכתי, שתוקדש לטיפוח זהות יהודית דמוקרטית ליברלית".

למתמודדים בבחירות נאמר: עזבו את "הזהות" של הילדות והילדים, היא אינה שייכת לכם. ולבוחרות ולבוחרים נאמר: אם אתם מזדהים עם הפדגוגיה הרואה את הילד, זה בהכרח מנוגד לפדגוגיה הלאומית. בחרו את עמדתכם החינוכית טרם תבחרו במפלגה.