newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חייל במחסום שסוגר כפר בגדה מודה: זאת ענישה קולקטיבית

הצבא סגר שלוש כניסות לכפר דיר ניזאם, וברביעית יש מחסום. חיילים נכנסים תכופות לבית הספר ועוצרים ילדים. "אנחנו גורמים למבוגרים לאחר לעבודה, מקשים להם על חיי היום-יום", מסביר חייל במחסום. המטרה: מניעת זריקת אבנים על כביש 465. התוצאה: יותר זריקות אבנים

מאת:
המחסום בכניסה לכפר דיר ניזאם (צילום: רחל שור)

1,000 תושבים בעונש. המחסום בכניסה לכפר דיר ניזאם (צילום: רחל שור)

1,000 תושבי הכפר דיר ניזאם בעונש. ב-1 בדצמבר 2021, הצבא סגר את שלוש הכניסות לכפר, שיושב צפונית לרמאללה, ובכניסה הראשית, היחידה שנותרה פתוחה, הוצבו חיילים.

"אנחנו עושים ענישה קולקטיבית על הכפר כולו", הודה בפניי חייל במחסום. "גורמים למבוגרים לאחר לעבודה שלהם בבוקר, מקשים להם על חיי היום-יום". להלן תמלול השיחה המלאה, שצולמה:

תגיד, אפשר לשאול מה המטרה של המחסום כאן?

"כן, בטח. תמיד. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שבה בכביש 465, ליד הכפר דיר ניזאם, עומדות חבורות של ילדים, בני 8 עד 16 בערך, ומשליכים לבנים, סלעים קטנים, על רכבים שעוברים".

אוקיי.

"הצ'ק פוסט שאנחנו עושים פה, זה כדי ליצור לחץ על הכפר עצמו. אנחנו גורמים למבוגרים לאחר לעבודה שלהם בבוקר, אנחנו באמת מקשים להם על היום יום. המבוגרים מודעים למה שקורה עם הילדים הקטנים, והם נגד זה. הם לא רוצים שיהיו זריקות האבנים".

אז בעצם זו סוג של ענישה קולקטיבית על הכפר?

"לגמרי. זו ענישה קולקטיבית על הכפר כולו. בשביל שלחץ של המבוגרים, 'זקני השבט' נקרא להם ככה, בשביל שהם יפעילו לחץ על הילדים הקטנים, וככה יפסיקו לזרוק את האבנים".

אוקיי. וזה משהו שנראה לכם הגיוני? להעניש אלף איש, בגלל כמה ילדים?

"זה או זה, או שהפתרונות האחרים הם לא תמיד הכי נעימים. בלשון המעטה".

למה אתה מתכוון פתרונות אחרים?

"יש לנו היום אמצעים מאוד מתקדמים בשביל לזהות ילדים, את הפרצופים שזורקים את האבנים. ואז להפעיל את האמצעים האלו, ולהוציא עליהם מעצרים. והילדים האלו יישבו איפה שהם צריכים לשבת".

"עבורי זה נורמלי"

כבר יותר מחודש וחצי, מאז 1 בדצמבר 2021, חיילים מחכים בכניסה לכפר לכלי הרכב של התושבים עם מחסום דוקרנים. בכל שעות היממה. בודקים באריכות כל מכונית שעוברת, פותחים תיקים, מצלמים תעודות. מדי פעם הם סוגרים את הכפר לחלוטין.

200 מטר מהמחסום, ליד בית הספר, התקבצו סביבי שמונה ילדים. הגדול בכיתה י"א, הקטן בכיתה ב'. רובם בגיל יסודי. כאשר שאלתי איך נוכחות הצבא משפיעה עליהם, הם החלו לצחוק. כל פעם שאחד דיבר, אחרים קטעו אותו.

"אותי הם עצרו", אמר ילד בכיתה ה' עם תיק גב קרוע. "לי הם הרביצו", צעק ילד חיוור ונמוך. "אני זורק אבנים", צווח ילד נוסף, בכיתה ד', ואז התרוצץ בגמלוניות במורד הכביש.

האווירה השתנתה בזכות ילד אחד, עם עיניים חומות, מבטו בוגר מכפי גילו, שלא צחק. הוא היה קשוב מאוד, ולמראה הניסיונות שלי לנהל שיחה רצינית, אמר: "אני יכול לספר לך איך הצבא משפיע עלי". כולם השתתקו.

ילדים בדיר ניזאם (צילום: רחל שור)

שמו אחמד נימר, בן 13. "תמיד אבא שלי נוהג ברכב, ואמא לידו, ואני יושב מאחורה", סיפר, והקבוצה התגודדה סביבו, "מאז שעשו מחסום, החיילים עוצרים אותם. הם אומרים להורים שלי, בעברית, לאן אתם הולכים, ומצלמים את התעודות. לפעמים מורידים אותנו מהרכב. לפעמים אומרים להם או לי: למה ילדים זורקים אבנים".

ומה אתה אומר? 

"כלום. אני במושב האחורי. מסתכל על אבא שלי".

ומה אתה חושב?

"כלום. אני לא חושב כלום. עבורי זה נורמלי".

שאר הילדים הנהנו. "זה נורמלי", אמר תאמר, בן 12, עם שיער קצוץ. "ביום שהם נכנסו לבית הספר, התעלפתי מגז מדמיע, והתעוררתי כמה דקות אחר כך, בבית".

תאמר מתייחס למה שקרה ב-9 בדצמבר. לפי עדויות וסרטוני וידאו, באותו יום הגיעו חיילים לבית הספר בכפר אחרי תום הלימודים, בשעות אחר הצהריים, חקרו תלמידים בחצר, וחיפשו ילדים שזרקו אבנים.

"הם עברו בכיתות, אמרו שכדי לחפש מי זורק אבנים", סיפר אדהם, בן 16, "נזרקו הרבה גז מדמיע ורימוני הלם בחצר".

מאז שהחלו להעניש את הכפר, החיילים נכנסו שלוש פעמים לבית הספר. הפעם האחרונה היתה שלשום, 18 בינואר 2022, עם תחילת הלימודים, ברבע לתשע בבוקר.

כניסת הצבא, והאלימות, תועדה היטב בסרטונים. באחד מהם חיילים נראים מכים ומושכים תלמיד בכיתה י"א מהכיתה שלו בבית הספר, בעוד המורה שלו מנסה לגונן עליו בגופה, וצועקת: "זה בית ספר, צאו מכאן".

בסרטון אחר, חיילים מכסים את עיניו של אותו הנער, בסמוך לחצר, כאשר ברקע נראים ילדים בגיל בית ספר יסודי נכנסים בשער ורצים לכיתות. בסרטון נוסף, נראית קבוצת חיילים הולכת במגרש הכדורסל הבית ספרי, ודוחפת שני אנשי סגל. שני תלמידים נעצרו. הראשון, אחמד אל-ע'ני, שוחרר למחרת, והשני, ראמז מוחמד, עדיין במעצר.

"בדרך כלל הם לוקחים ילדים לכמה שעות, נוסעים אתם בג'יפ, נותנים להם כמה כאפות, שואלים למה זרקתם אבנים – ואז מחזירים לכפר", אמר אדהם. כך למשל, ב-5 בינואר, לפנות בוקר, הצבא נכנס לדיר ניזאם ועצר תשעה ילדים ונערים, אך החזיר את כולם לכפר כמה שעות לאחר מכן. הם לא נלקחו לחקירה במשטרה ולא הועמדו למשפט.

החיילים נכנסו לכפר 14 פעמים מאז החלה מדיניות הענישה הקולקטיבית: לכאורה כדי לבצע מעצרים, חקירות, או פעולות הרתעה שונות כנגד תושבי הכפר.

"היום היחיד שבו אנחנו נחים הוא שבת"

מאז 1 בדצמבר, אז החלה הענישה הקולקטיבית נגד תושבי הכפר, נרשמה עלייה חדה במקרי זריקות האבנים. כך עולה מתחקיר שערכנו, המבוסס על השוואת נתונים מתחילת השנה שעברה. בממוצע, תועדו פי עשר יותר זריקות אבנים מהתקופה שקדמה לעונש הקולקטיבי, ופי שש יותר כניסות של הצבא לכפר. נרחיב על נתונים אלו בהמשך.

ערין, בת 43, אמרה שמכל השלכות מדיניות הענישה, ילדיה מושפעים הכי הרבה מהפשיטות הליליות של הצבא. "החיילים מתחקרים נערים בשטח, וכמה פעמים השליכו רימוני הלם וגז ברחוב – כדי להעיר את כולם", אמרה.

ערין, תושבת דיר ניזאם (צילום: רחל שור)

למשל, ב-2 בדצמבר, בעשר וחצי בלילה, תיעדה מצלמת אבטחה שעל אחד הבתים בכפר שני חיילים משליכים תשעה רימוני הלם ברחוב מגורים מרכזי. מזווית הצילום אי אפשר להבין את ההקשר המלא, אך שפת הגוף של החיילים נינוחה, ולא נראות זריקות אבנים שקודמות להשלכת רימוני ההלם.

"כולם בבית התעוררו מיד", נזכרה אישה מבוגרת בשם פאטמה, שביתה נמצא ברחוב זה. "לאחרונה אני לא מצליחה לישון בלילה, לא אני ולא הילדים", סיפרה אישה אחרת, בת 30, שהעדיפה לא לציין את שמה.

"כל לילה, כבר חודש, שהנכד שלי שואל אותי: סבתא, נעלת את הדלת חזק? שלוש פעמים בלילה הוא שואל", אמרה ערים. "מי שלא זרק אבנים, אומר לעצמו – אתחיל לזרוק, כי מה זה משנה? אזרוק או לא, כולם נענשים. הם גורמים לילדים לשנוא אותם יותר".

המחסום החדש ניצב בסמוך לכפר, על דרך פנימית שמחברת אותו עם כביש 465, ולאחרונה הונחו בו גם מרובעי בטון. "היום היחיד שבו אנחנו נחים ואין עונש זה יום החג שלהם, בשבת. בימי שבת אין מחסום בבוקר, אבל הוא חוזר בערב".

אלהאם, בת 32, בנה הקטן מתנדנד בין ידיה, שוחחה איתי רגע אחרי שנכנסה לכפר. "במושב האחורי היה איתי הבן שלי", סיפרה, "החייל אמר לו: למה אתה זורק אבנים, ובני אמר: אני לא זורק, והחייל אמר: שקרן, אני ראיתי אותך. הילד שלי היה איתי בעבודה היום, משבע בבוקר, אז ניסיתי להגיד לחייל שהוא לא זרק אבנים כי ראיתי אותו מהבוקר, אבל הוא לא הבין. החייל אמר לי, דברי בעברית, אני לא מבין ערבית".

המורים עוכבו במחסום, יום הלימודים בוטל

כמו מרבית הכפרים בגדה, גם רוב אדמות דיר ניזאם נמצאות בשטח C (4.7% מהן בשטח B), שבהם ישראל אוסרת בפועל על פלסטינים לבנות, כמעט לחלוטין, גם כאשר מדובר באדמתם הפרטית. "אני גרה ליד ההתנחלות חלמיש, וכל היום מרחף לנו מעל הראש רחפן, לצלם, לוודא שלא בנינו כלום באדמה שלנו. אם נבנה, הצבא יגיע להרוס", אומרת פאטמה.

חלמיש, הידועה גם כנווה צוף, היא התנחלות ישראלית שנבנתה בסמוך לכפר. גרים בה כ-1,500 תושבים. היישוב הוקם בנובמבר 1977, על אתר ששימש כבסיס צבאי ירדני, ועל כ-600 דונם של אדמות הכפרים דיר ניזאם ונבי סאלח, שהיו בבעלות פרטית והופקעו בצו תפיסה צבאי. "נוף פנורמי מהמם, 25 דקות ממודיעין", נכתב באתר היישוב המתרחב, על מנת לשווק דירות חדשות.

תושבים מספרים כי לאחרונה, הצבא מונע מהם לעבד את האדמה שלהם בשטחים הסמוכים להתנחלות עם כלים כבדים, כמו טרקטורים. "מחרימים את הטרקטור", סיפר ג'אבר מסעב, חקלאי שביתו משקיף על היישוב חלמיש.

ג'עבר מספר כי עבד כל חייו "אצל יהודים", בהרצליה הסמוכה וגם בחלמיש. בניגוד לשכניו, הוא אינו יכול לצאת מהגדה בלי היתר מהצבא. שאלתי אותו למה ילדים בכפר זורקים אבנים, והוא אמר בעברית: "כי אתם שולטים באוויר שאנחנו נושמים". ואז שתק.

בדצמבר נבחר נסר מזהר, חקלאי מבוגר וחבר טוב של ג'עבר, לעמוד בראש מועצת הכפר דיר ניזאם. ראש המועצה הקודם, בילאל תמימי, עזב את הכפר. "לא הצלחתי לחיות שם יותר, מרוב בעיות עם הצבא", הסביר לי בטלפון מרמאללה.

"עדיין מנסה ללמוד את התפקיד". נסר מזהר, ראש מועצת דיר ניזאם (צילום: רחל שור)

"גם אח שלי עזב לאחרונה את הכפר", אמר ג'עבר. לדבריו זו תופעה שגברה עקב הענישה הקולקטיבית. "ילד זורק אבן על רכב של מתנחל, והם מענישים כפר שלם", אמר.

"אני עדיין מנסה ללמוד את התפקיד", אמר נסר מזהר, שנבחר בבחירות למועצות הכפרים הקטנים בגדה, הבחירות היחידות שהתקיימו כמתוכנן, לאחר שנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ביטל את הבחירות לנשיאות ולפרלמנט הפלסטיני.

"אתה יוצא מהכפר לרבע שעה, עושים לך חיפוש פעמיים, ביציאה ובכניסה", סיפר בסלון ביתו. נכדו בן ה-12, ביישן, הקשיב בספה ממול, "בכל פעם שאני עובר, אומרים לי: תן לנו את שמות הילדים שזורקים אבנים. אף שגם ככה יש להם מצלמות. והכפר נמצא בשטחי B ו-C. פה החיילים שולטים עלינו. הם אחראים על הביטחון שלנו, לא אנחנו אחראים על הביטחון שלהם".

ארבע פעמים מאז שהחלו החיילים להעניש את הכפר הם סגרו אותו לחלוטין, לפרקי זמן שנעו בין שעה לשבע שעות. בחודש החולף, פעמיים מנעו מהמורים בתיכון, שמגיעים מהעיר, לצאת או להיכנס לכפר, וכך בוטל יום הלימודים.

"כל הילדים שמחו לחזור הביתה", צחק שאדי, הנכד הביישן. הוא הראה לי סרטון בטלפון מ-7 בדצמבר, בו נראה תור ארוך של מורים, מעוכב במחסום. "זאת המכונית של אדון ג'ומעה, המורה", אמר. החיילים הכניסו את המורים אחרי כשלוש שעות.

לפני שלושה שבועות, חיילים סירבו להכניס לכפר קבוצה של רופאים ואחים שהגיעה מרמאללה כדי לבדוק תושבים במרפאה. "זה היה בשעות שבהן חיילים החליטו שהכפר סגור", הסביר ראש המועצה.

מניתוח ומהצלבת הנתונים בין קבוצת הטלגרם של הארגון שומרים יו"ש ועמוד הפייסבוק של דיר ניזאם, נראה כי החיילים נוהגים להטיל עוצר מוחלט על הכפר יום אחרי שמושלכות אבנים בכביש 465.

דיר ניזאם (צילום: רחל שור)

שאדי וחברו, שניהם בכיתה ט', לקחו אותי לסיבוב בכפר, לקראת שקיעה. שאלתי אותם אם כדי לבלות הם הולכים לרמאללה. "לתל אביב", שאדי אמר, אולי בצחוק, אני לא יודע. "היא קרובה, הנה תראה", הוא הצביע. באופק נראו הבניינים והים.

תל אביב נמצאת 30 ק"מ בקו אווירי מכפר במצור. בשמיים, מטוסים גדולים ריחפו נמוך. נתב"ג 20 ק"מ מכאן. לשאדי, כמו לשאר תושבי הגדה הפלסטינים, אסור לטוס דרכו. הם נשלטים על ידינו ועובדים אצלנו, אך אין להם שדה תעופה.

בדרך החוצה, ליד המחסום, פגשתי בחור בגילי. הוא חזר מעבודה בהרצליה. לשם הוא נוסע, מדי יום, בכפוף להיתר כניסה מהצבא. משפץ בתים. "אני יוצא בשלוש בלילה", אמר, "החיילים נמצאים במחסום גם לפנות בוקר". דיברנו באריכות, והוא ביקש שלא אציין את שמו, מפחד שישללו לו את היתר הכניסה.

"כל הדרך, מהעבודה לכפר אני בדאגות על מה יהיה במחסום", אמר. "כשחלפתי שם עכשיו, הייתי עם אמא שלי. היא עשתה קניות. חיילים ביקשו ממני לרדת מהרכב, ולהניח מולם על האדמה את תכולת השקיות. אמרתי להם שהבשר יתלכלך, ובסוף נתנו לי להרים אותו גבוה במקום להניח. אחד מהם שאל אותי: למה הילדים זורקים אבנים. אמרתי לו: הם ילדים. והוא אמר: כל עוד הם ימשיכו, אנחנו נמשיך להעניש אתכם".

בתחילת השנה שעברה נפצעה באורח קשה רבקה טייטל, נהגת ישראלית בת 30, מאבן בראשה, סמוך לכפר דיר ניזאם. לפני כשבועיים, נפצעה באורח קל מאבן פלסטינית אזרחית ישראל. למעט שני מקרים אלו, כל אירועי זריקות האבנים בדיר ניזאם בשנה החולפת הסתיימו ללא פצועים.

מאז שהוטל העוצר, ב-1 בדצמבר, נרשמו בממוצע פי עשר יותר אירועי זריקות אבנים בהשוואה לתקופה שקדמה לו. מאז החלה הענישה הקולקטיבית, הצבא נכנס לכפר על מנת לבצע מעצרים, חקירות, או פעילויות הרתעה שונות פי שש יותר פעמים מבתקופה שקדמה לו.

קביעות אלו מתבססות על מסד רחב של נתונים, שנלקחו מעמודי טלגרם ופייסבוק של ארגוני ימין כמו השומר יו"ש, המתעדים באופן ממצה זריקות אבנים של פלסטינים בגדה; מעמוד הפייסבוק של הכפר דיר ניזאם, המתעד באופן ממצה מעצרים ואת שאר כניסות הצבא לכפר; מעמוד הפייסבוק של התיכון בדיר ניזאם; וממספר רב של חשבונות טוויטר ופייסבוק פרטיים – הן של תושבי ההתנחלות חלמיש והן של תושבי דיר ניזאם – לצד עשרות שיחות עם תושבי האזור.

שאלנו את דוברות הצבא אם חיילים קיבלו פקודה להעניש את תושבי הכפר, ואם ענישה קולקטיבית היא מדיניות מוצהרת של הצבא בשטחים. בתגובה נמסר: "לאחרונה חלה עלייה ניכרת באירועי טרור עממי, הכוללים זריקות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כלי רכב נוסעים בכביש 465. כחלק מההתמודדות עם תופעה זו, כוחות צה"ל פועלים במרחב בהתאם להערכת המצב המבצעית, הן באמצעות פעילות גלויה והן בפעילות חשאית".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פגיעה בכבוד המת. הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבאלה, במסיבת עיתונאים בבית החולים הצרפתי בירושלים (צילום: אורן זיו)

פגיעה בכבוד המת. הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבאלה, במסיבת עיתונאים בבית החולים הצרפתי בירושלים (צילום: אורן זיו)

הכנסיות הנוצריות: "אלימות המשטרה בהלווית אבו עאקלה - פגיעה בחופש הדת"

"לא היתה שום הצדקה לפיזור האבלים במכות ובאלות", אמרו ראשי הכנסיות הקתוליות במסיבת עיתונאים בירושלים. מנהל ביה"ח הצרפתי סיפר שהמשטרה הודיעה שאם יונפו דגלים, היא תפזר את הלוויה בכוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf