בלי או עם חטיפה, חייבים לדבר על הכיבוש

אתמול (שבת) לא עלה אף פוסט ב"שיחה מקומית". ליתר דיוק עלה אחד, לא ארוך במיוחד, שאני כתבתי על הבוקר, אבל אחרי זה ולראשונה מאז שהאתר עלה – יום שלם של דממה. "שיחה מקומית" הוא אתר מבוסס בלוגריות ובלוגרים, מה שאומר שרוב החומרים כאן הם מה שחברות וחברי הקולקטיב רוצים לכתוב, על מה שהם רוצים לכתוב ומתי שהם רוצים לכתוב, כך שאפשר פשוט לומר שבמקרה אף אחד לא רצה לכתוב אתמול.

> חטיפת הנערים: טבילת האש של ממשלת האחדות החדשה

אבל אני לא חושב שזה מקרה. אני חושב שההשתתקות המקוונת היא מעיין תגובת הלם למקרה החשש-לחטיפה בגוש עציון. נראה לי שבשמאל יש מין אינסטינקט כזה, שבו במצבים כאלה (בעיקר מתגלגלים, בניגוד לפיגוע נקודתי שמתחיל ונגמר) קשה לדבר: אין הרבה מה להגיד על האירוע עצמו, שגם אחרי יומיים עדיין כמעט כלום לא ידוע עליו, למעט הדיסקליימרים, הכמעט מובנים מאליהם אבל כנים לא פחות, של תפילה לשלום הנערים ושישובו הביתה במהרה. בו זמנית מרגיש מוזר או לא רלוונטי או לא נעים לדבר על הכיבוש בזמן כזה, או על דברים אחרים לגמרי.

ערכם של חיים

אבל דווקא במצבים כאלה חשוב יותר מתמיד לדבר על הכיבוש, על מה שהוא עושה, על איך שהוא עובד. על כך, למשל, שאתמול מת ילד ברצועת עזה, עלי עבד אל-לטיף אלעוור, שנפצע בהפצצה של הצבא שלנו שנועדה לחסל אדם אחר ללא משפט. בן שבע שנים היה במותו, ומותר להניח שההתרגשות מזה בתקשורת הישראלית תהיה מעטה אם בכלל, ולמה פחותים חייו מאלה של נפתלי פרנקל?

חשוב לדבר גם על תגובת הצבא והשלכותיה על האוכלוסייה בשטחים. עשרות רבות של פלסטינים נעצרו ביומיים האחרונים, נחטפו בערך כמו אייל יפרח, התווספו לאלפי אסירים פלסטינים, שמהם למעלה ממאה הם עצירים מנהליים שלא מואשמים בדבר ומוחזקים ללא משפט ושובתים רעב. צודקת עו"ד סמדר בן-נתן, שמזכירה שסביר להניח שאותם עצורים מהימים האחרונים:

מעונים, או סובלים מיחס בלתי אנושי ומשפיל, עכשיו ממש בחדרי החקירות של השב"כ. נאנקים או צועקים מכאבים, חום, קור, סירחון בלתי נסבל, איומים והשפלות קשות. גם הם בני אדם, גם להם יש משפחות. מאוד יכול להיות שהם לא יודעים כלום על אירוע החטיפה. גם הם נחטפו מביתם באמצע הלילה או באמצע היום.

וגם מי שלא נעצרים, שלא חשודים, שלא כלום – סובלים מהשלכות מסע החיפושים. 160 אלף איש בחברון נמצאים בסגר מלא, אין יוצא ואין בא, כענישה קולקטיבית בשל החשש-לחטיפה. האם אנחנו מעלים על דעתנו מצב שבו בשל חשש-לחטיפה בנגב היו מטילים סגר מלא על באר שבע, הדומה בגודלה? ודאי שלא.

ועל הילדים שנהרגו בביתוניא מירי חיילינו, ילדים שאפילו לא הגיעו לגילו של גיל-עד שער ונקטלו על ידי כדורים חיים, ואיש לא נעצר או נשפט או נחקר במרתפי השב"כ על מותם ועל אף בסיס צבאי לא הטילו סגר כדי למצוא את האשמים – גם עליהם. גם עליהם. ועל כל אלה ממעטת כל כך התקשורת לדבר, אותה תקשורת שיודעת לעסוק בשלושת הנערים היהודים בהרחבה ובשידורים רצופים ובשורה של קצינים במיל' שלא אומרים דבר.

מוקדם לומר איך תסתיים פרשת החשש-לחטיפה הזו, ולמרות החששות הכבדים שמשדרים בצבא ובאמצעי התקשורת אפשר עדיין רק לקוות לסוף טוב. מה שבטוח הוא שגם אחריה תמשיך ישראל לשלוט במיליוני בני אדם תחת משטר צבאי או מצור, שחייהם הפקר, שזכויות אזרח אין להם, שאדמתם נגזלת ושום עתיד לא מובטח להם.

עוד בטוח שאותם אנשים ימשיכו להתנגד למצב הזה, הרבה מאוד באמצעים לא אלימים כמו הפגנות וקריאות לחרם ופניות למוסדות הבינלאומיים, ומדי פעם גם באמצעים אלימים, כמו התקפות על חיילים או על אזרחים. אנחנו יכולים בהחלט להסתייג מפעולות כאלה או אחרות, אבל מהאחריות הבסיסית שלנו למצב הזה לא נוכל לחמוק.