החרם הוא לא צעד של ייאוש, הוא אסטרטגיה

במאמרו "לא לרוץ לזרועות החרם" שפורסם ב"הארץ" בסוף השבוע האחרון, הציג אורי אבנרי מציאות לפיה לאחרונה פנו חלקים בשמאל הרדיקלי, כאקט של ייאוש מהחברה הישראלית, לתמיכה בחרם על ישראל.

אחת מנקודות העיוורון הגדולות שלנו כישראלים היא ההנחה הרווחת כאילו הכיבוש הוא בעיה פנים ישראלית-יהודית, שמי שצריכים להגיע לפתרון שלה הם אנחנו, הישראלים-היהודים, בדיון סבלני ו"דמוקרטי" בינינו לבין עצמנו. במובנים רבים נראה שגם אבנרי במאמרו מתבסס על הנחה זו. אבנרי מדבר על הצלת עצמנו מעצמנו.

חלקים מסוימים של השמאל הישראלי מצפים שהפלסטינים ימתינו בשקט, בלי לעורר גלים או סערות, עד שאנחנו היהודים נגיע למסקנה הבלתי נמנעת שכדי להציל את עצמנו – הכיבוש צריך להסתיים. איכשהו דווקא דעתם של מיליוני פלסטינים, משוללי הזכות להשתתף בדיון הדמוקרטי והסבלני, ומשוללי זכויות מינימליות של חיים בטוחים, חופש התנועה, הזכות לבריאות ולחיים בכבוד נחשבת פחות מדעתו של הציבור הישראלי, שכולנו עדיין מצפים ממנו להתעשת, ולעשות את השינוי המוסרי "הנכון".

אחרי שבמשך עשרות שנים ניסו פעילים פלסטינים וישראלים, ביחד ולחוד, שיטות שונות של מאבקים במטרה לסיים את הכיבוש. אחרי שתי אינתיפאדות והסכמים מדיניים שאכזבו, פורסמה בשנת 2005 הקריאה הפלסטינית ל BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות). 171 ארגוני חברה אזרחית פלסטינית קראו לקהילה הבינלאומית לעשות שימוש בכלים דיפלומטיים וכלכליים אלה נגד ישראל, עד שזו תפעל בהתאם לחוק הבינלאומי, תסיים את הכיבוש בשטחים הכבושים ואת האפליה והדיכוי מהם סובלים פלסטינים החיים בגבולות הקו הירוק, ותכיר בזכות השיבה.

ההסברה הישראלית נוהגת להגדיר כל מאבק נגד מדיניות הממשלה כסוג של טרור: טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, טרור אינטרנטי, טרור משפטי. בכך היא מסמנת כל צורה של מאבק נגד הכיבוש כאלימה ולא לגיטימית. אולם למעשה הבחירה הפלסטינית באסטרטגיה של חרם וסנקציות דיפלומטיות וכלכליות מתבססת על כלים של מאבק לא אלים, שנתפסים ברחבי העולם כלגיטימיים ואפקטיביים. אל מול מערך ההסברה האימתני שמפעילה ישראל, בחרו הפלסטינים בכלי שמטרתו לחשוף את הקהילה הבינלאומית למצבם ומאפשר לכל אדם, בכל העולם, להביע בהם תמיכה אקטיבית.

הקריאה הפלסטינית, ובעקבותיה הבינלאומית, לחרם ומשיכת השקעות מתבססת על ראייה מפוקחת של המציאות הפוליטית והכלכלית שמאפשרת את הכיבוש ותומכת בו. מטרת החרם היא לא (רק) לשכנע את האזרח הקטן שיבחר אחרת, אלא לחשוף את המנגנון הכלכלי שמאפשר את הכיבוש ולפעול נגדו. הקמפיין העולמי מזהה את שורש הבעיה במדיניות של הממשלות בישראל לדורותיהן. הוא שואף ליצור שינוי באמצעות הפעלת לחץ דיפלומטי, פוליטי ובעיקר כלכלי, על המדינה, על מוסדותיה השונים ועל מאות חברות ישראליות ובינלאומיות אשר פועלות בשטחים הכבושים או מרוויחות מהכיבוש בדרכים ישירות או עקיפות.

את מרכז הדיון הציבורי הפנים ישראלי בנושא החרם תופסת דווקא סוגיית החרמת מוצרי התנחלויות, שמופנה ישירות למתנחלים כמי שאחראים לכיבוש. לרבים בחברה הישראלית, ובכללם בחוגי שמאל ציוני-ליברלי, נוח לראות במפעל ההתנחלויות ובמתנחלים את הדבר היחיד שמפריד בינינו ובין שלום עולמי. בדרך הם מפספסים או מתעלמים באלגנטיות מגופים, מדינות ומאות החברות הישראליות והבינלאומיות שהרווחים שלהן הם אחד האינטרסים המרכזיים שמניעים את המשך הכיבוש.

אחת הטענות של פעילי ותנועות שמאל שמתנגדות לקריאה לחרם, היא ההתנגדות לפניה לכוח זר שיושיע אותנו. אלו אותן תנועות שבמשך שנים ארוכות מצפות מהממשל האמריקאי שיתווך, ידרבן ויגרום לישראלים ולפלסטינים לחתום על הסכמי שלום והסדרים שונים. על פי אותם ארגונים, הקריאה למעורבות ולתיווך אמריקאי היא לגיטימית (למרות חוסר האפקטיביות שלה עד כה), אולם קריאה למעורבות בינלאומית דוגמת סנקציות או חרם מעוררת בהם אי נוחות.

אבנרי טוען כי הצטרפות של ישראלים לקריאה לחרם היא תוצאה של ייאוש ושל "הרמת ידיים מהחברה הישראלית". אחרים רואים בה אקט של הכרה בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, ובסכסוך עניין בינלאומי ולא פנימי.

מתוך האופטימיות הנצחית מייחל אבנרי להתגבשותו של "שמאל חדש צעיר ועדכני" שיוביל לשינוי בחברה הישראלית. אולם בפלסטין, בישראל וברחבי העולם צומחות בשנים האחרונות מגוון של תנועות שפועלות בדרכים יצירתיות ומאתגרות למען סיום הכיבוש וחופש מדיכוי. רבות מהן תומכות ומקדמות חרם ובוחרות בו כאחד הכלים המובילים והמרכזיים במאבק נגד הכיבוש. בכך הן מחזקות את המאבק הפלסטיני כמאבק בלתי חמוש. אולי הגיע הזמן להכיר בהן, במנהיגות ובמנהיגים שצומחים מהן, ובפוטנציאל שלהן להביא לשינוי.