"זרע התאנה הקדושה": ההווה של איראן, העתיד של ישראל
החיים תחת משטר דיכוי הם רצף של הכרעות מוסריות. כולנו נדרשים להן בכל רגע. סרטו האחרון של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף מראה את איראן אבל גם מדבר עלינו
את האלטרנטיבה לכניעתו של האב ולמשת"פיות של האם מציגות בסרט בנותיהם, נציגות הדור הצעיר שהתקומם ברחובות איראן באותה תקופה. מתוך הסרט האיראני "זרע התאנה הקדושה" (2020) של הבמאי מחמוד רסולוף
הצפייה בסרטו של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף, "זרע התאנה הקדושה", היתה חוויה מערערת: במשך 167 דקות ראיתי לא רק את ההווה העגום של מולדתי איראן, אלא גם את העתיד המתהווה של מדינת מגוריי, ישראל.
ייתכן שצריך להקדים כאן אזהרת ספוילר, אם כי אני לא בטוחה מה משמעות המושג ביחס לסרט שבו הספוילר הוא המציאות עצמה. הנה הספוילר: במשטר דיכוי, אף רקמה חברתית, עד לתא האינטימי ביותר של המשפחה, לא נשארת מוגנת.
הסרט נפתח באירוע משמח – אב המשפחה, אימאן (שמשמעות שמו "אמון" ומגולם על ידי השחקן הנהדר מית'אק זארע), מקוּדם אחרי שנות שירות רבות למשרת שופט-חוקר בבית המשפט של המהפכה, הידוע לשמצה. האם, נג'מה (השחקנית סוהילה גולסתאני), נרגשת מהשיפור שיביא הקידום ברמת חייהם, אך גם מבינה שהוא גוזר עליהם ועל שתי בנותיהם הצעירות חיים של חשאיות והסתרה מעתה והלאה. לרגל הקידום, אימאן מקבל אקדח, שנוכחותו תעצב את השתלשלות העלילה – שהופכת בחלק האחרון למותחן מורט עצבים – כמו גם את גורל בני המשפחה, עד לסוף המר.
עלילת הסרט מתרחשת בסוף 2022, עם פרוץ מחאת "אישה, חיים, חרות" בעקבות הריגתה של הצעירה מהסא אמיני על ידי משמרות הצניעות בשל "חיג'אב לקוי". בין הסצנות, רסולוף משלב סרטונים אותנטיים שתיעדו את הברוטליות שבה דיכאו הכוחות החמושים של המשטר את המחאה ברחובות. בלתי אפשרי לראות את הסרטונים הקשים האלה מבלי לחשוב על תמונות דומות המתעדות את האלימות המשטרתית נגד מפגינים כאן, בישראל.
כמו בסרטו הקודם, "אין רשע בעולם" (ששמו בעברית, כפי שכתבתי כאן, חוטא באופן עגום לכוונותיו ולשמו המקורי בפרסית), גם ב"זרע התאנה הקדושה" רסולוף מתעקש להראות שלא השטנים הם שהופכים לתליינים, או למדכאים, אלא אנשים נורמטיביים לגמרי, ושהם עושים זאת באמצעות אינספור רציונליזציות, הכחשות ושקרים שהם מספרים לעצמם.
אימאן הוא אדם טוב בסך הכל. איש משפחה מסור, בן זוג אוהב, אב עדין וקשוב לבנותיו. ייתכן שכאלה הם גם השוטרים הישראלים שמכים בטירוף מפגינים, או החיילים שלוקחים חלק בג'נוסייד בעזה. ועדיין, הוא (ועד שלב מסוים גם אשתו) נכשל בכל אחד מהמבחנים המוסריים שמזמן לו מעמדו המקצועי החדש. וכאשר אדם, או חברה, מוצאים את עצמם בדיסוננס כה חד בין המציאות לבין הדימוי העצמי שלהם, הם מוכרחים להסתיר את המציאות או לשקר לגביה. זאת מפני שהיא משבשת את הסיפור שהם מספרים לעצמם על עצמם.
אי אפשר לראות את הסרט הזה ולא לחשוב עלינו כאן. כאשר הבנות של בני הזוג מתחלחלות מכך שהרגו צעירה רק בגלל החיג'אב שלה, ההורים שלהן מתעקשים שמהסא אמיני מתה כתוצאה מהתקף לב, כפי שנמסר בגרסה הרשמית של השלטונות. הקטע הזה הזכיר לי את הנער מוחמד תמימי מהכפר נבי סאלח, שנורה בראשו בכדור גומי וכתוצאה מכך נאלצו להסיר חלק מגולגולתו. אף שבתוצאות בדיקת ה-CT נראה הכדור בראשו, בצבא התעקשו שתמימי בסך הכל נפגע בתאונת אופניים. ובאופן דומה גם שבים לטעון ש"לא מרעיבים בעזה", ש"לא פוגעים בכוונה באוכלוסייה אזרחית בעזה". משטרי דיכוי יכולים לשקר בקלות רבה כל עוד יש לשקרים שלהם קונים.
הצד המשלים לשקרים הוא כמובן ההסתרה. באחת הסצנות, האמא – שמגבה את האב כמעט לכל אורך הדרך ומתרה בבנות שלה "שלא להסתבך בעניינים האלה", כלומר בהפגנות, מבינה שבאוניברסיטה שבה לומדת בתם הבכורה פרצו מהומות קשות ושיש הרבה נפגעים. היא לא מצליחה ליצור קשר עם בתה ובדאגתה פותחת את הטלוויזיה כדי להבין מה קורה שם, מזפזפת בין הערוצים ולא רואה כל דיווח על האירוע. כלום. התקשורת מסתירה את המציאות האלימה מפני הציבור, וכשהיא כבר מדווחת, היא מסלפת אותה. נשמע לכם מוכר?
אלא שאת המציאות אי אפשר באמת להסתיר, היא תמיד מוצאת חרכים להשתחל דרכם פנימה. כאשר אימאן, האב, עוצר ברמזור אדום ופותח לרגע את חלון המכונית, הוא שומע מהרכב שלצידו את השיר שהפך בתוך זמן קצר להמנון המחאה. האקדח שלו, ברגע הזה, לא עליו, ואפשר ממש לראות על פניו את האימה של מי שלא יכול להסתתר בצל הנשק מפני האמת.
את האלטרנטיבה לכניעתו של האב ולמשת"פיות של האם (כאמור, עד לנקודה מסוימת) מציגות בסרט הבנות, סטודנטית ותיכוניסטית, בנות הדור הצעיר שהתקומם ברחובות איראן באותה תקופה. את מה שלא מראה להם התקשורת הממוסדת, הן צורכות באובססיביות ברשתות החברתיות, ללמדנו שכאשר יש רצון לדעת את האמת, תמיד אפשר למצוא את הדרך. ההכרעות המוסריות שלהן שונות מהותית לכל אורך הדרך מאלה של הוריהן, עד לשיא הדרמטי, המתאפשר במידה רבה בזכות העובדה שברגע מסוים, האם מפסיקה להתכחש לטירוף שבתוכו אימאן מסתחרר ועומדת לצד בנותיה.
וזה אולי המסר העיקרי של הסרט הנפלא של רסולוף: החיים תחת משטר דיכוי הם רצף של הכרעות מוסריות, שכל אחת ואחד מאיתנו נדרשים להן בכל רגע. סך ההכרעות האישיות והקולקטיביות שלנו הן שיעצבו את העתיד. כאיראנית, אני נאחזת בתקווה המגולמת בצעירות ובצעירים שמסכנים את חייהם פעם אחר פעם במאבק על עתיד טוב יותר, חופשי יותר, צודק יותר. כישראלית, אני מבועתת מהעובדה שהדור הצעיר כאן לא רק שלא נאבק לשנות את מסלול הרכבת המשוגעת שבתוכה אנחנו דוהרים, אלא במידה רבה מהווה את הקטר. אם עוד לא צפיתם בסרט של רסולוף, לכו לראות אותו. במשך 167 דקות תוכלו לראות את העתיד הבלתי נמנע שמחכה לנו בסוף המסלול.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
