newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זום עם השכנים: חמישה סיפורים מעבר לגבול בימי קורונה

דחאם מירדן מצלם מונולוגים לפייסבוק; שאדי מלבנון מתלונן על השחיתות באונר"א; נעמת ממצרים מחכה שהתיירים יחזרו;  ג'מיל מעיראק מארגן סיוע למשפחות; וסנא מעזה מקנאת במי שמגיע לחוף הים. חמישה סיפורים ממזרח תיכון קרוב מאוד בזמן המחלה

מאת:

מצויד במחשב, זום, ורשימת שאלות לימי קורונה, אני יוצא למסע וירטואלי מעבר לגבול במזרח התיכון. אנסה להתבונן, לרגע, בשגרת החיים החדשה של חמישה צעירים וצעירות מהסביבה: ירדן, לבנון, מצרים, עיראק ופלסטין.

בעזה החיים כמעט כרגיל. רחוב במחנה הפליטים ג'בליה (צילום: קים אליוט CC BY NC 2.0)

בעזה החיים כמעט כרגיל. רחוב במחנה הפליטים ג'בליה (צילום: קים אליוט CC BY NC 2.0)

דחאם אל-שנבלה, עמאן

דחאם, עיתונאי צעיר, עונה לזום מדירת היחיד שלו בעמאן. יש לו זקן ארוך, קעקוע של 'פיס' על יד ימין, סיגריה בפה, ומולו שני מחשבים כי "הקורונה הכפילה את היקף העבודה".

לפני חמש שנים, בעיר דרעא שבסוריה, חייו השתנו. בדרך חזרה מלימודי הרפואה, שנה ראשונה, מטוסים של הממשלה הסורית הפציצו את האוטובוס שלו והוא נפצע קשה. כך, בגיל שמונה-עשרה, דחאם הובהל לגמרי לבדו אל בית חולים בירדן שהסכימה לטפל בו ולהעניק לו מעמד פליט. חלומו להיות רופא נגדע עם היד.

חמש שנים לאחר מכן ודחאם עדיין בהליך שיקומי, היד שורפת לו בלילות, אבל בשיחתנו הוא מלא חיים ושורה עליו רוח טובה. "עכשיו, מהבידוד, התחלתי ללמוד לנגן על מלודיקה. תמיד חלמתי לנגן, וזה כלי הנגינה היחיד בעולם שמספיקה עבורו רק יד אחת" הוא צוחק, "אפילו בשביל מפוחית צריך שתיים. ניסיתי."

דחאם הוא אחד מ-1.3 מיליון פליטים סורים שחיים בירדן. רובם במצב כלכלי קשה, ושמונים אחוז מהם נמצאים מתחת לקו העוני, כלומר, שכרם היומי פחות מעשרה שקלים. כעת המצב אף החמיר. דחאם, שגר בעבר במחנה הפליטים זעתרי, הצליח לבסס לעצמו שם כעיתונאי בעיר הגדולה, אך הוא חושש מאד לחברים שהותיר מאחור.

"אין במחנות מקרי קורונה עדיין אבל המשפחות שם מתפוררות מבחינה כלכלית. אין עבודה, בתי הספר נסגרו, ולילדים אין גישה למחשב ולטלפון, אז קשה להם ללמוד מרחוק."

ירדן הטילה סגר חמור. תמונה מחלונו של דחאם אלשנבלה בעמאן (צילום: דחאם אלשנבלה)

ירדן הטילה סגר חמור. תמונה מחלונו של דחאם אלשנבלה בעמאן (צילום: דחאם אלשנבלה)

על-מנת להקל על אוכלוסיות עניות שכאלה הממשלה הירדנית מצאה פתרון יצירתי: לשדר בטלוויזיה את השיעורים של בתי הספר היסודיים. "זה מחולק על-פי שעות וכיתות", דחאם מסביר, "לכולם בירדן יש טלוויזיה בבית אז זה עובד די טוב." מכון סקרים ירדני קבע כי מחצית מהתלמידים במדינה לומדים דרך הטלוויזיה, ורובם (כ-66%) היו מרוצים מאיכות התכנים.

ירדן נקטה שורה של צעדים נוספים, חריפים מאד, על-מנת לבלום את התפשטות הנגיף, שנדבקו בו נכון להיום 428 בני-אדם. "הצבא הירדני נמצא בכל פינה", דחאם מתאר את האווירה בעמאן, "יש עוצר לילי, אסור לנוע ברכבים, ומי שנתפס – רכבו מוחרם. כולנו בבתים, ומפרי החוק מקבלים קנס של מאה דינר [כחמש מאות שקלים]. זה עובד טוב, וכעת מתחילים לדבר על שיבה זהירה לשגרה."

אני אומר לדחאם שהפנים שלו נדמות מבוגרות יותר מעשרים ושלוש שנותיו. "זה הזקן!" הוא צוחק, "אין מספרות אז הוא ארוך מדי. תאמין לי, בלעדיו אני נראה ילד. המספרות סגורות. כמעט הכל סגור. האיש שפגשתי הכי הרבה בחודש האחרון היה מוכר הסיגריות. אני מאבד את זה."

בשנתיים בהן התגורר במחנה הפליטים, שהיו מהבודדות והקשות בחייו, דחאם הצטרף לקבוצת תיאטרון ולמד משחק. "לעמוד על במה, לתקשר עם קהל שזקוק לעידוד, זה הציל אותי". כעת עולות בו תחושות דומות.

"לפני שבוע עמדתי מול המראה, מרוב בדידות, דיברתי עם עצמי. ממש כמו משוגע. זה העלה לי רעיון. המצאתי דמות של אדם משוגע וצילמתי את עצמי מדבר על נושאים שכואבים לי – למשל, אי-שוויון כלכלי, אבל בצורה מצחיקה. הכנתי סדרת מונולוגים ואני אעלה לפייסבוק את הפרק הראשון בקרוב. אשלח לך לינק." והנה, הפרק הראשון של סרטוני המשוגע:

שאדי, מחנה פליטים עין אל-חלוה, לבנון

'בירת הגולה הפלסטינית', כך מכנים בלבנון את מחנה הפליטים עין אל-חלוה, בו שאדי נולד. במחנה כמאה ועשרים אלף פלסטינים, פליטי 48', אשר היגרו בעל כורחם מאזור הגליל. "המשפחה שלי מכפר קטן ליד צפת", שאדי מספר, "פה קרוב, לא רחוק מהמחנה."

שאדי פעיל חברתי והקול שלו נמרץ. לאחרונה חגג יום הולדת שלושים. מדי יום הוא מעלה סרטון לפייסבוק, המיועד לתושבי המחנה, בו הוא מעדכן אותם בהתפתחויות הקשורות במאבק בקורונה ומשמיע ביקורת חריפה נגד אונר"א והממשלה הלבנונית.

"המשק הושבת ואנשים קורסים כלכלית", הוא מספר, "אם הייתי שייך לפתח, או לחמאס, אונר"א היו עוזרים לי, אבל בגלל שאני לא חלק משום ארגון, כמו רוב תושבי המחנה, אף אחד לא מתייחס אלי. הפקידים של אונר"א, שאמורה להיות אובייקטיבית, כולם משתייכים לפלג פוליטי כזה או אחר, והם עוזרים רק למי שמשלהם. הם מושחתים."

סוכנות אונר"א הוקמה ב-1949 והיא האחראית לרווחת הפליטים הפלסטינים בלבנון בימים כתיקונם וגם כעת, בימי קורונה. הממשלה הלבנונית מונעת מרוב הפליטים הפלסטינים מעמד אזרחי, שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, ואוסרת עליהם לעבוד בשורה של מקצועות מבוקשים. "דיכוי מוחלט", פוסק שאדי.

שאדי הקים לפני שנתיים ארגון הומניטרי, "לא משויך פוליטית", לרווחת תושבי המחנה. "גייסנו תרומות ופעלנו לסלול דרכים ולארגן ימי ספורט לנוער", הוא אומר. אולם בצל משבר הקורונה הארגון שלו התפרק. "לא היה לנו איך לגייס תרומות יותר כי לאנשים נגמר הכסף. ועכשיו אנחנו, מנהלי הארגון, זקוקים לעזרה בעצמנו."

ובכל זאת, תושבי המחנה עדיין מסתמכים על שאדי שיעזור להם בעת המשבר. "מאז הקורונה הטלפון שלי מוצף בהודעות. רוב האנשים מבקשים תרופות או אוכל. כולם פה מובטלים ואין הכנסה. קשה לי לדחות אותם. אנשים מלקטים שאריות של אוכל שנפל מהבסטה של הירקן בסוף היום."

מחלקים רק למי שמקורב פוליטית. צילום מחלונו של שאדי במחנה הפליטים עין אלחילווה בלבנון

מחלקים רק למי שמקורב פוליטית. צילום מחלונו של שאדי במחנה הפליטים עין אלחילווה בלבנון

המחנה מחולק לאזורים על-פי כפרי המקור שנעקרו ב-1948: שכונת ספוריה, אל-מנשייה, אל-ספסאפ, חטין, ועוד. שאדי שולח תמונה מחלון חדרו, המשקיף אל השכונה בה גדל. הנוף מכוער, הוא אומר.

ברקע נשמע קול מואזין, ושאדי מסביר שאף אחד לא הולך להתפלל יותר במסגד, "כי אסור להתקהל". אני שואל איך היה לגדול במחנה, "אתאר לך בתמצית, כי אין הרבה אינטרנט", הוא צוחק, "זה כמו עזה: צפוף, עני, הומה. רק יותר גרוע. בעזה מדכאים אותם אבל לפחות הם חיים בארץ שלהם. כאן מדכאים אותך, אבל אתה בארץ זרה."

שאדי מביע, שוב ושוב, חוסר-אונים וכעס על הכוחות הגדולים שמשכו בחוטי גורלו: ישראל – אשר גירשה את משפחתו להתפזר בגלות, מפורקת, הפלגים הפלסטינים המושחתים, שלא מייצגים אותו, אונר"א – שמועלת בתפקידה והמשטר הלבנוני, שמסרב להעניק לו מעמד וזכויות שוות עד היום.

אני שומע צפצוף. האינטרנט שלו מתריע – אני אוזל. יאללה, הוא אומר. אני חייב לזוז. רגע, שאלה אחרונה, אני מבקש. מה הכי חשוב לך? מה הכי דחוף? הוא שתק רגע, ואז, לפני שניתק, אמר: "אני רוצה שיראו אותי".

נעמת מוחמד, אלכסנדריה

מאז שאבא של נעמת נפטר היא גרה לבד עם אמה באלכסנדריה. שתיהן עבדו קשה, במשרות מלאות, אבל כעת הפכו למובטלות. "אנחנו תקועות יחד בסלון כל היום," נעמת אומרת או רוטנת, "אני מתגעגעת לחברות שלי."

אני מבחין שעל פי הפייסבוק, לי ולנעמת יש משהו במשותף: שנינו עשינו לייק ל"אקדמיה ללשון העברית". אני שואל אותה מה הסיפור והיא צוחקת. "למדתי עברית באוניברסיטה בקהיר."

בשנת 2013, כאשר איש לא רצה לבקר במצרים עקב תהפוכות האביב הערבי, נעמת קיבלה החלטה אמיצה ודווקא אז הלכה ללמוד תיירות.

"באוניברסיטה ביקשו שנבחר שפה מתוך רשימה של שש-עשרה שפות," היא מספרת, "בזמנו, אף אחת לא רצתה ללמוד עברית כי לא הגיעו למצרים תיירים מישראל. אני חשבתי וואלה, אין תלמידות, כיתה קטנה – יהיה לי נחמד. הלכתי על זה."

התיירים נעלמו מהרחובות. צילום מחלונה של נעמת מוחמד באלכסנדירה (צילום: נעמת מוחמד)

התיירים נעלמו מהרחובות. צילום מחלונה של נעמת מוחמד באלכסנדירה (צילום: נעמת מוחמד)

זו התגלתה כטעות. נעמת, שרכשה את העברית על בוריה, נתקעה שלוש שנים עם שפה לא מועילה ובלי עבודה. הישראלים לא נהרו למדבריות. רק בשנה שעברה מזלה השתנה, תיירים דוברי עברית שבו לבקר במצרים, אבל אז, "כמו בסרט רע", היא אומרת, פרצה המגפה.

"גם פה ענף התיירות קרס", היא מספרת, "עד שהייתה תחושה שזהו זה, סוף-סוף התגברנו על השלכות האביב הערבי, הכל נחרב שוב." במהלך שנת 2019 תעשיית התיירות במצרים אכן שגשגה: הרווחים עלו ב-28% בהשוואה ל-2018, ומספר המבקרים כמעט השתווה למספר שנרשם בשנת 2010, בימים שלפני האביב הערבי.

"כרגע החשש המרכזי שלי הוא מחודשי הקיץ. האם שדות התעופה יחזרו לפעול? האם תיירים יאזרו אומץ וישובו למדינה?" היא שואלת, ומתרגמת בקלילות לעברית מילה שפספסתי בערבית מצרית.

במצרים מתגוררים כמאה מיליון בני-אדם. זו המדינה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון. הממשלה מדווחת על 3,490 חולי קורונה ו-264 מתים. עם זאת, בשל מחסור בבדיקות והיעדר שקיפות, קשה לאמת את הנתונים. חופש העיתונות במצרים הוא מהנמוכים בעולם, ועל-פי דיווחים עיתונאים נעצרו בחודש מרץ כי קראו תיגר על נתוני ההידבקות הרשמיים שפרסמה הממשלה.

ביקשתי מנעמת לצלם לי את הנוף שמשתקף מהחלון בסלון בו היא ואמה יושבות. היא צחקה. אם אני מתעקש לראות את מצרים על-אף המשבר, אמרה, עדיף לי לבקר בעמוד של משרד התיירות. הם פתחו בקמפיין קורונה שמאפשר "לחוות את מצרים מהבית". שמעתי להמלצה ואחרי השיחה יצאתי לשיטוט וירטואלי בקבר רעמסס, המדהים ביופיו.

ג'מיל אל-ג'מיל, עיראק

בתמונת הפרופיל שלו ג'מיל עומד על במה, עיניו עצומות, ופיסת מסקנטייפ שחורה מכסה את פיו. "התמונה הזאת צולמה בטקס הזיכרון לג'נוסייד נגד הנוצרים בעיראק", הוא מספר, "הדבקתי טייפ, עליתי לבמה, עמדתי דקה, וירדתי – בלי להגיד כלום. על החולצה כתבתי את שמות הפוגרומים שעברנו ביותר ממאה השנים האחרונות, משנת 1915, בתקופה של האימפריה העות'מאנית, ועד זה האחרון, בשנת 2014, שבוצע על-ידי דאע"ש."

ג'מיל הוא משורר, עיתונאי ופעיל חברתי שחי בצפון עיראק, בעיירה נוצרית בשם בע'דידא, הסמוכה לעיר מוסול. עדות המיעוט הנוצריות בעיראק סבלו במשך שנים ארוכות מדיכוי ורדיפות. "האלימות שספגתי בחיים עיצבה אותי. העוני, הבגידות, השנאה. כל זה הפך אותי בסוף לפעיל חברתי, וגם, באופן מוזר, לאדם אופטימי."

ג'מיל שלח לי בפייסבוק תמונת תקריב של פניו, בה הן נראות נפוחות מכוויות ומצלקות. "זה מ-2010. הפנים נהרסו לי אז, כשהייתי סטודנט, בדרך לאוניברסיטה במוסול. הלכנו יחד חבורה של נוצרים ואל-קאעדה טמנו לנו מארב, הפצצה שלהם שרפה לי את הפנים."

ג'מיל משתייך לדור צעיר, מודע פוליטית, אשר יוצא נגד השסעים העדתים והדתים בעיראק, שמזינים שנים של סכסוכים בארצו. כך למשל, בניגוד לדור של הוריו, הוא מגדיר עצמו כנוצרי, ולא כנוצרי-סיריאני, סמן זהות אשר היה מבדיל אותו מעדות מיעוט נוצריות אחרות במדינה.

כמו במקומות רבים בעולם, נגיף הקורונה השבית את הלימודים בעיראק, בתי עסקים נסגרו, הוגבלה התנועה בין אזורים שונים והתושבים חויבו להישאר בביתם. הפגיעה בתושבים, ג'מיל אומר, הייתה בראש ובראשונה כלכלית ופסיכולוגית. "החיים נעצרו לגמרי. אני, כעיתונאי, קיבלתי אישור מיוחד לצאת החוצה. ניצלתי אותו על-מנת לתקשר עם משפחות, לשמוע מה הצרכים שלהם."

ג'מיל גיבש סביבו קבוצת מתנדבים, ויחד הם סיפקו תמיכה למשפחות הנזקקות שהידרדרו לעוני עקב המשבר. "בחודש האחרון חילקנו אוכל ותרופות ל-600 משפחות, מכל העדות", הוא מדגיש, "אספנו תרומות מנוצרים שחיים מחוץ לעיראק. מרבית בני הקהילה הנוצרית חיים בגולה."

"הרבה מהתושבים שלנו סובלים גם מבעיות נפשיות", הוא מוסיף, "בעיקר נשים. יש משפחות שהתפרקו בגלל בעיות כלכליות, היו לא מעט גירושים, ואלימות כלפי נשים בתוך המשפחה עלתה, לצערי."

באופן שמהדהד את מאמציו לקדם זהות על-נוצרית, ג'מיל מעודד גם זהות על-לאומית עיראקית, אשר תגבש בין כל העדות והדתות במדינה. המאבק בקורונה חיזק לשמחתו את הרגש הלאומי הזה, אשר הולך וגובר בשנים האחרונות, בעיקר בקרב צעירים ועירוניים.

"ברחבי המדינה שררה תחושה של שותפות גורל, של סולידריות. הנגיף הרי פוגע בכולנו – לא משנה מאיזו דת או עדה. הלאומיות העיראקית התחזקה. הקורונה זו ההזדמנות שלנו להתחבר מחדש אל האנושיות שלנו, אל הלך רוח שבונה גשרים ולא חומות."

מנסים למצוא זהות כלל עיראקית. צילום מחלון ביתו של ג'מיל אלגמיל בעיירה בע'דידה בצפון עיראק (צילום: ג'מיל אלג'מיל))

מנסים למצוא זהות כלל עיראקית. צילום מחלון ביתו של ג'מיל אלגמיל בעיירה בע'דידה בצפון עיראק (צילום: ג'מיל אלג'מיל)

"בהקשר הזה," ג'מיל מוסיף, "כתבתי שיר לפני כמה ימים, ושמו: 'אהבה בימי קורונה'. ביצעתי אותו יחד עם חבר מוזיקאי שלי ושידרנו את המופע בשידור חי בפייסבוק. רצינו לשמח את האנשים שנמצאים בבתים, במיוחד בצל התקופה הטרגית הזו."

אהבה בימי קורונה / ג'מיל אל־ג'מיל

תרגם מערבית: עידן בריר

 

לֹא הִבְחַנְתִּי בְּכַפְתּוֹרֵי חֻלְצָתֵךְ.
לָבַשְׁתְּ רַק אֵימָה
אַךְ חַבְרוֹתַיִךְ
זַרְעוֹ חִטָּה בִּשְׂדוֹת הַמֵּתִים, לִבּוֹתֵיהֶן.

אֲנַחְנוּ רָצִים בֵּין מַחְסוֹמִים,
הֵם מְחַפְּשִׂים אֶת הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלָּךְ עַל מִצְּחִי,
חֹם גּוּפִי עוֹלֶה מֵרֹב בּוּשָׁה,
וְעוֹצֵר אוֹתִי פָּקִיד בְּמִשְׂרַד הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין Live, Love וְ־Life.

אֲנִי הוֹלֵךְ בְּאֻמְלָלוּתִי בְּתוֹךְ אַשְׁלָיָה
מְבוֹדְדִים אוֹתִי הַרְחֵק מִמֵּךְ
אַךְ הָאֲדָמָה גּוֹרֶרֶת אוֹתִי מֵאֲחוֹרֵי צַמּוֹתַיִךְ הַחוֹבְטוֹת בְּשַׁלְוָתִי
לָבַשְׁתִּי אָז אֶת אַהֲבָתֵךְ בֵּין הַחוֹלִים.

אֲנִי שׁוֹתֶה אֶת הַתֵּה בִּדְאָגָה.

מַטְבִּיעִים אוֹתִי בִּטְפָסִים וְרוֹשְׁמִים אֶת רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל שְׁמִי הֶעָצוּב
וַאֲנִי הוֹפֵךְ לְיַעַר שֶׁל לֹא־כְּלוּם.
אֲנִי עוֹבֵר לִשְׁלַב הַהֵעָלְמוּת
וְזוֹעֵק בִּפְנֵי הַיְּקוּם
כְּדֵי שֶׁתִּשְׁמְעִי אֶת שְׁיָרֵי אַהֲבָתֵךְ בְּרֵאוֹתַי
וּכְדֵי לְשַׁחְרֵר אֶת רֵאוֹתַי מִמֵּךְ
אָז אָעוּף עִם הַמִּלְחָמָה
וַאֲוַתֵּר רַק
כְּשֵׁם עַל עֵץ בְּמִנְזַר מֵאָר בֶּהְנָאם וַאֲחוֹתוֹ סָארַה*.

 *מאר בהנאם ואחותו סארה הוא מנזר של הכנסייה הסיריאנית, אליה משתייך ג'מיל.

 סנא, מחנה פליטים, עזה

סנא כל הזמן צחקה. גם כשסיפרה דברים קשים, מטלטלים בכנותם, היא הקפידה לשזור בהם איזו בדיחה, עקיצה, כמו פתח מילוט. הצחוק שלה היה אמיתי וסוחף. "אני כזו שמשקיפה על העולם מבחוץ", העידה על עצמה, "וזה כי אני כותבת הרבה. למדתי ספרות באוניברסיטה."

משפחתה במקור מכפר קטן אשר תושביו נעקרו ב-48', כשלושים קילומטרים ממחנה הפליטים בו נולדה בעזה. "אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל ידוע שאנשים מהכפר שלי הם עצבניים – אז תזהר ממני", היא מאיימת וצוחקת.

במהלך החודש האחרון עבדה רק מהבית. "המערכת החיסונית שלי לא טובה, ואני קצת דאגנית, אז החלטתי לא לצאת. הרבה אנשים מעזה עובדים מהבית, אבל איש לא חייב אותם לעשות את זה כי הרשויות לא השביתו את המשק. יש אנשים שעדיין עובדים בחוץ."

הנחת העבודה של משרד הבריאות, על-פי סנא, היא כזו: עזה תחת סגר, ולכן מספיק לבודד את כל מי ששב אליה מבחוץ כדי שהאוכלוסייה בפנים, שאין לה ממי להידבק, תהיה בטוחה. "חמאס הכשירו מספר מרכזי בידוד ובינתיים זה עובד. אין אצלנו מקרי קורונה מחוץ למרכזים."

בהשוואה לממשלות אחרות באיזור, חמאס נקטה צעדים מינימליים בתגובה לנגיף: לא הוטל סגר או עוצר, והמשק הושבת רק באופן חלקי. סנא מדווחת שסגרו את המסגדים ואת בתי הספר, הכשירו מרכזי בידוד, ו"הכי דרמטי מבחינת כולנו – סגרו את הטיילת של הים! זה המקום היחיד בו אפשר לנשום תחת הסגר. אבל בכל זאת, אני רואה באינסטגרם תמונות של אנשים בים. איך הם מצליחים? לא יודעת." היא צוחקת.

היום, כאשר יצאה מהבית לראשונה והתהלכה במחנה בו היא מתגוררת, הרחובות היו הומים למדי, העסקים פתוחים, והחיים ממשיכים "כמעט כרגיל".

אני שואל את סנא מה עשתה בבידוד ואיך עברו ימיה. היא מספרת שניצלה את הזמן כדי לבלות עם הילדים הקטנים של אח שלה, אשר גרים בקומה מעל. "הם בני תשע ועשר, והזמן איתם גרם לי לחשוב הרבה", היא אומרת, "חשבתי איך הם גדלו מהר כאן, מהר מדי."

שאלתי למה היא מתכוונת. "במלחמה האחרונה אחי סיפר להם שרעשי ההפגזות אלו אנשים שזורקים שוקולד, ואמר הנה, קחו, הבאתי לכם, ואז נתן להם שוקולד. אבל אני סירבתי לשקר להם. סיפרתי להם על ההפגזות כי אני אוהבת אותם, כי ידעתי שהם צריכים לגדול מהר, אחרת המציאות תכה להם בפנים. ככה אני גדלתי, ככה כולנו גדלנו פה."

לא מצליחה לפחד מהמטוסים הישראליים. צילום מחלונה של סנא במחנה הפליטים ג'בליה בעזה

לא מצליחה לפחד מהמטוסים הישראליים. צילום מחלונה של סנא במחנה הפליטים בעזה

בנימה מהוססת היא ממשיכה, "אספר לך משהו. אני לא מפחדת מרעשי ההפגזות. אני לא רועדת, הלב שלי אף-פעם לא דופק. להיפך – לעיתים קרובות אני מתפקעת מצחוק."

"וזה לא רק זה. כשמפציצים אותנו, אם חברה לידי בוכה, צועקת, מבקשת לשוב הביתה, אני מרגישה… קשה לי לתאר את זה, אני כאילו מאשימה אותה, כועסת, כאילו, אין לה זכות לפחד! אתה מאמין? לא מספיק שאני אדישה לעצמי, אני גם לא מצליחה להכיל את הפחד של אנשים אחרים."

"וחשבתי על זה הרבה לאחרונה, ואני לא יודעת איך לטפל בזה. זה לא בריא נפשית, נכון? זה מטריד אותי. אנשים שאני מכירה מתים, משפחות שלמות, ואני לא מרגישה כלום. עכשיו, אם תראה לי סרט קיטשי, תקריא משפט מרגש, אז אני ישר אבכה. רק המציאות שלי – לא נוגעת בי."

חשוב לך שאכתוב את כל זה? אני שואל, והיא מהנהנת. "אנשים תמיד חושבים, שאנחנו… שהפגיעה היא פיזית. אני רוצה שידעו שהפגיעה, עבורי, היא נפשית. שרדתי שלוש מלחמות ואני עדיין בת-אדם. אבל איזה מין אדם אני? אני הרוסה מבפנים, ואני לא יודעת איך לתקן את עצמי."

ואז היא נעצרת, מרימה מבט, שוב צוחקת. "אני מאד מתנצלת שעשית איתי ראיון ונאלצת לשמוע ממני את הדברים האלה. שהעברתי אלייך את כל האנרגיה השלילית הזאת." לא, לא, אני אומר. אמרת דברים קשים אבל את מלאה באנרגיה טובה. "לא יודעת", היא אומרת, "אולי".

לפני שניתקנו היא ביקשה שנבחר לה שם בדוי. ברור לשנינו שהשיחה הזו אינה מובנת מאליה, לפחות כל עוד בני עמי מטילים סגר ושולטים על בני עמה. איזה שם לבחור? שאלתי. "יש לי רעיון, עכשיו כשאנחנו מכירים, תחשוב על התכונות שהכי בלטו בי וזה בטח יתן לך השראה". סנא, שמה הבדוי, זה אור בחשיכה.

על חציית גבול

תרחיש הידבקות המונית, רבבות מתים וקריסה של בתי חולים, כפי שקורה כעת למשל בארה"ב, לא נראה עדיין באף מדינה ערבית. ההשלכות הכלכליות, לעומת זאת, מורגשות כבר היטב, והן מסוכנות לא פחות. מחקר עדכני של האו"ם צופה כי 8.3 מיליון בני-אדם בעולם הערבי יפלו מתחת לקו העוני השנה (על-פי המדדים של מדינתם) עקב משבר הקורונה.

מעבר למשבר הכלכלי, הסיבוב הזה בין עיראק למצרים מציף אותי בכל מני מחשבות על המושג גבול. כמה קל לחצות אותו כך, באופן וירטואלי, וכמה קשה, כמה כואב, לחצות באופן רגשי ופוליטי.

שני המימדים של הגבול, הרגשי והפוליטי, שלובים. אי-אפשר לדחוק אדם מעבר לגבול פוליטי מבלי לדחוק אותו מעבר לגבול רגשי, מבלי להעביר אותו דה-הומניזציה. וגם ההפך נכון: כאשר נסדק גבול רגשי, נסדק באמת, נסדק גם הגבול הפוליטי שעליו הוא שומר.

השיחות שניהלתי מתחו את הגבולות הרגשיים שלי. מעולם לא דיברתי לפני-כן עם פליט מלבנון, למשל. זו קבוצה שנדחקה אל מחוץ לתודעה שלי, מחוץ לגבולות הרגש, ופתאום מופיע אדם – מלא חיים ואהבה ואנושיות – ומערער על ההדחקה. זה רגע מטלטל משום שהוא מאלץ להבחין גם בגבול פוליטי שהיה שקוף.

בהקשר שלנו, בישראל-פלסטין, סידור מחדש של הגבול הפוליטי משמעו משטר דו-לאומי משותף לשני העמים. משטר בו סנא, אשר מעולם לא יצאה מרצועת עזה, תוכל ללמוד בחו"ל, לטייל בארץ, לגור בירושלים, ואף לבנות מחדש את הכפר שממנו באה משפחתה. משטר אשר יכיל בתוכו, בין גבולות הרגש והפוליטיקה, לא רק יהודים, אלא גם פלסטינים.

רבים פוטרים את המחשבות האלו כחלום נאיבי, חסר היתכנות. לא הייתי ממהר לעשות כך. אם יש משהו מעודד במשבר הנוכחי הוא ההוכחה שסיפק לכך שבני אדם מסוגלים להתרגל לשינויים רדיקלים במהירות. הבלתי-אפשרי של היום הופך לנורמלי של מחר. וחוץ מזה, נאיבי או קלוש, מבחינתי זה לא מאד משנה. ארצה או לא הלב שלי שם, הגבול הרגשי, ולכן גם הפוליטי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf