newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ועידת הליגה נגד השמצה: לכידות חברתית אין, הכיבוש אאוט

בכנס ראשון מסוגו שנערך בתל-אביב ביקשו הדוברים לעסוק בשסעים החברתיים המעמיקים בישראל מבלי לדבר על ההשלכות של שליטה צבאית מתמשכת על עם אחר. אחרי הכל, כיבוש זה עניין "פוליטי"

מאת:

מאת עדו קונרד

ב"וועידת ישראל ללכידות חברתית" שערכה אתמול (שלישי) לראשונה הליגה נגד השמצה בתל-אביב, הכיבוש, או אפילו עצם קיומם של מיליוני אנשים חסרי זכויות תחת שליטה צבאית ישראלית, לא הוזכרו ולו במילה אחת.

למעשה, זה לא לגמרי נכון. "אנחנו כבר לא כובשים, הפכנו לנכבשים" הכריז באירוניה שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, באוזני מאות האנשים שהגיעו לאירוע של הליגה נגד השמצה בהאנגר בנמל תל-אביב. "הילדים שלנו אולי יעזבו את השטחים, אבל השטחים לעולם לא יעזבו אותם" אמר פרץ, ורמז למחיר האנושי שגובה הכיבוש הצבאי האינסופי במדינה שבה הגיוס לצבא הוא חובה.

הגורם המרכזי לחוסר הלכידות החברתית בישראל על-פי שר הביחון ויו"ר מפלגת העבודה לשעבר הוא חמישים שנים של דיקטטורה צבאית בשטחים הכבושים. כל חתירה לאחדות צריכה להיות מעבר לצה"ל ולמלחמות ישראל, המאחדים סביבם את הציבור היהודי הישראלי מכל גווני הקשת הפוליטית. שלא במפתיע, פרץ היה הדובר היחיד שזכה לקריאות ביניים מהקהל. "זה לא אירוע פוליטי! חשבתי שבאנו לכאן לדבר על לכידות חברתית!" צעקה לעברו אישה מהקהל עד שהגיע איש האבטחה.

והאמת שהיה צדק בדבריה. האם הדיון על לכידות חברתית – או העדרה – יכול להיחשב לא-פוליטי בישראל היום? האם אנחנו יכולים בכלל לדבר על היסודות של הפיצול החברתי מבלי להתייחס לדיקטטורה הצבאית שמפעילה ישראל בשטחים הכבושים בגדה המערבית ולמצור על עזה, כאשר שניהם, לדברי פרץ, מחלחלים מעבר לקו הירוק וגורמים לעליה ברמת האלימות בחברה הישראלית עצמה?

> הכל דבש: כך נראית עונת המסיק בסרטון הסברה צבאי

היחיד שהעיז לדבר על הכיבוש. עמיר פרץ בוועידת הלכידות החברתית של הליגה נגד השמצה (צילום: עדו קונרד)

הרוב סבור שישראל תישאר חברה שסועה

לא חסרו אתמול דוברים שביכו את הקיצוניות והשבטיות בישראל. ראש עיריית תל-אביב קבע כי הגזענות והפלגנות הן "האיום הגדול ביותר". שר הביטחון לשעבר, משה יעלון, דיבר על העדר המנהיגות בישראל ועל הפערים הסוציואקונומיים הגדלים, ותהה מדוע הלכידות החברתית מתקיימת רק בתוך הצבא. דן שפירו, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, הזהיר כי לסירובה של ישראל לפעול למימוש פתרון שתי המדינות, לצד הערכים האנטי-ליברליים שמתחזקים בה, תהינה השלכות על יהדות התפוצות. בתקופה שבה יהודים ברחבי העולם חשים ניכור גובר והולך ביחס לישראל בגלל הקיצוניות הגוברת שלה, שלא לדבר על היחס המשפיל והמזלזל שלה כלפי זרמים יהודיים לא-אורתודוכסים, כדאי להקשיב לדבריו היטב וברצינות. הבעיה היחידה היתה שאיש לא העלה לדיון את השאלה כיצד הגענו עד הלום.

הוועידה ביקשה לעסוק באחד הנושאים הבוערים ביותר על סדר היום הישראלי – העובדה שהסולידריות הלאומית, שהיוותה פעם ולו כמס שפתיים רכיב מרכזי באתוס הלאומי, הומרה בתחושת אינדיבידואליזם וחוסר אמון בין ובתוך הקבוצות השונות בחברה. זהו בדיוק אותו שינוי שהוליד את נאום "ארבעת השבטים" של הנשיא ריבלין ב-2015, בו הזהיר מפני "תמורות שיגדירו מחדש את עצם הזהות שלנו כישראלים". מאז, עושה רושם, ישראלים בני כל הדתות, הלאומים והמחנות הפוליטיים: ימנים ושמאליים, חרדים וחלונים, ערבים, אשכנזים ומזרחים, רק התבצרו יותר בתוך הזהויות הייחודיות שלהם.

על-פי סקר דעת קהל שהציגה בוועידה קרול נוריאל, מנהלת הסניף הישראלי של הליגה נגד השמצה, שניים מתוך כל שלושה ישראלים מאמינים כי החברה שלהם שסועה. 57 אחוזים מאמינים כי ישראל תישאר חברה שסועה, כאשר האזרחים הערבים הם הפסימיים ביותר. 51 אחוז בלבד מהישראלים מאמינים שיש לשמר את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית במדינה, בעוד 32 אחוז מתנגדים לכך מפורשות. על פי הסקר, הסיבה המרכזית לשסע החברתי היא חוסר האמון בהנהגה הפוליטית בישראל, במוסדות הרבניים, בתקשורת הממסדית והחדשה, במערכת המשפט הישראלית, וסוגיית היחסים עם יהדות התפוצות. מהסקר עולה כי הצבא נשאר עדיין באופן גורף הגורם המאחד ביותר בחברה הישראלית.

הנתונים הסטטיסטיים מאשרים את מה שאנחנו כבר יודעים, אבל ההעדר המוחלט של קונטקסט מאחורי המספרים – מעבר למה חולדאי ויעלון תיארו כ"גזענות" ו"העדר הנהגה", הותיר חלל מוחשי. פרץ, כך נראה, היה היחיד שגילה אומץ וסיפק לפחות סיבה משמעותית אחת לקרעים הנדמים כבלתי ניתנים לאיחוי, וגם זה היה "פוליטי" מדי עבור הקהל.

אולי אין בכך דבר מפתע, בהתחשב בעובדה שרק שניים מתוך ארבעים הדוברים היו פלסטינים (הקולנוענית אבתסאם מראע'נה מנוחין דיברה בפאנל על "מלחמת הנרטיבים", והעיתונאי סוהיל כראם, המייסד והבעלים של תחנת הרדיו א-שמס, דיבר בפאנל של עיתונאים שבו כולם למעט המנחה אושרת קוטלר היו גברים על תפקיד התקשורת בעיצוב השיח הציבורי). די לציין את העובדה כי בכנס לא נכח ולו פלסטיני אחד מהשטחים הכבושים כדי לספק את נקודת המבט שלהם על ההיתכנות של לכידות לאומית בישראל.

> בשביל מה צריך ימין אם יש לנו את אבי גבאי?

מדוע הלכידות החברתית מתקיימת רק בתוך הצבא? משה יעלון (אקטיבסטילס)

איפה הפלסטינים?

זאת אולי נקודה שנתפסת כטריוויאלית וזניחה, אבל ראוי לבחון אותה קצת יותר לעומק. בגדה המערבית חיים כיום כשלושה מיליון פלסטינים, ועוד כשני מיליון ברצועת עזה. הם חיים תחת שלטון צבאי ישראלי מזה חמישה עשורים, ובכל זאת בכנס לא מצאו לנכון להזמין אפילו נציג/ה אחת מתוכם כדי לדבר על משמעות הלכידות הלאומית הישראלית עבור מיליוני הנתינים חסרי הזכויות של אותו לאום. כאשר מסירים אותם מהמשוואה, פתאום הרבה יותר קל לדבר על סוגיות השנויות במחלוקת ציבורית.

וזאת בדיוק הנקודה: הפלסטינים לא יכולים בהגדרה להיכלל בתוך השיח הפוליטי הישראלי (המתנחלים שהוזמנו לדבר בכמה פאנלים השתלבו בטבעיות, כמובן). המשימה להדיר את הפלסטינים מהשיח הזה איננה קשה במיוחד, בהתחשב בעובדה שהם מעולם לא נכללו בו מלכתחילה. אבל כאשר המציאות הפוליטית של חמישים שנות כיבוש והתפשטות מפעל ההתנחלות הובילה ליצירת מדינה אחת בפועל שבה רק קבוצת לאום אחת נהנית מזכויות פוליטיות וזכויות אזרח מלאות, אין סיבה שלפלסטינים לא יהיה פתחון פה בנוגע ללכידות של החברה השולטת בהם תקופה ארוכה כל כך.

התסריט שבו הפלסטינים יכללו בשיח הזה נראה כל כך מופרך שישראלים, אפילו הפרוגרסיביים ביותר, מתקשים לדמיין אותה באופן ממשי. יתכן שלא נרגיש בהשלכות של ההכחשה הזו כעת, אבל אין ספק שהן מכשירות את הקרקע לעתיד עגמומי עבור שני העמים החולקים את הארץ הזו.

עדו קונרד הוא עורך באתר 972+ שם פורסם הפוסט לראשונה באנגלית.

> בין הערבית של ליברמן לערבית של הפועל שכתב בוקר טוב ונעצר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf