newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום אחד בבית המשפט הצבאי בסאלם

זה היה ביקור של יום אחד. אחד בלבד. אחד מתוך 365 ימים כפול חמישים שנות כיבוש. כך בדיוק זה עבר עלי, בגיל שבעים ושמונה, וכך זה מרגיש תחת מגפי הכיבוש יום אחר יום. סיפור שקורה באמת

מאת:

כותבת אורחת: רעיה ירון

הסיפור הבא מתאר את רשמי, חברת מחסום Watch כבר חמש עשרה שנה, מבית המשפט הצבאי בסאלם. זהו תיאור של יום אחד בלבד. סיפור ארוך מעט אך היו אתנו, היו איתם. קראו, שלא תוכלו לומר לא ידענו.

יום שני בשבוע, הלכנו לבית המשפט הצבאי בסאלם. גם חודש אוקטובר אינו מזהיר אותנו מחום היום. אנו מטלפנות ובודקות כיצד ניתן להיות נוכחות במשפטו של פ'. פ' הוא בנו של נ' מהכפר ג'יוס שליד קלקיליה. נ', האב, הוא מכר שלנו מזה שמונה שנים. הוא משתלב בסיורים שאנו במחסום Watch מארגנות, שם הוא מספר על המאבק שהצליח להזזת הגדר שגזלה שטחי אדמה פרטיים של אנשי הכפר. נ' הוא איש של שלום ומדבר על שלום. אנו רוצות להגיע למשפטו של בנו פ', הנאשם ביידוי אבנים על הגדר, לאות סולידריות עם אביו.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

מחסום באזור בית לחם (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

מחסום באזור בית לחם (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

מדינת חלם

אני מתקשרת למת"ק, חייל עונה מיד: אין באפשרותנו לתת לכן אישור.

אני: אפשר לדבר עם קצין?

חייל: אי אפשר.

אני: אולי בכל זאת? (החייל מתרצה)

קצין: אדבר עם החטיבה. חזרי אלי בעוד חצי שעה.

אני לאחר חצי שעה: חזרתי.

קצין: בחטיבה לא יודעים על כך כלום.

(בינתיים אני מקבלת טלפון מחברה, שאולי מבית המשפט יוכלו לסייע לי).

חיילת בבית המשפט הצבאי לערעורים – אני מקווה שאני לא טועה בהגדרה – עונה לי בטלפון: "צריך לשלוח את מספרי תעודות הזהות של כל הפונות".

אני: שלחתי.

חיילת: "לא, זה לא מספיק. צריך צילום של כל תעודת זהות, ואחר כך לטלפן לטלפון מסוים ולבדוק אם אכן הפקס הגיע".

כל הסיפור הזה של בירור איך יתאפשר לנו להגיע לבית המשפט הצבאי בסאלם, החל בשעה תשע ושלושים בבוקר והסתיים רק בשעה חמש בצהריים, אז קיבלנו אישורים לנסוע למחרת לבית המשפט הצבאי.

אך זוהי רק ההתחלה.

לאחר שעה ורבע של נסיעה מתל אביב אנו מגיעות ליעד.

> עדויות: שוטרים פרצו למסגד באל-אקצא, היכו והשפילו מעל למאה מתפללים

כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חיילת אומרת לנו להחנות את האוטו, לא לקחת שום דבר אתנו, כולל מפתחות האוטו. מה שכן, מותר לנו לקחת אוכל וכלי כתיבה. אנו חברות מחסום Watch ממושמעות. לא יודעות היכן להשאיר את המפתחות.

שעתיים בשמש

לפתע קרן אור: עורך הדין של המשפחה רואה אותנו, מניח שאנחנו חברות מחסום Watch ואומר לנו שלום. אנו שואלות אותו אם אפשר לתת לו את מפתחות האוטו והוא משיב בחיוב.

כאן מתחיל הפלונטר.

חיילת מפנה אותנו אל "הבולם". אנחנו, המומחיות במחסומים, עדיין לא שמענו את המונח "בולם". בכל זאת התקדמנו לעבר משהו שהנחנו שהוא ה"בולם", שאכן בלם אותנו. ועוד איך בלם אותנו.

שוטר: תעודות זהות בבקשה.

אנחנו: אמרו לנו להשאיר את התעודות באוטו. ואת מפתחות האוטו, השארנו אצל עוה"ד.

שוטר: בלי תעודות אינכן יכולות להיכנס.

אנחנו: אז איך ניכנס? הרי המפתחות אצל עורך הדין והוא כבר נימצא בבית המשפט, ובלי המפתחות לא נוכל לפתוח את המכונית כדי לקחת את התעודות.

שוטר: אני רוצה לעזור לכן, אך אלה הנהלים.

(כך מתנהלת השיחה קרוב לשעתיים ואנחנו עומדות בשמש הקופחת).

אני מנסה לפנות אל הרגש של השוטר ואומרת לו: "אני בת 78, האם היית רוצה שיתייחסו לאמא שלך כך?"

השוטר מגחך: "אמא שלי לא היתה באה לכאן. וחוץ מזה זה לא תלוי בי. אלה הנהלים". (כל הזמן, בשפה מנומסת, הוא חוזר ואומר שהוא רוצה לסייע בעדנו, אך אלה הנהלים).

לבסוף, בהארה רגעית של אחת מחברותי, השגנו את המפתחות – לא נלאה אתכם כיצד – והבאנו את תעודות הזהות.

שוטר: "אתן יכולות להיכנס, אך בלי המפתחות".

אנחנו: "אז נשאיר את המפתחות אצלכם".

שוטר: "אי אפשר להשאיר אצלנו את המפתחות. אלה הנהלים… אם זה היה תלוי בי…" וגומר.

שוב אנו תקועות. בהארה נוספת הצלחנו למצוא פתרון למפתחות. אנו עולות בפיתולי "הבולם" לבית המשפט.

> כליאה משתלמת: המרוויחים הגדולים על גב האסירים הפלסטינים

פלסטינים "ברי מזל" שזכו להיתר להיכנס למזרח ירושלים ולהתפלל ביום שישי האחרון של רמדאן, נתונים לחסדיהם של החיילים במחסום קלנדיה (אחמד אל באז/ אקטיבסטילס)

פלסטינים "ברי מזל" שזכו להיתר להיכנס למזרח ירושלים ולהתפלל ביום שישי האחרון של רמדאן, נתונים לחסדיהם של החיילים במחסום קלנדיה (אחמד אל באז/ אקטיבסטילס)

באופן גרוטסקי ועצוב, זה מה שקרה באותו יום שני וכנראה ביתר הימים, בבית המשפט הצבאי בסאלם. ובבתי המשפט הצבאיים כולם, בצורה זו או אחרת. אנחנו היינו רק יום אחד מתוך 365 ימים בשנה, כפול 50 שנות כיבוש. רק יום אחד של טרטור בלתי נסבל בשמש הקופחת מעל לראשנו.

כל זאת כאשר אנו בכל זאת מזוהות, ומאפשרים לנו להיכנס לאולם המשפט הממוזג למשך שהייתנו. והמשפחות? מה עליהן? חלקן ממלאות את הסככה (הבלתי ממוזגת כמובן) המאכלסת את בני המשפחה שהגיעו, וחלקן, באין יותר מקום, מחוצה לה. כולן, אבל כולן, מתייבשות בחום הנורא החל מהשעה שמונה בבוקר ועד שעות אחר הצהריים. אך למי אכפת.

בכל "סיפור" החפצים שלנו, תעודות הזהות, המפתחות, ההתדיינות ב"בולם" שאינה מובילה לשום מקום במשך כמעט שעתיים, ולאחר מכן בכניסה עצמה לבית המשפט, משקפיי השמש, (שאסור להרכיב כי מי יודע מה הן עלולים לעולל. דווקא משקפי ראייה כן מותרים) המישוש (גם) באברים המוצנעים, העט (שלקחו לנו) ומחברת הכתיבה (שביקשו לראות מה נכתב בה), כולם חשודים. חשודים מאד.

פ', העצור כבר חודש באשמת זריקת אבנים, נשלח לשמונה ימים נוספים. שמונה ימים נוספים שלא נספרים כמעט מערכת החותכת גורלות של נתינים תחת כיבושה. במהלך היום הזה, ואחריו, הרהרתי לתומי כמה פעמים – מה אפרים קישון היה אומר?

רעיה ירון היא דוברת "מחסום ווטש"

> העליון בסך הכל החרים את הטקס שחגג את תוצאות פסיקותיו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf