על ועידת עיתון הארץ ותעשיית השלום
כל הביקורת על הרעיונות הממוחזרים והעיתוי האומלל של ועידת הארץ נכונה. אבל האווירה הניהיליסטית שהשתלטה על ישראל גרועה עוד יותר
חזרתי מ(חצי) ועידת השלום של הארץ. לא שמעתי רעיונות חדשים ומרבית הדוברים לא היו לרוחי. אני נדהם מהמנהג של בעלי תפקידים ישראלים – פרס, ברק, לבני – לשבת ולדבר כפרשנים על אירועים שהם שותפים מרכזיים בעיצובם. "ההנהגה צריכה לעשות כך", "הצדדים חייבים לנקוט בצעדים בוני אמון" וכו'. ועידות מדיניות בחסות עיתונים הן בכלל תחום בעייתי, כי הן מעבירות את הדיון מהמרחב הציבורי ומהכנסת למועדונים סגורים ואליטיסטיים למדי. ועל הרקע המדמם לוועידה הזו כבר באמת נאמר הכל.
בקיצור, קל לבקר את האירוע הזה, אבל יש משהו שחשוב הרבה יותר לומר. לא אשליית השלום קרסה החודש, אלא אשליית הסטטוס קוו. במשך חמש שנים נוצר פה שיח של הכחשה מוחלטת של הכיבוש, ולמעשה – של המציאות. האופק היחיד של יחסי יהודים ערבים, משני עברי הקו הירוק, היה מעין קלישאות על שלום כלכלי-קפיטליסטי, שממילא אינן יכולות להתממש כשצד אחד מנושל ומגורש ותלוי בחסדי הכובש, ואילו צד אחר בונה ומגרש. אוסף של מומחי ביטחון ומשפטנים ערך מחקרים מעמיקים על מעמד השטחים והחוק הבינלאומי והאביב הערבי ואיראן וארגוני טרור פוסטמודרניים ומה לא בעצם, והצליח להחמיץ את העובדה הפשוטה שכמה מיליוני אנשים בלי זכויות פשוט לא יפסיקו להיאבק במי ששולט בהם. זה לא קרה אף פעם וזה לא יקרה עכשיו.
כל האזהרות לא עזרו. לא על הבידוד המדיני ולא על שעת הכושר שתאבד ולא ההבט המוסרי. על ישראל השתלטה איזו קריקטורה של ריאליזם פוליטי, לפיה אין פתרון ואי אפשר לעשות כלום ומדי פעם צריך "לכסח את הדשא" – ההמצאה האורוויליאנית-צה"לית החדשה, שמשמעותה לצאת לקמפיין צבאי שימרר את חייה של האוכלוסיה האזרחית בשטחים ובעזה עד שזו תקבל את מצבה בהכנעה הראויה. כאילו לא ברור לכל אדם שעיניו בראשו עד כמה כל זה מטונף וחסר תוחלת.
תעשיית השלום, שהתכנסה בעיתוי אומלל במלון דיוויד אינטרקונטיננטל, על כל צדדיה הבעייתיים והנלעגים – הבּוּפה היה בינוני, למקרה שדאגתם – מייצגת עדיין את הרצון לקחת אחריות על המציאות הפוליטית הישראלית, ולקרב אותה קצת יותר לנורמות מוסריות, לחוק הבינלאומי, לאינטרס ארוך הטווח של היהודים בישראל, ולהיגיון הפשוט הנובע מקיומן של שתי אוכלוסיות שוות בגודלן שיחיו תמיד ביחד על פיסת ארץ אחת.
אפשר לספר כמה בדיחות שרוצים, אבל זה עדיף בעיני על אבירי הסטטוס קוו.
עוגת ועידת הארץ לשלום. אומרים שאבו מאזן ממולא במרציפן (צילום: נועם שיזף)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
