ולא היה אף אחד שיקום וידבר נגד גזענות

כולנו מכירים את אישי הציבור שנושאים דברים באזכרות ומשנה לשנה, ומדברים פחות על הנפטר ויותר על הדובר. זה מרגיז את המשפחה ומגחיך את הדובר, שאינו מסוגל למצוא עניין אמיתי באדם שאותו הוא מספיד.

נאומיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בערב יום השואה, הם תמיד פחות על השואה ויותר על נתניהו. משנה לשנה זה נהיה הזוי יותר ויותר. יש מוטיבים קבועים כמו איראן, ויש מוטיבים מתחלפים, לפי האינטרס הנוכחי של המלך, סליחה, ראש הממשלה. שילוב של "המדינה זה אני" ו"רק על עצמי לספר ידעתי".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בטקס יום השואה ביד ושם, ב-7 באפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

השנה, מטבע הדברים, עמד הנאום בסימן המשא ומתן הקואליציוני. המשפט וההשוואה לדרייפוס הורדו, כנראה, ברגע האחרון, ונשארו רק בפוסט של הבן יקיר לו.

לטקס הממלכתי של יום השואה, כמו לכל טקס ממלכתי, יש רכיבים קבועים. מודה שלא זכרתי שאחת הפעולות שבהן נפתח הטקס היא הדלקת אבוקת הזכרון על ידי יו"ר הנהלת יד ושם. השנה, לראשונה, הדליק  את האבוקה יושב הראש הזמני של הנהלת יד ושם, רונן פלוט.

היינו קרובים מאוד למצב שבו הטקס הממלכתי של יום השואה יתחיל עם הזמנתו של גזען מוצהר להדליק את אבוקת הזיכרון. אך המינוי של אפי איתם ליו"ר הנהלת יד ושם, שקודם בהתלהבות על ידי נתניהו ויד ימינו (דאז) זאב אלקין, נעצר ברגע האחרון בשל הלחץ הציבורי והתחלת התפרקות הממשלה.

עצירת המינוי הבזוי לא הצליחה להשיב לטקס את כבודו. שעות אחדות לפני כניסתו של יום הזיכרון לשואה, צייץ בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הגזענות והטומאה – שראש הממשלה עמל על הכנסתה לכנסת ישראל – כי "ערבים שלא מכירים בכך שישראל שייכת ליהודים, לא יהיו כאן".

הסמוטריץ', שאינו מוכן לשיתוף פעולה גם עם פונדמנטליסטים דומים בשל מוצאם הערבי, עומד, כידוע, בראש רשימה הכוללת את איתמר בן גביר, גנב הסמלים המתהדר בתמונת הרוצח גולדשטיין בביתו; ואת מפלגת נעם, שמגוונת ומוסיפה על שנאת ערבים ולהט"ב גם דרישה למנוע שילוב בעלי מוגבלויות בקהילה. הטרמינולוגיה שלהם מעניינת, וממוקדת ב"נורמלי" וב"טבעי". אבל אסור להשוות.

מתברר שלא רק שאסור להשוות, גם אסור לגנות, לפחות לא בטקס ממלכתי. כי לא מערבבים שואה ופוליטיקה. זה קשקוש, כמובן. השואה היתה אירוע פוליטי לכל דבר ועניין, כמו כל רצח עם, כמו כל פעולה נגד קולקטיב. יש פער עצום בין אמירה פוליטית-מוסרית – שלא רק שאינה אסורה, היא נדרשת ובעיקר ביום השואה, לבין גיוס השואה לקידום האינטרס הפוליטי האישי של ראש הממשלה.

נתניהו אמנם לא יצא נגד שותפו הגזען, אבל הקפיד לשלב בדבריו חנופה לערבים – בכל זאת הוא בעיצומו של מו"מ קואליציוני ואי אפשר לפספס הזדמנות. אצל נתניהו זה פשוט. יש ערבים טובים – אלה שמוכנים לחתום אתו על הסכמים ולקדם את מעמדו כראש הממשלה בהווה ובעתיד; ויש ערבים רעים – כל השאר.

באותו אופן יש גזענים רעים – כל מי שהוא נגד ישראל ייחשב לאנטישמי, גם אם הוא פועל נגד מדיניות ספציפית, למשל נגד עבירה על החוק הבינלאומי האוסר הקמת התנחלויות בשטח כבוש; ויש גזענים טובים: גזענים יהודים, כמובן, אבל גם בני דתות אחרות, שכרתו ברית בלתי קדושה עם הימין הישראלי, ברית שנאה משותפת למוסלמים ולשמאלנים. כמה כאלה אפילו התארחו ביד ושם.

ה"ממלכתיות" נשמרת על ידי האנשים ההגונים, אך על ידם בלבד. הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, בשם ההגנה על מוסד הנשיאות ועל הממלכתיות, חשב שזה סביר להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אדם שפחות מיממה קודם לכן הסית כנגד כל מוסדות השלטון.

הנשיא, שרוממות אחדות העם בפיו, בחר לא "להתלכלך" בביקורת על נבחרי ציבור. אבל בשם הממלכתיות, היה חייב כל מי שמדינת ישראל יקרה לו לצאת נגד הגזענות – בעיקר זו ההולכת ומתפשטת בינינו כווירוס פנדמי. זה נדרש לכבוד הנספים ולכבוד הניצולים ולתפארת מדינת ישראל.