וויפלאש: לשבור את כל האנשים הרגילים לטובת גאון אחד, כמו בבית הספר

רוב רובם של האנשים שכותבים על הסרט וויפלאש (לקט ביקורות) מתייחסים לאנדרו התלמיד ולפלטשר המורה. אני רוצה לשים במרכז את השמנצ'יק הזה, שמנגן בטרומבון, וקצת מזייף, או בעצם לא, אבל אין לו מספיק ביטחון עצמי לעמוד מול מורהו, והוא נזרק מהכיתה לאבדון. תיכף נחזור אליו.

תמונה מאתר הסרט וויפלאש

רוב רובם של האנשים שכותבים על הסרט וויפלאש מתייחסים אליו כאל מצב קיצון. אפילו מעבר לגבול הנורמלי. קיצוני הוא אנדרו התלמיד, שעל מנת להיות המתופף הכי טוב בעולם מעביר את עצמו (מתוך בחירה חופשית) תופת של ייסורים. קיצוני הוא פלטשר המורה, שעל מנת לשרת את האנושות הופך (מתוך אמונה פנימית עמוקה) למפלצת אדם, אלים ומשפיל את כל הסובבים אותו.

אבל אני מציע שאין פה שום דבר קיצוני – זה בדיוק מה שקורה בבתי הספר. ולא רק בבית הספר היוקרתי לנגני עילית, אלא בכל בית ספר יסודי או תיכון, הכי שכונתי שאתם מכירים.

חלק מהאנשים שכותבים על הסרט וויפלאש חושבים שזה מוגזם – זה לא אנושי להיות מורה כל כך תובעני כמו פלטשר, ולא סביר לחיות חיי מצוינות תחת הלחץ הנורא הזה שחי אנדרו. חלק אחר כותבים שזה מעורר השראה. מה בדיוק מעורר השראה? שכוח הרצון, והנכונות להקרבה אישית, מביאה את המורה ואת תלמידו אל הפסגה.

זה שהגאון משלם את מחיר גאוניותו, זה כבר קלישאה. כך נהוג, שהגאון חייב להיות מבודד חברתית, מנוכר לעולם, ומרוט מרוב הלקאה עצמית. ההתאבדות כמוצא יחיד לגאון מוזכרת בסרט יותר מפעם אחת.

זה שהמורה משלם את מחיר גאוניותו, גם זה לא חדש. זכינו כבר לראות ולקרוא אודות מורים כאלה, שמוציאים את המיטב מתלמידיהם באמצעות הפחדה, השפלה ואלימות.

תקפצו לי, כמה שאני לא מאמין לא בזה ולא בזה. סתם שני פוצים שהפכו מושא הערצה שלנו, האנשים הבינוניים והרגילים.

אבל אני כואב יותר מכל את המחיר שמשלמת החברה על מנת שהמורה יגלה את התלמיד המצוין, ועל מנת שהתלמיד המצוין יתגלה ויתעלה. כדי שזה יקרה, חייבים להעביר את כולנו במסננת של לחץ ומיונים, על מנת שכולנו ניפול ונשבר אחד אחרי השני, מי קודם ומי אחר כך, עד אשר יוותר הגאון המצוין מכולם, לבד בפסגה.

שום דבר מזה לא חדש. במערכת החינוך של ספרטה לא התביישו לומר זאת בגלוי:

כשמלאו לילדים שבע שנים, מיד נתכנסו לקבוצות שם נתחנכו כולם באורח חיים אחד ובמשמעת אחת, והתרגלו לשחק וללמוד ביחד. […] המבוגרים היו מסתכלים במשחקיהם, והרבו לעורר בהם ריבים ותחרויות, עד שנתברר להם היטב טיבו של כל אחד וכוח עמידתו בקרבות.
– מתוך Plutarch's, Life of Lycurgus

בספרטה המורים עוררו בכוונה תחילה תחרות בין התלמידים על מנת לברור מהם את המצטיינים. בספרטה התחרות הייתה במשחקי כוח. בוויפלאש התחרות היא על נגינה מושלמת. בשאר בתי הספר התחרות היא על ציונים. מה ההבדל?

קחו למשל את לימודי המתמטיקה. מישהו יודע בשביל מה זה טוב? ברור שזה לא מקצוע מעשי – הרי רק בודדים מאיתנו פותרים משוואות ריבועיות בחיי היומיום. זה גם לא בהכרח המקצוע היחיד שמפתח יכולות חשיבה. כל לימוד, של כל תוכן, מפתח יכולות חשיבה באותה מידה.

אז בשביל מה? אני מסכים עם ניר אוריון שטען שהמתמטיקה משמשת אותנו על מנת למיין את התלמידים. כולנו מחויבים ללמוד אותה כבר מגיל הגן, וכל אחד ואחת מאיתנו נופל בצד הדרך בשלב מסוים. מי בכיתה ג' ומי ב 4 יחידות בגרות. בסופו של המסלול נותרים הבודדים שכישוריהם המתמטיים הם כה טובים, שהם יזכו לכרטיס כניסה למועדון העילית של החכמים מכולם. שיבושם להם. אבל כמה דמעות, כעס, עצב ותסכול, משלמים אנחנו (הלא מתמטיים) על מנת שהמצוינים האלה יתגלו?

איזה השראה זאת, להביס ככה את רוח האדם של כולנו, רק בשביל איזה אנדרו אחד? אני ואתם, אנחנו השמנצ'יק שלא ניגן אף פעם מספיק טוב, ואם ניגן טוב, אז לא היה לו מספיק ביטחון עצמי כדי לעמוד מול האלימות המשתקת של המורה – ועל כן זכינו להיות מובסים ומושפלים. ואת או אתה, הגאונים המצוינים, מצידי תהיו מה שאתם רוצים, אבל לא על חשבון ילדינו.

הסרט וויפלאש הוא תמונה אמינה ועגומה על מערכת החינוך שלנו. לא קיצוני ולא מעורר השראה. רק עצוב עצוב נורא.

> הלמידה הייתה משמעותית לפני פירון, ותשאר גם אחריו